"היא משחילה את החבל בין רגליי, שוב ושוב, ועובר בי רעד"

האור כבה, הרמקולים נדלקים ומתוך החשיכה בוקעת מוזיקה אפלולית בחסות לנה דל ריי. אני עומדת לבד מזה דקה או שתיים במרכזו של חדר זר ברמת גן, אבל תחת כיסוי העיניים, מתפוררים סביבי הזמן והמקום. התבקשתי להוריד את החזייה, כדי שהברזלים לא יכבידו על הנשימה שלי. החולצה והמכנסיים אמנם עדיין עליי, אבל אני מרגישה חשופה ופגיעה לגמרי בעודי נתונה לשליטתה של הקושרת שלי.

גולדי-סנשיין – כך היא קוראת לעצמה – מסדרת את הידיים שלי בתנוחת תפילה על בית החזה, וקושרת סביבן קשר ראשון. אחר כך, מתחיל ריקוד החבלים. לאט לאט, בתנועות מעגליות היא עוטפת אותי. זה מנחם, בתנוחה הכמעט-עוברית שלי.

>> כל מה שרצית לדעת על חילופי זוגות ולא העזת לשאול
>> כך תגיעי לשפיכה נשית, וכן, יש דבר כזה

החוטפת החביבה ממשיכה ללפף ולקשור סביבי את החבל. היא מתחילה בפלג הגוף העליון, אחר כך עוברת לרגליים ולבסוף לאגן. אני לא רואה אותה, אבל הכוונה שהיא מטעינה בתנועות שלה עוברת אליי במלוא עצמתה, דרך שפת הסימנים העשירה בניואנסים שבין קושר לנקשר. לפעמים היא מפעילה כוח משתק כמעט, ולפעמים מרפרפת על הגוף שלי בעדינות מתגרה, עם הידיים או קצה החבל. כשהיא משחילה את החבל בין הרגליים שלי, שוב ושוב, עובר בי רעד.

החבל מועך אותי מכל הכיוונים, ומעיר כל אחד מאיברי לחיים. הוא מדגיש את הפיזיות שלי, מבליט אותה, מפאר אותה

הקושרת שלי מסיימת את המלאכה שעל הקרקע, וגוררת אותי תוך חיבוק מהגב אל נקודת התלייה. שם, אני מגלה, כבר תלוי מהתקרה המתקן המוכן לקראתי. גולדי חגה סביבי, ואני שומעת חיכוכי חבלים שלא מתחברים לי לתמונות. בשלב הזה, אני חסרת אונים בצורה נפלאה; המגע היציב והחם של גולדי כבר קנה את אמוני בה, ואני מוכנה לשלב הבא.

יש תזוזה מסויימת סביב הקרסוליים שלי. "יכול להיות שתיפלי עכשיו", היא מכינה אותי, "אבל אל תדאגי, את מוחזקת". אני מרגישה כמו נרקומנית חבוטה ששומעת בפעם הראשונה, בקבוצת A.A, "אוהבים אותך". אין צורך ליפול לסם עכשיו, את יכולה ליפול אלינו.

כפי שגולדי צפתה, אני מאבדת שיווי משקל ונופלת ברגע שאחת הרגליים שלי נמשכת לאוויר. זה לא נוח במיוחד, ומחמיר כשהרגל השנייה מצטרפת אליה. אני מגלה שבית החזה שלי הוחזק כל הזמן הזה בחבל הקשור לתקרה, ונוצר עומס עליו ועל הקרסוליים. כואב לי. "עוד מעט זה יסתיים", גולדי מבטיחה, ומקיימת – תוך דקה בודדת נמשכים כלפי מעלה גם הראש והאגן שלי, ואני שוקעת אל ערסל החבלים, שמסמן את גבולות גופי.

לראש שלי קופץ משפט של מרואיינת מכתבה אחרת. "עוד מינקות יש לנו, לבני האדם, צורך להגדיר את הגוף שלנו, לתחום את גבולותיו, להרגיש את הנפרדות שלו", היא אמרה. לא הייתי בטוחה אז שירדתי לסוף דעתה, ועכשיו, סוג העונג הזה היכה בי במלוא העוצמה: החבל מועך אותי מכל הכיוונים, ומעיר כל אחד מאיברי לחיים. הוא מדגיש את הפיזיות שלי, מבליט אותה, מפאר אותה, ובתוך כך מסיר ממני כל אחריות לפעולה או מחשבה. אני רפויה ופשוטה כמו גולם שנהנה למתוח את הלילה טרם הפיכתו לפרפר.

גולדי מפקירה אותי לחיבוק החבלים דקות ארוכות, כשהיא חוזרת אלי מדי פעם רק לנגיעה קלה, ליטוף על הראש או ניענוע של הרגל, שמשפיע על תנועת הערסל כולו כמו אבן קטנה שנזרקת למים. הזרמים עוברים מכף הרגל עד לקצה הגולגולת, ומתפשטים בדרך לכל קצוות הגוף.

אחרי דקות ארוכות של ריחוף, מגבלות הגוף מתחילות למשוך אותי לקרקע. אני מרגישה שוב גודש על בית החזה. בנקודה הזאת בדרך כלל משנים תנוחה, אבל אני מעדיפה לעדן את טבילת האש-שלי ומבקשת מגולדי להוריד אותי. היא עושה זאת באותה רכות ועדינות שמנחות אותה לאורך כל הדרך, ומאפשרת לי לצנוח לאט, במצב אופקי. הגוף שלי פוגש במזרון, שכלל לא שמתי לב לקיומו עד אותו הרגע, והראש שלי זוכה למצע הרך של החיבוק שלה. לא יאמן שכך יכולה להרגיש נפילה.

משם, קשר אחר קשר היא מתירה אותי. חבל אחד עובר כמו סכין רכה מתחת לצוואר שלי, ואחר מלטף לי את עצמות האגן. בשובבות זהירה, היא מיילדת אותי חזרה אל המציאות. אני מתרפקת עוד כמה רגעים על הרחם האינסופי הזה, אבל המציאות, סופית ונוקשה, מחלחלת פנימה. בקרוב אצטרך להתפנות למשימה נוספת, מה שמאלץ אותי לפקוח עיניים. גולדי עוזרת לי לקום ולהתייצב. הרגליים שלי רדומות, ואני מדדה כמו תינוקת.

"ראיתי נשים תלויות נהנות, מאושרות, ולא הבנתי ממה" | צילום: Shutterstock

פיטר פן, גרסת הבדס"מ

"החל מגיל 28 חקרתי את תחום הבדס"מ", מספרת גולדי אחרי שחומות התפקידים מתפוררות בינינו. "התנסיתי בכל מיני דברים. בשלב מסוים, חבר מוכר בתחום החבלים, בשם דורון, הזמין אותי לערב חברים-חבלים".

גולדי אולי נראית היום קושרת מלידה, אבל גם היא, בתורה, עשתה בו את צעדי התינוקת הראשונים. "ראיתי נשים תלויות נהנות, מאושרות, ולא הבנתי ממה. ברגע שדורון קשר ותלה אותי – הבנתי", היא נזכרת. "זו הייתה התחושה הכי נפלאה שחוויתי אי פעם. הרגשתי איך זה לעוף, והתאהבתי בזה. זה הגשים לי פנטזיית פיטר פן כזאת: לצחוק על כוח המשיכה, ובאמצעים יחסית פשוטים".

אמצעים פשוטים, שחשוב לדעת להשתמש בהם.
"נכון מאוד. אם רוצים לקשור, חשוב ללמוד את זה ולהתמיד. להגיע לשיעור לפחות פעם בשבוע, ולטווח ארוך. הגיע אליי זוג שלמד לקשור במשך שישה חודשים, וזה זוג שעבד טוב".

הפנטזיה שעלתה בראשי תוך כדי סשן, לשלוח את בן זוגי לשיעור ולקבל חזרה קושר מקצועי, הולכת ומתרחקת. מה שנדמה לנקשרת ההדיוטה כאקט אינטואיטיבי, זורם וספונטני, מתגלה כתוצאה של מחקר ארוך ומאובטח. "קוד כל, אם ניכנס לעומק סיבי החבל", היא אומרת ומסמנת "סטגדיש", "לומדים לקשור על הקרקע. רק כשאתם מוכנים עולים לאוויר, ואז מוודאים שיש לכם היכרות טובה עם גוף האדם, ויכולת תקשורת בין-אישית גבוהה מספיק כדי להבין תוך כדי אקט האם הנקשר בסדר או לא".

קשר אחר קשר היא מתירה אותי. חבל אחד עובר כמו סכין רכה מתחת לצוואר שלי, ואחר מלטף לי את עצמות האגן

גם בתום הלימודים, ממליצה גולדי לשמור על צניעות וזהירות. אחרי הכל, אתם תולים מהתקרה בן אדם. "לא מתחילים לקשור לבד. קושרים מספר פעמים בליווי משגיח, שבודק שהקשרים אכן טובים, בטיחותיים ולא נפרמים. אם חס וחלילה משהו קורה – חשוב שיהיה בחדר מישהו מקצועי שיעזור. ההמלצה בכללי היא אף פעם לא לעשות את זה לבד, אלא בנוכחות אנשים שיוכלו לבוא לעזרתך במקרה של צרה, בסביבה מבוקרת. גם קושרים ותיקים עושים טעויות".

אז כשאני הולכת למסיבות בדס"מ ורואה קושרים – כולם אנשים שחקרו ולמדו?
"היה אחד שהגיע בספונטניות, ומחוסר זהירות והשגחה ניסה לקשור שתי בנות ביחד, ושבר בטעות למישהי את היד. הוא לא קושר מאז. במסיבות שאני הולכת אליהן יש אדם בשם עדי שאחראי על תפעול השיבארי, והוא משגיח שהדברים יעשו בצורה כשירה".

לצופה מהצד, לא תמיד ברור למה השיבארי – אומנות קשירה יפנית – מכונה "אומנות". תהליך הקשירה והפרימה הארוך נראה לעתים כמו עבודה טכנית, מונוטונית ומייגעת. אולי זו הגישה המיוחדת של גולדי, ואולי העובדה שחוויתי אותה – תרתי משמע – על בשרי, אבל בתוך סשן אחד התחוור לי הקשר בין קשירה לאומנות.

"ברגע ששני אנשים נפגשים, צריכה להיות כימיה ודינמיקה ביניהם", מסבירה גולדי. "לא משנה כמה הקושר מצויין וכמה המודלית חזקה וגמישה, אם לשניהם אין תקשורת, חיבור, מה שהם עושים ביחד ייראה מאוד רע. הריקוד הזה הוא ביטוי של הדינמיקה בינינו".

"אני רוצה להעניק לאנשים את החוויה שקיבלתי, לאפשר להם לעוף" | צילום: Shutterstock

יאס, קווין

מלבד קושרת מקצועית, גולדי עובדת גם כמלכה בתשלום. לפעמים היא משלבת בין האקטים גם קשירה, אקט שמיוחס בעולם הבדס"מ לרוב לצד השולט, בעוד שהנקשר הוא נשלט. מובן למה: בזמן שהקושר מנהל את הסיטואציה ממקומו הבטוח, הנקשר תלוי בחסדיו.

אבל זה לא אומר שכל קושר או קושרת מגיעים לתחום מתוך פנטזיית שליטה. גולדי, למשל, הגיעה מתוך חוויית ההתעלות שלה כנקשרת. "אני רוצה להעניק לאנשים את החוויה שקיבלתי", היא מספרת, "לאפשר להם לעוף. באתי לתת משהו שאני יודעת שלא תמיד אפשר לקבל אותו במקומות אחרים".

מה זאת אומרת? אי אפשר להגשים את הפנטזיה הזו אצל קושרים אחרים?
"כל אחד הוא אינדיבידואל, כל מחשבה ופנטזיה היא אינדיבידואלית, ולכן אני מתאימה את החבלים לאדם. אצלך, למשל, בגלל מבנה הגוף שלך בחרתי לקשור את הידיים מקדימה, ובגלל שזו פעם ראשונה שלך בחרתי קשירה 'לייט', שמפזרת את המשקל שווה בין כל האיברים. קושרים אחרים יחשבו אחרת ממני, וזה בסדר. כל אחד באג'נדה שלו".

הקושרת שלי גוררת אותי תוך חיבוק מהגב אל נקודת התלייה. שם, אני מגלה, כבר תלוי מהתקרה המתקן המוכן לקראתי. אני חסרת אונים בצורה נפלאה

מלבד מבנה הגוף שלכם והניסיון בתחום, גולדי תבחן עוד מגוון פרמטרים בטרם תחנוט לכם את האימא. "לפני הכל, אני שואלת את האדם 'למה באת', ואז 'למה באת דווקא אליי'. כבר פגשתי אנשים שיכולים להיות נקשרים נהדרים אבל לא הסתדרנו, וזה בסדר, זה קורה. לעומתם יש אנשים שאני קושרת עד היום כי החיבור שלנו עובד, ואני יודעת שאנחנו עובדים כצוות. מעבר לשאלות האלה אני עושה מעין שאלון רפואי – איך את מרגישה היום, האם את עושה ספורט ואיזה, האם עברת לידות, האם עשית קעקוע, האם יש לך עדשות בעיניים, האם עברת חלילה תאונה והאם יש מקומות שאת לא רוצה שיגעו בך. יש אנשים עם חרדה שיגעו להם בכפות הרגליים, ואני מכירה מישהי שמפחדת שיגעו לה בפופיק".

יש גם שאלות שמשתנות בהתאם למין הנקשר. "אצל נשים חשוב לדעת האם את במחזור, ואצל גבר חשוב לדעת האם הוא לפני או אחרי גמירה. היה גבר שקשרתי בהופעות, למשל, והוא היה גומר על דעת עצמו. זה פשוט ריגש אותו מינית. אחר כך לא יכולתי להמשיך את ההופעה, כי הוא התמוטט על החבלים. לא היה לו כוח להמשיך.

זה נפוץ שיש לנקשר זקפה?
"לרובם כן. חלק לא, כי כנראה משהו באלמנט של הכאב לא עושה להם את זה. אבל הבחור ההוא היה גומר בלי לגעת בעצמו אפילו, זה היה נפלא לראות".

שלישיית מה קשור

בחוגים מסוימים של קהילת הבדס"מ יטענו שההנאה הבדס"מית איננה מינית, או שהמיניות שולית בה. יש בזה מידה של אמת: במסיבות בדס"מ רבות לא תראו זוג אחד מזדיין או אפילו מתמזמז, ואת פסגת הקינק תמצאו בסשן הצלפות על ישבנה של בחורה עירומה. לעומתה, תהיה מוצלפת שמוכרחה להשלים את האקט בזיון פומבי סוער, ויש בחברי הקהילה שיראו בה חובבנית.

שיטוט בנפתולי הרשת יגלה לכם לא מעט דיונים סוערים סביב מוסכמות הבדס"מ. למשל, האם לגיטימי להגדיר את עצמך כשפחה לפני שעברת את שלבי ההסמכה, והאם סטוצים בדס"מיים מכבדים את כללי הז'אנר. ואני שואלת, למי לעזאזל אכפת. הרגע שבו מתגלה כי קהילת הקינק יכולה להתנהג כמוסד שמרני, הוא מוזר. במיוחד כאשר אותה קהילה נוצרה כדי לתת בית חם לשונה וה"סוטה" בחברה.

"הרבה נשים, כשהן קשורות וחסרות אונים, חוששות ממגע ללא רשות. בתור אישה, כשהייתי קשורה הוטרדתי הרבה, דווקא על ידי נשים"

"יש אקטים שהם מיניים", שמה גולדי את הקלפים על השולחן. "אי אפשר להוציא את המיניות משיבארי, אבל זה מאוד תלוי בבנאדם. כשאני קושרת גברים, אני מודה שהשיבארי אירוטי יותר, כי הם מרשים לי ללכת עם זה רחוק. אם מישהו לא רוצה שאני אגע בו – אז אין על מה לדבר, אבל אם הוא מסכים לדברים מסוימים אז זה יותר אירוטי. עם נשים, בארץ לפחות, אני לא מגיעה למקומות כאלה. זה אינטימי, אבל לא מיני".

למה?
"הרבה נשים, כשהן קשורות וחסרות אונים, חוששות ממגע ללא רשות. בתור אישה, כשהייתי קשורה הוטרדתי הרבה, דווקא על ידי נשים. לא יכולתי להתנגד, כי הייתי קשורה, והתירוץ היה 'מה, אבל אני אישה'. אז אני מצהירה קבל עם ועדה שהמגע שלי בנשים הוא לצורך אינטימי, אבל לא מיני".

את מרגישה בנוח עם עירום, ויותר מזה – את מרגישה בנוח עם גניחות של עונג מיני מצד הנקשר/ת?
"בטח. זה שלהם, שיהנו".

בואי נחזור הרבה אחורה. איך נקשרים מגיבים לחבלים בדרך כלל בפעם הראשונה?
" זה גם מאוד אינדיבידואלי. יש שמגיעים לחוצים, יש משוחררים ויש נקשרים שמגיעים לחוצים אבל מתמסרים, נזרקים ושוקעים לתוך החבלים. לא אכפת להם מי מסתכל עליהם, המוזיקה מתערבלת לתוך הרקע וזה מדהים לראות את זה, ולתת להם את החוויה הזו זו מתנה".

לדבריה של גולדי, הדרך האידיאלית לחוות את הקשירה היא תוך הרפייה מוחלטת של הראש והגוף, ומצד שני, נדרשת שמירה על ערנות מסוימת. "אחד התנאים לקשירות הוא לא לקחת חומרים משני תודעה כמו סמים ואלכוהול", היא מציינת. "נקשרת או נקשר חייבים להיות מודעים לסיטואציה. אם החבל מועך עצב, הנקשר חייבים להיות במודעות שמשהו לא בסדר. לקושר יש אחריות גדולה, אבל גם לנקשר. אגב, יש ממש קורסים לנקשרות ונקשרים, איך להיות יותר מודעים לעצמם".

לא מספיק להבין אם נעים לי או לא?
"יש 'נעים לי' שיכול להוביל לפציעות. נקשרים צריכים להבין מתי הנימלולים בידיים נובעים מסירקולציה של דם ומתי זה זה חבל שלוחץ על מקום לא נכון. ובשניה שמשהו לא בסדר – להגיד!".

> מורה נבוכות: החבר הגיי מסביר את כל מה שאת צריכה לדעת על אנאלי