הצילו! פורים הוא חג גדול לילדים וסופר תחרותי להורים
החג השמח והמבדח הפך בשנים האחרונות לזירת התגוששות תחרותית בין הורים ובינם לבין עצמם. איך זה בא ליד ביטוי, מי מכתיב את הסטנדרט הזה ומה בכל זאת אפשר לעשות כדי לצאת מהלופ?
רק לפני פחות מחודש נדהמנו כולנו מול פרשת האימהות ויום ההולדת – אותה התכתבות ווטסאפ בה ילדה לכאורה לא הוזמנה למסיבת יום הולדת כי אימא שלה לא יכלה להרשות מתנה יקרה לכלת השמחה. נשמנו קצת לרווחה כשגילינו שמדובר בפייק ניוז לגיוס תרומות. ועדיין, אותה פרשה הציפה סוגייה שמטרידה ומעסיקה באופן יומיומי הורים רבים: לאילו מרחקים נהיה מוכנים ללכת כדי להיות הורים טובים? כדי לעשות את מה שלכאורה נחשב טוב עבור הילדים שלנו?
>> בלי "אימא, תקני לי": כך תחנכו את הילדים לצרכנות נבונה
חג הפורים בפתח, ואין כמו תחפושות בבית הספר ומשלוחי מנות כדי להכניס שוב את יסוד התחרות לתוך מרחב ההורים-ילדים. האם התחפושת של הילדה שלי מושקעת מספיק? האם ישמחו לקבל את משלוח המנות שלו? האם אני יכולה להרשות לעצמי לשלוח אותו עם תחפושת שונה בכל יום בשבוע שלפני החג עצמו? שאלות אלו ואחרות מרחפות מעל החג השמח והמבדח, והופכות אותו עבור הורים רבים, לקצת פחות שמח ומבדח וקצת יותר "הלוואי שיגמר כבר".
אז למה, למען השם, חג הפורים כל כך מטריף אבות ואימהות ישראלים מכל הסוגים והמינים? נתחיל ונאמר – לא בגלל שהם לוקחים אותו ברצינות מדי. "תחרות הורית היא מושג תרבותי כבר עשרות שנים", מסבירה איריס ברנט, פסיכולוגית התפתחותית וחוקרת הורות במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט ומנהלת מכון ״ברנט״ לטיפול פסיכולוגי ומשפחתי. "תחרות שהפכה להיות משהו שנובע מעשייה: סט של ציפיות חברתיות, כלים ופרקטיקות מסוימות שמגדירות מה היא הורות טובה ונכונה. תחרות, הרי, יכולה לקרות רק כשיש איזה 'מדד' להשוות באמצעותו הישגים, כאילו אפשר לקבוע מי הורה טוב יותר, כמו שאפשר לקבוע מי רץ מהר יותר. זה שהחברה המערבית הגיעה למקום שבו היא תובעת מושג שנקרא 'תחרות הורית', ממצב הורות כמשהו שאפשר למדוד אותו באופן אחיד, וזה כמובן לא המצב".
"הורים מתמודדים מול ציפיות חברתיות ונכנסים לתחרות הזו בעל כורכם. זה שהחברה המערבית הגיעה למקום שבו היא תובעת מושג שנקרא 'תחרות הורית', ממצב הורות כמשהו שאפשר למדוד אותו באופן אחיד, וזה כמובן לא המצב"
"הורים הם פשוט הורים", היא מוסיפה, "הם מנסים להיענות או מתמודדים מול הציפיות החברתיות האלה, והם נכנסים לתחרות הזו בעל כורכם. הם לא בהכרח רוצים אותה או מסכימים איתה, אבל הם בתוכה. מדובר בתרבות הורית מערבית, שהתחילה בארה"ב ואנגליה וזלגה החוצה אל מדינות נוספות, כולל ישראל. זו תרבות שבמרכזה היא חומרית, להפוך את ההורות לחלק ממערכת הצריכה המערבית".
מי מכתיב את הסטנדרט?
"הורים מוקפים בעצות, והמטרה שלהן היא להיות ההורה המושלם שמגדל את הילד המושלם. התרבות הזו מקיפה אותנו, היא בכל מקום. תסתכלי על השיחה שלנו עכשיו: ההנחה היא שהורים צריכים עצות איך להתנהג עכשיו בפורים, כדי להיות הורים טובים. תרבות העצות הפכה כל דבר שהילד עושה לסיכון וכל דבר שההורה עושה לאיזו מומחיות שהוא צריך לרכוש דרך אותן עצות של מומחים וחוזר חלילה, וזה הופך את ההורים לפרנואידים, חרדתיים, ולעיתים אפילו מואשמים ומותקפים. ההחלטות שלהם לא נקיות כי הן נובעות מלחץ".
"יכול להיות שהורים רוצים עצה וצריכים הכוונה, אבל יש הורים שונים, שחווים בצורה שונה את ההורות שלהם, והם צריכים דברים שונים. אין עצה 'נכונה', עצות סותרות את עצמן כל הזמן. אומרים שלא כדאי לילדים הרבה זמן מסכים – אבל יועצי הורות או מומחים לא אומרים כמה זמן בדיוק מול מסך ילד יכול לקבל ביום. זה גם הרבה עניין של ניווט בתוך הזהות הזו של הורה". כאנשי מקצוע אנחנו צריכים לכבד את השוני הזה בין הורים ולא לראות אותם מנקודת מבט שיפוטית. חשוב להראות להורים שמה שהם חווים מול הדבר הזה הוא הגיוני, לתת לזה מילים כי זה משהו שמתקיים סביבם והם יכולים להיות מודעים לו ולבחור איך להגיב אליו".
אז איך זה בא לידי ביטוי בחג כמו פורים?
"קודם כל, אני יכולה לחלק את סוגי ההורים שאני רואה בפורים לשלושה, בחלוקה גסה. הסוג הראשון הוא ההורים שיהיו מוכנים כבר מראש עם כל התחפושות, לכל מקרה שהוא, לכל יום שהגננת או המורה תגיד אם מתחפשים לשוטר או תינוק. אלו הורים שאולי ירצו להגשים משהו מעצמם דרך הילדים, או אוהבים את העיסוק ורוצים לחפש ולהתחפש, או שהאישיות שלהם מותאמת להשקעת זמן ומשאבים לדבר הזה. וגם, לפעמים, הם רוצים להיענות לתרבות הזו של לנצח בתחרות, של להיות 'ההורה הכי טוב', ויש להם את האמצעים אז הם הולכים על זה. כמובן שההורים האלו נמצאים בלחץ, הם נדרשים להמון אנרגיה, אף פעם לא מרגישים שהם לגמרי מרוצים ומרצים, אבל הם חושבים שהם עושים את הדבר הנכון עבור הילד, עבור הכוח החברתי שלו".
"הורים מוקפים בעצות, והמטרה שלהן היא להיות ההורה המושלם שמגדל את הילד המושלם. התרבות הזו מקיפה אותנו, היא בכל מקום"
"סוג אחר הוא ההורים שיתנגדו לכל הדבר הזה, שירגישו שמכריחים אותם וכופים עליהם להיות איזה הורה שרוצה לחפש את הילדים שלו נהנה מזה ורוצה להתעסק בזה שבוע שלם. לפעמים זה להכריח את הילד להתחפש, לפעמים זה להוציא המון כסף שאין להם וזמן שאין להם. ועדיין – הם רוצים שהילדים יסתגלו לדרישות החברה, אז הם יתאמצו וינסו. הילדים משקפים החוצה את ההתנגדות הזו, ירגישו שגם עליהם כופים, שגם אותם מכניסים לתוך תפקיד מסוים".
"הסוג השלישי של ההורים די מאוזן. הם משאירים את זה יותר לילד, לעשות את זה עם החברים שלו, ואם לא תהיה תחפושת – לא נורא, לא חייבים. הם יודעים שיש פורים, הם יתנו לזה תקציב, אבל הם לא 'מתאבדים' על זה. הקבוצה הזו מסמנת שאפשר לצאת קצת מהתחרות, אפשר לזכור שיש את המנהג היהודי, והרצון לשחק בתפקידים ולמצוא זהות חדשה דרך התחפושת, ויש את כל האפשרויות לצרוך את זה, אבל יודעים גם שזה צריך להתקיים באופן מאוזן ולא לשחק את המשחק של התחרות".
>> 10 טיפים איך לגדל ילדים מאושרים, אהובים ובעלי ביטחון עצמי
איזה מקום המסגרות של הילדים תופסות בתוך התחרות הזו?
"כולם שותפים לזה, ולתרבות הארגונית של בית הספר והגן יש המון מקום. יש המון מוסדות שדורשים את העניין הכלכלי הזה של לקנות הרבה דברים, שאומרים לילד למה להתחפש במהלך השבוע שלפני החג. כל המהות של פורים עבור הילדים היא להתנסות בזהות שלהם, לספק מאוויים שאין להם דרך אחרת לצאת, ללמוד לווסת את עצמם דרך התחפושות האלה מול אלימות, מול מוחצנות, זה עולם מאוד דינמי. אז תחשבי על זה שאומרים להם 'ביום ראשון תבואו ככה וביום שני ככה', עכשיו הם צריכים להיות מה שאמרו להם להיות, להפעיל את הדמיון – אבל כמו שמצפים מהם, ואם לא אז זה לא נכון. ועל כל זה תוסיפי את לחץ הציפיות של ההורות הנכונה, ותוצאות נכונות אצל ילדים. יש המון נורמלי ולא נורמלי וכולם משתפים עם הלחץ הזה פעולה".
"תדמייני לעצמך אימא שמאוד רוצה לחפש את הבן שלה למשהו, היא חושבת שזו תחפושת נורא יפה והיא החליטה שזו תהיה התחפושת שלו. זה סימפטום של לרצות להיות אימא טובה. הבעיה מתחילה כשהילד לא רוצה להתחפש לזה, אבל היא כבר החליטה. פתאום החלטות כבר לא נעשות בין הורה לילד, הן נעשות בין הורה לבין "התחרות" הזו. האמא הזו לא חושבת להקשיב לילד שלה, ברור לה שהיא לא תעשה מה שהילד רוצה ושהיא יודעת מה נכון למען החזון שלה. ככה נראות החלטות הוריות בפורים לפעמים, כי להורה חשוב להיראות טוב בעיני עצמו כהורה טוב, מול אשמת ההורים והתחרות ההורית הגדולה כל כך".
אז מה עושות?
"קודם כל, מדיניות. מדיניות מאוזנת מצד משרד החינוך ובתי הספר יכולה להוריד מההורים את כל הלחץ הזה. כמו שעשו עם משלוחי המנות – משרד החינוך יצר סטנדרטיזציה של של משלוחי המנות כדי לעודד הורים לא להגזים ולהתחרות, וגם כדי לייצר שוויון בכיתה. למה שהגנים ובתי הספר לא יאמרו – 'נדאג לילדים יהיה זמן להפעיל את הדמיון עם האביזרים בגן, ובמשך יום אחד בלבד הם יבואו מחופשים מהבית'. זה יוריד הרבה עומס ולחץ מההורים – וגם יאפשר הרבה טוב לילדים".
מעבר לזה, ברנט שמה דגש על החשיבות של התנהלות מודעת: "לקחת את הילד לשיחה של ארבע עיניים, להסתכל עליו ולשאול אותו מה בא לו, מה הוא היה רוצה, מה הוא מתכוון לעשות? זו לא צריכה להיות אחריות רק של הילד, כי ברור שמדובר בזמן השקעה של ההורה, בכסף של ההורה וכו', אבל זו יכולה להיות החלטה משותפת. חשוב גם לשתף את בן או בת הזוג, הרבה פעמים אימהות מדברות עם אמהות אחרות ששותפות לתחרות שהן מרגישות, אבל לא מדברות עם בן הזוג או עם הילד/ה. וגם, כדאי לחזור לבסיס, ולזכור שפורים הוא חג שמח, שנותן לילדים הזדמנות להתנסות בכל מיני חלקים של האישיות שלהם שהם רוצים להצמיח ולבסס".
מהן תפיסות של הורים על החג שיכולות להיות לא נכונות?
"יש כל מיני מיתוסים: אומרים להורים שילדים בגיל שנתיים עד שש מפחדים מתחפושות, מן הסתם לא כל הילדים מפחדים. אפילו המשפט 'ילדים אוהבים להתחפש' הוא מיתוס, לא כולם אוהבים כל הזמן וזה בסדר. אומרים גם שילדים מחפשים למרוד דרך התחפושות – לא תמיד, לפעמים הם פשוט מחפשים להרגיש את עצמם בכל מיני צורות, ובשיח מול התחפושת אפשר לקרקע אותם או להבין למה. הורים הרבה פעמים מאמינים שהם צריכים להיות שומרי הסף – להגן על הילד, שלא יתחפש בצורה פרובוקטיבית או אלימה מדי, לא להוציא יותר מדי כסף על התחפושת. אין ערך בלהיות פשוט שומר סף, החיים הם דינמיים ואי אפשר באמת לשמור על הילד מפניהם".