"בשעה ששרתי את השיר הזה – תומר נהרג"

ענת מושקובסקי (32) עושה מוזיקה מאז שהיא זוכרת את עצמה. היא יוצרת מוזיקה מיוחדת, בעברית, אנגלית וצרפתית, ולסיבה שהיא יוצרת דווקא בשפה הצרפתית – נגיע בהמשך. בינתיים, נתמקד בשיר החדש שלה, "רגע אחד" שלאור אירועי מלחמת חרבות ברזל, קיבל משמעות כואבת ומצמררת.

>> "את יכולה להיות לוחמת עם נשק – ועם לק ורוד"

ב-12 בדצמבר 2023, לפני חודש וקצת, נפל גיסה של מושקובסקי, סא"ל תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 בגולני, בקרב הקשה בעזה בשכונת שג'אעיה. כלי התקשורת המשיכו לעשות עליו כתבות גם שבועות לאחר מותו, זאת כנראה לאור האדם הגדול שהיה, הגיבור שהוא, שלפי מושקובסקי "דיבר וחי את המדינה, את ישראל, במין אבהות כזו שאי אפשר להסביר".

"בן זוגי אמר לי 'כשבן אדם אהוב כל כך הולך, ההיעדר שלו מורגש כל הזמן'. זה כל כך נכון. אני אפילו לא במעגל הראשון של האבל, אבל זה כואב לי. יש תחושה שכל המדינה הפכה למשפחת שכול"

הסינגל החדש של מושקובסקי (שהופק על ידי יוגב גלוסמן aka יוגי) תחילה לא נכתב בכלל בהשראתו. הוא נכתב על חברתה הזמרת רז שמואלי, ועוסק בחברות קרובה בין שתי נשים. הוא היה אמור לצאת בתחילת אוקטובר, נדחה בעקבות המלחמה, ויצא לפני כשבוע וחצי. עם יציאתו, הבינה מושקובסקי שלמרות העובדה שהשיר נכתב בהשראת חברתה, הוא יכול להיות גם עבור אשירה, אחותו של בן זוגה, ואלמנתו של גרינברג ז"ל. הוא יכול להיות גם עבור ארבל, אחייניתה הקטנה, בתו של גרינברג, שנותרה בעולם ללא אב.

"ביום שתומר נהרג, בחנוכה, הייתה לי ההופעה הראשונה שהייתה לי מאז המלחמה", היא מספרת בריאיון על התזמון המצמרר. "זו הייתה ההופעה הראשונה שהופעתי עם חומרים שלי מאז תחילת המלחמה, וזו הייתה הפעם הראשונה ששרתי את 'רגע אחד' לקהל. אני מאוד אוהבת לשיר שירים חדשים שטרם יצאו לקהל, ובשיר יש קנון של שני קולות, וזו הייתה הופעה מאוד משמעותית עם חיבור מדהים למאזינים", היא משחזרת.

"משהו אחר קרה שם עם השיר הזה, ונסעתי הביתה בתחושת משמעות וסיפוק. הייתי מאושרת באותו ערב. בדיעבד, בשעה ששרתי את השיר הזה – הוא נהרג. אי אפשר להכיל דבר כזה. למחרת לפנות בוקר, כשגילינו על כך, הערב הזה שהיה מלא אושר נצבע בצבע אחר לגמרי. זה היה רגע שלא אשכח, כי הבנתי בו משהו שלא הבנתי קודם".

מה הבנת?
"מעולם לא חשבתי – או הפנמתי – שחיילים מגנים עלינו כדי שנחיה. גם אם זה אומר במחיר הכבד ביותר – אובדן החיים שלהם. מעולם לא הבנתי את משמעות הדבר באמת. כל החיים את שומעת שחיילים מגנים עלינו בגופם כדי שאת תחיי. לחשוב שעסקתי באמנות, בזמן שמישהו מהמשפחה שלי נלחם כדי להגן עליי ועל עם ישראל, מישהו שמהרגע שהתחילה המלחמה את בחרדות עליו, שהוא ימות, וזה קרה. כל מה שקרה באותו ערב יזכיר לי את תומר לנצח".

מושקובסקי מתקשה לדבר על מי היה תומר, על ההתמודדות של אלמנתו אשירה ובתו, ואני מכבדת את בקשתה. הכאב, חוסר היכולת לנשום, לדבר, מורגשת בכל אות: "ב-13 בדצמבר קמנו לבוקר של צרחות. גילינו שהוא נהרג, וברגע  הזה הבנתי איך זה מרגיש שהפחד הכי גדול שלנו מתממש. ואנחנו חיים עם האובדן הזה – ההיעדר שלו מורגש כל כך בחיים. לא רק ברמת 'תומר הגיבור', אלא תומר שלנו".

>> רס"ל אמיר פישר נהרג. חברתו ליאור רצתה להתחתן עמו

"תומר עורר בי השראה", היא מספרת בעיניים ששומעים עד מעבר לקו הטלפון את הניצוץ שלהן. "כמו כל עם ישראל, ראיתי את האייטמים שהיו עליו בתקשורת וגיליתי בנאדם שמדבר על ישראל באבהות, עם אור בעיניים, ובתחושת שליחות שאי אפשר להתעלם ממנה. כך הוא דיבר עם כל אחד – עם החיילים שלו ועם המראיינים שלו".

סא"ל תומר גרינברג ז"ל | צילום: אתר דובר צה"ל

"אני מכירה את תומר מארוחות שישי", היא ממשיכה. "תומר שהיה יוצא הביתה פעם בשבועיים ובתקופות מסוימות פעם בשלושה שבועות, וזה עוד לא בזמני מלחמה. הוא היה איש כל כך צנוע, כך שרק בתקשורת גיליתי שגיסי הוא גיבור".

יש לך רגעים שזכורים לך איתו?
"אני זוכרת איזשהו יום שתומר ואני נפגשנו, והוא סיפר על נסיעה שלו לצרפת וביקש ממני המלצות לפריז. התרגשתי שיש לי איך לעזור לו. זה היה רגע של חיבור בינינו. בגלל שהוא לא היה הרבה בבית, והעובדה שהוא פתאום ביקש ממני עזרה ועניתי לו על צורך, עושה לי בדיעבד טוב בלב".

"העובדה שיש חטופים בעזה בזמן שאנחנו מדברות זה משהו שלעולם לא אתרגל אליו. זו ההגדרה לסיוט. כאימא, המשימה הכי חשובה היא להגן על התינוק שלי בן השנה ושמונה חודשים – ומה אם יש רוע בעולם שגדול מהאהבה שלי אליו?"

"עוד רגע מתוק שזכור לי הוא מארוחה משפחתית בירושלים", מספרת מושקובסקי, אימא צעירה שכיום מתגוררת בגבעתיים. "ידעתי שאני צריכה לנהוג בסוף הארוחה, הייתי ממש עייפה והייתי חייבת קפה. תומר רץ אחרי והתחיל למנות בפניי את כל האופציות – 'אם תלכי רבע שעה תגיעי לקפה הזה, אם תלכי לפה תגיעי לשם'. ממש פרש בפניי אסטרטגיה צבאית לקפה", היא צוחקת. "כואב להגיד, אבל הרגשתי את הפוטנציאל לחיבור בינינו, לקרבה, שכבר לא נוכל לחוות. מה יותר עצוב מזה שכבר אין הזדמנות להתקרב לבן משפחה שלך?".

עצוב כל כך. וביחס לזה, איך את מרגישה עם הפרשנות החדשה של "רגע אחד" בהקשר למותו?
"ארבל בתו, קרובה אליי מאוד. 'רגע אחד' אמנם נכתב על חברתי רז שמואלי, אבל הבנתי שעכשיו השיר הוא על אשירה וארבל. כואב לי לחשוב על כך, שזו הפרשנות החדשה שלו. כל אחד יכול לפרש את השיר איך שירצה, זה יכול להיות שיר על זוגיות או על חברות. אני פשוט חושבת שלהרבה אנשים היו כל מיני קונספציות על החיים, שקיבלו עוד רובד שלא רצינו בו. הכל נצבע בצבעים אחרים כשאנחנו חיים אסון".

"אני בטוחה שזה ילווה אותנו כל החיים", היא אומרת, "אני רואה את בן זוגי, שהוא אח של אשירה ומשפחתם, וזה ברור לי. כמה ימים לאחר שזה קרה, מני בן זוגי אמר לי 'כשבן אדם אהוב כל כך הולך, ההיעדר שלו מורגש כל הזמן'. וזה כל כך נכון. כשם שתינוק נולד והוא משנה אותנו לנצח, כך גם מוות של מישהו אהוב. אני אפילו לא במעגל הראשון של האבל, אבל אני רואה את מני, וזה כואב לי. יש תחושה שכל המדינה הפכה למשפחת שכול".

ענת מושקובסקי | צילום: עוז טביב

את שואלת את עצמך איך ואם את יכולה להוציא שירים במציאות הזו?
"מבחינתי לעשות מוזיקה זה אומר להמשיך לחיות. אני רוצה להמשיך לחיות. מוזיקה היא תרופה עבור אנשים, וזה היה ככה משחר ההיסטוריה, אאוטלט של הנפש".

בעוד היא ומשפחתה מנסים להתמודד עם הכאב והאבל העצום, מושקובסקי לא שוכחת את אחד החלומות הגדולים שלה – לעבור לצרפת ולשיר בצרפתית מול הצרפתים. שפה שכבר הספיקה להוציא בה שירים, ויש לה חיבור עז ועמוק אליה. למה דווקא צרפת, ולמה דווקא צרפתית? תשובתה מפתיעה: "מגיל ינקות הייתה לי מטפלת צרפתיה. התחברנו מאוד, יש לי חיבור עמוק אליה".

>> איתי נהרג בעזה. אמו ליאת ממשיכה לחיות בזכות הכתיבה עליו

"ב-2020 למדתי בפריז את התואר השני שלי ולמדתי צרפתית. בתקופה שגרתי שם אף הוצאתי סינגלים בשפה הזו – בין השאר פרשנות בצרפתית ל'הילדה הכי יפה בגן', סינגל שמאוד הצליח", היא מספרת. "הרגשתי שקורה משהו מאוד נכון כשאני שרה בצרפתית, שם התעצם החיבור לצרפת ופנטזיה לשיר לקהל הצרפתי. כשנגמרו הלימודים חזרתי לאור הגעגועים לבן הזוג, ואני מרגישה שהחלום הזה צריך עוד הזדמנות. סיימתי בימים אלה אלבום בצרפתית ואנגלית, ומגיע לו להישמע בחו"ל. זה חלום שלא מניח את הדעת".

"מהרגע שהפכתי לאמא זו משימת חיי". ענת מושקובסקי עם בנה אדי | צילום: ירדן רוקח

ברמה שאת רואה את עצמך חיה שם ולא חוזרת?
"אני לא רואה את עצמי עוברת לתמיד – הבית שלי הוא ישראל, אבל קורץ לי לזוז ממקום למקום עם המוזיקה שלי, שהמוזיקה שלי תיקח אותי למחוזות בעולם. בעבר, כשהייתי חברה בלהקה שנקראת 'האחיות לוז', הסתובבנו ברחבי העולם. היינו בטורים בכל היבשות, ומשהו בעבודה איתן פתח לי את הצ'אקרה שאפשר להיות מוזיקאית ולחלום מסביב לעולם. לראות מוזיקאיות נשים שחולמות ומתמידות, היה מיינד בלואינג בשבילי. יש הרבה אתגרים בלהיות יוצרת עצמאית בעולם – אבל אם את מאמינה בזה ומתמידה, זה מתגמל".

השבעה באוקטובר עשה משהו לחלום הזה? השפיע עליו?
"השבעה באוקטובר זעזע אותי יותר ממה שכל דבר זעזע אותי. מעולם לא הרגשתי כל כך מפחדת ולא מוגנת. לקח לי משהו כמו בין חודש לחודש וחצי רק להתרגל לרעיון שזה קרה באמת. העובדה שיש חטופים בעזה בזמן שאנחנו מדברות זה משהו שלעולם לא אתרגל אליו. זו ההגדרה לסיוט. כאימא, המשימה הכי חשובה היא להגן על התינוק שלי בן השנה ושמונה חודשים – ומה אם יש רוע בעולם שגדול מהאהבה שלי אליו? זה קשה להכלה. במובן של רילוקיישן? אני מאוד רוצה לתת לחלום הזה הזדמנות, אבל לא בכל מחיר. מרגע שהפכתי לאימא זו משימת חיי – ואם זה לא יסתדר עם בני ובן זוגי, זה לא יקרה".

העבודה והפרנסה שלך הושפעו מהמלחמה?
"באוקטובר-נובמבר לא היו הופעות בתשלום, אז ברמה המיידית כן. בסוף נובמבר התחילו לי שת"פים והקלטות, ולשמחתי יש לי הופעות ב'מזקקה' בירושלים ב-24.1, ועוד הופעות בסטודיו 'אנט' בתל אביב ב-7.2 ובטבעון ב-14.3. אני מרגישה את זה חוזר ואת הצמא לזה. מבחינה כלכלית זה אף פעם לא קל לעסוק באמנות, אבל הצורך לזה בסיסי. נפש האדם צריכה אמנות. לאור זה שאני מבינה את זה – אני גם מבינה שהחרדה הכלכלית לא גדולה כי אני רואה שזה חוזר כבר עכשיו. הצורך בזה הוא תמידי".