איתי נהרג בעזה. אמו ליאת ממשיכה לחיות בזכות הכתיבה עליו

כבר כמעט חודשיים שליאת שדה-סעדון, אימא של איתי סעדון ז"ל, כותבת. מאז שבנה איתי, מפקד טנק בגדוד 52 מחטיבה 401 של חיל השריון, נפל בקרבות בעזה, זה הדבר היחיד שעוזר לה להתגבר. מאז תאריך נפילתו ב-2 בנובמבר, היא כותבת על התחושות של אם שכולה, למשל על חשבון הבנק בו נמצא כל הכסף שחסך איתי לשיעורי הטיסה שחלם לקחת, ומנהלת מעין בלוג בפייסבוק. זהו כמעט הדבר היחיד שנותן לה כוח בימים אלה.

>> "יש לנו תקווה חזקה שהוא בחיים": מי דואג לעומר ונקרט?

הטקסטים שלה סוחפים את הרשת. פוסט אחרי פוסט, היא מצליחה לרגש רבים, וגורמת להם להזיל דמעה או שתיים (או הרבה יותר), לצחוק קצת ולהרגיש שדרכה הם מכירים מעט את הנפש המדהימה של איתי – את הבחור ההישגי והנחוש, שחלם להיות טייס ולא נתן לאף אחד לגדוע את חלומו, עד המוות הכואב כל כך.

"אני לא מתאבלת בזכות הכתיבה. אני חיה בזכותה"

"הדבר הכי מובהק שאפשר להגיד על איתי זה שהוא נולד עם חלום", היא מספרת בגאווה. "מגיל צעיר הוא חלם להיות טייס וזה חלום שנדבק בו. כל חייו היו מכוונים לשם, וזה הדבר הכל כך כואב – שלמרות היותו כל כך נחוש, הוא לא הצליח להגשים את החלום הזה, רק המוות היה יכול להכריע אותו".

תמיד חלם להיות טייס. איתי סעדון | צילום: באדיבות המשפחה

"החלום שלו היה גדול יותר מהכל. הוא ידע שיאלץ לשלם מחירים"

לפני שבועות אחדים כתבה ליאת פוסט שהרעיד את הרשת. היא סיפרה כיצד הגיעה לבנק עם בן זוגה במטרה לסגור את חשבון הבנק של בנה שמת, ולהעביר את כל הכספים שחסך ללימודי טיסה, למיקה אחותו. באותה פגישה עם הבנקאית היא נאלצה לספר שהסיבה לסגירת החשבון היא מות בנה, והפקידה בבנק הגיבה במעין אדישות. היא אמרה שהיא משתתפת בצערם – אך לא כך זה באמת הרגיש לה.

"שלום, אמרנו כשהתיישבנו מול הפקידה, באנו לסגור את חשבון הבנק של הבן שלנו, הוא נהרג בעזה", כתבה ליאת בפוסט. "היא אמרה 'אני משתתפת בצערכם' באותו טון שבו אחר כך הצביעה על המסמכים לחתימה. לא הרגשתי שהיא באמת משתתפת בצער אז עניתי תודה באותו טון שאני עונה למי שאמר לבריאות אחרי שהתעטשתי. אבל מה ציפיתי? שתשאל איזה מן ילד היה איתי? שתתעניין איך הוא נהרג? שתבדוק איך אנחנו יוצאים מהמיטה כל בוקר ואיך בכלל הצלחנו להגיע לבנק? היו עוד אנשים בתור אחרינו, לכל אחד יש את הסיפור שלו (סביב כסף תמיד יש סיפורים), והיא צריכה לעשות את העבודה שלה, והעבודה שלה היא לסגור את החשבון של איתי. את החשבון עם ההנהגה שלנו אנחנו נצטרך לסגור. תהיתי כמה הורים כמונו כבר ישבו אצלה מתחילת המלחמה".

"אני לא חושבת שהבנקאית פעלה מאטימות אלא מחוסר אונים", היא אומרת היום, "דווקא מתוך זה שהיא באמת לא יודעת איך להשתתף בצער או מה להגיד ומה לשאול. לא היה לי כעס עליה, רציתי לבטא מה הרגשתי. אם יש המלצה אחת שאני יכולה לתת לבנאדם שפוגש אדם שחווה שכול ולא יודע איך לגשת אליו – פשוט תגיד את זה. לומר שאתה לא יודע איך לגשת ומה להגיד, ופשוט תשאל את הבנאדם שעומד מולך איך הכי נכון בעיניו לפעול".

ובחזרה לחלום של איתי, שלא הכריע אותו באף שלב בדרך. גם לא כשידע שלא יוכל ללמוד את המקצוע בארץ ויאלץ ללמוד בחו"ל, גם כשידע שהוא נמצא במערכת יחסים אוהבת כבר שלוש שנים עם ליזה פידלר, בת זוגו, וידע שיאלץ להתרחק לארץ רחוקה כדי להגשים את חלומו, כשלדברי אמו זה היה ברור שהוא יעשה הכל כדי להגשים את החלום והם ימצאו את הדרך. "איתי היה ילד עם המון ביטחון עצמי, שיודע מה הוא יכול לעשות עם הכשרונות שלו. הוא הלך אחרי הלב והחלומות, גם אם ידע שישלם מחירים", היא מספרת.

"מרגע שהוא לא התקבל לקורס טיס בצבא, הוא ידע שילמד את המקצוע באזרחות. בארץ אי אפשר להוציא רישיון טיס מסחרי כדי לעבוד בחברת תעופה, לכן היה ברור שהוא צריך לעבור לחו"ל. מהבירורים שלו הוא הבין שהוא יכול ללמוד בקנדה, וזה היה החלום. הוא רצה להשתחרר, לחסוך, ובקיץ הבא תכנן לעבור לקנדה וללמוד".

"זו הייתה שאלה גדולה בזוגיות שלו עם ליזה", היא מסבירה. "הוא היה מאוד כן עם עצמו ואיתה לגבי החלומות שלו. החלום הזה היה יותר גדול מהכל, ואם הדבר אמר שהם יידרשו לנהל מערכת יחסים משתי יבשות שונות – זה מה שהוא בחר וליזה מאוד פרגנה לו".

"מאוד הערכתי אותו על הכנות שלו, ועל הנחישות ללכת על החלום ולא לוותר. אני מגלה עכשיו אחרי מותו שהתכונות האלו שלו נשארו בלבבות המקיפים אותו. אנשים ששירתו איתו בצבא הגיעו לבקר וסיפרו כמה הוא נגע בהם – אנשים מעולם הסימולטורים שהוא היה מאוד פעיל בו, אנשים מפורמולה 1 עשו מירוץ לזכרו. אנשים דיברו על כמה שהוא נתן להם השראה. מישהו שלא הכיר את איתי ביקר אותנו בשבעה, הוא רצה לשים תמונה של איתי בארנק שלו, בשביל שהתמונה תהיה שם להזכיר לו לרדוף אחרי החלומות שלו ברגעי משבר. זה מי שאיתי היה, מודל לחיקוי. אמנם איתי איננו, אבל הרוח הזו שלו נשארה פה בקרב רבים".

>> המעצבת שמעניקה שמלות כלה במתנה לנפגעות השבעה באוקטובר

מאז מותו של בנה, ליאת, במקצועה מיישמת בחברת תוכנה, מתמודדת באמצעות הכתיבה. כשאני שואלת אותה אם זו דרכה להתאבל, היא משיבה אחרת ומפתיעה אותי – זו דרכה לחיות. זה מה שגרם לה להבין מחדש כמה הכתיבה הייתה גורם מקשר במערכת היחסים בינה ובין איתי. לאורך שנות חייו של איתי, תיעדה אמו את מסע הגשמת החלום שלו בבלוג מיוחד בשם "מגדלת כנפיים", שעסק במסע של איתי לעבר החלום. הפוסט האחרון שמופיע בו הוא הפוסט הכואב המודיע על מותו.

איתי וליאת סעדון | צילום: באדיבות המרואיינת

איך נראית ההתמודדות דרך הכתיבה?
"אתחיל מכך שלגמרי היה ברור לי עוד מהשבעה שאני מתכוונת להמשיך לחיות, ולחיות טוב. נכון, זה דבר נורא ואיום מה שקרה לי. החיים שאני מכירה הסתיימו וחיים חדשים החלו. אני מרגישה שאני לומדת ללכת מחדש, שלקחו לי חתיכה מהלב ואני צריכה שהלב ימשיך לפעום, אבל אני לגמרי מתכוונת לעשות את זה – לחלום, להציב מטרות. הכתיבה היא כלי מרפא. אני כותבת כדי להציל את עצמי, כך אני יכולה לבטא במילים את מה שעובר עליי, וזה מהדהד החוצה. אני נפעמת מכמה המילים שלי נוגעות באחרים ומשמעותיות עבורם, זה מחזק אותי מאוד ונותן משמעות".

כלומר, זוהי לאו דווקא דרכך להנציח את איתי.
"רק מזה שאנשים התחילו לשקף לי שאני בעצם מהדהדת את הקול של איתי, הבנתי. המוטיבציה שלי לכתוב לא הייתה ממקום של הנצחה, היה לי צורך פשוט להגיד מה עובר עליי וחלק מזה כמובן זה לחשוב על איתי. היום אני מבינה שהכתיבה הייתה ממש חלק ממערכת היחסים שלי איתו. כל תהליך כתיבת הבלוג, שדרכו בעצם ליוויתי את איתי, היה בעצם לתת קול לתהליך שהוא עובר. זו דרכי להמשיך את הקשר איתו אחרי מותו".

מה יהיה עכשיו עם הבלוג?
"אני ממש חושבת שאמשיך את הבלוג למרות שהוא מת. אני עוד לא יודעת לאן ילך, אבל זה לגמרי שביל שמצאתי ואלך בו עוד. שביל שנותן לי חיים".

"היה מאוד בטוח במי שהוא". איתי סעדון | צילום: באדיבות המרואיינת

איתי לא היה מהילדים המתבגרים האלה שמובכים מההורים. ליאת, העוסקת מאז ומתמיד בכתיבה ולפני כמה שנים אף הוציאה ספר על יחסים פתוחים, לא בדיוק עונה למה שילד בגיל ההתבגרות ילך וישוויץ בו בפני חבריו. אבל איתי היה שונה בנוף, עם הסתכלות ונקודת מבט אחרת, בוגרת יותר משל שאר הילדים.

"איתי לטענתו לא קרא את הספר, אבל הוא היה בי"ב כשהספר יצא והוא עשה לו יח"צ מטורף", היא מספרת וצוחקת. "הוא פרסם את זה בבית ספר, שלח למורה שלו וליועצת, וזה נבע מהביטחון הכל כך גדול במי שהוא. גם בבלוג שלי הוא היה משוויץ. כשהייתי מתמהמהת עם קטעים שטרם פורסמו, הוא היה שואל מה קורה. הוא ממש אהב את זה שכתבתי והיה שולח את זה לחברים שלו, אומר שככה אני משמיעה את הקול שלו".

מדהים שכך מתנהג נער בשיא גיל ההתבגרות.
"זה פשוט היה הוא. הוא לא היה מושפע מלחץ חברתי. הוא היה בעל עמוד שדרה פנימי וחזק, ולא היה מתפדח מדברים. הוא פשוט ידע מי הוא, אז שום דבר לא הזיז אותו. גם בבלוג שכתבתי זה מתואר. אני שואלת אותו באחד הקטעים – 'מה אם לא תהיה טייס בסוף? הרי אנחנו מתעדים דרך, שלא בטוח איך תסתיים'. הוא היה בטוח בעצמו והשיב 'ברור שאהיה טייס'. שאלתי אותו אם יהיה מוכן שנכתוב גם על הכשלונות, וזה היה ברור לו מאליו".

איתי, מיקה וליאת סעדון | צילום: באדיבות המרואיינת

"אנשים אומרים לי שבזכותי הם מבינים מעט את עולם השכול"

מרגע שהתחילה לכתוב בפייסבוק את נבכי נפשה, ליאת מקבלת המון אהבה, אבל לא רק. רבים ורבות כותבים לה כיצד היא מסבירה להם את עולם השכול, שהם לא מבינים.

"המון אימהות ואבות שכולים כותבים לי, כאלה שלא שכולים בהכרח עכשיו מהמלחמה, אלא גם ותיקים בשכול שאיבדו את הילדים שלהם מזמן. הם כותבים לי שאני נותנת מילים לתחושות שהם לא מצליחים לבטא. אפילו אנשים שנמצאים הרבה שנים בשכול, פתאום בזכות המילים שלי חוזרים אליהם דברים מהתקופה הראשונית. זה מאוד מרגש ומחזק שאני מצליחה לתת מילים למה שהם מרגישים ולא יכולים".

באמת עוצמתי. את מרגישה שיש בכוחך להסביר את הנפש של אם שכולה, גם למי שלא מצליחים להבין?
"לגמרי. אנשים שהם לא שכולים אומרים לי שזה מאוד עוזר להם להבין את העולם הזה. חודשיים אחורה לא היה שכול סביבי, זה עולם שהיה זר לי לחלוטין. רק עכשיו אני לומדת אותו. השכול משתק אנשים מסביב – הם לא יודעים מה להגיד. בעצם זה שאני כותבת מה שאני מרגישה, זה מנגיש עבורם את השכול. זה אמנם מה שעובר על ליאת, אבל זה מסיר את החומה הזו לשכולים ולשאר העולם, ופתאום אנשים יודעים איך לגשת".

את מרגישה בדידות בעולם הזה?
"כן. זה מקום מאוד בודד להיות בו. אין הרבה אנשים שמבינים מה עובר עליי. חברות קרובות וקרובים לא מבינים באמת מה עובר עליי גם אם הם מנסים, ובעצם זה שאני כותבת זה נותן הבנה. זה אפילו יותר קל כי אז אני מרוכזת בעצמי, אני לא מרוכזת בקוראים שלי. אחר כך זה עושה את מה שזה עושה בעולם".

יש לך מחשבה להפוך בסוף את כל הקטעים הללו על איתי לספר?
"לא סימנתי איזו מטרה כזו, אני לא יודעת, אני בעיקר נותנת לדרך להוביל אותי. דווקא בגלל שפרסמתי ספר משלי והייתי בעולם הזה, ספר צריך להיות ארוז עם איזשהו חוט מקשר. צריך להיות לו עורך/ת, צריך לפרסם ולשווק אותו, זה עולם שלם. כרגע אני בקושי מצליחה לעשות את הפרויקטים בעבודה, אז אני ממש לא מצליחה לעשות פרויקטים נוספים משלי".

איתי וליאת סעדון | צילום: באדיבות המרואיינת

>> "כל מה שביקשתי זה להתפרנס בכבוד, והמדינה לקחה לי גם את זה"

אפרופו עבודה, בעודנו מדברות כל כך הרבה על הכתיבה התרפויטית כמעט של שדה-סעדון, אני תוהה איתה בקול איך זה הגיוני שמישהי כמוה, שהוציאה ספר, שכתבה בלוג על המסע של בנה וקטעיה על מותו סוחפים את הרשת, עובדת בהייטק כמיישמת תוכנה ולא בכתיבה. האם היא במקצוע הנכון?

"כתיבה זה משהו שמלווה אותי מהיום שלמדתי לכתוב", היא משתפת. "אני עובדת בהייטק ומתפרנסת טוב, וזה מאפשר לי את הפניות הרגשית לכתוב – בלי לחץ כלכלי. וזו לא פריווילגיה שזוכים בה. הייתה לי את המחשבה אם אני במקצוע הנכון, וידעתי שאם אהפוך את הכתיבה למקור פרנסה – אשים על עצמי לחץ שיפריע לי לכתוב בחופשיות. הבנתי שקיבלתי מתנה, וכששואלים אותי במה אני עוסקת אני אומרת שאני עובדת בהייטק ומתעסקת בכתיבה. אני נהנית מהעבודה שלי, אבל את המקום הרגשי אני מפעילה דרך הכתיבה. ושוב, אני לא מתאבלת על מותו של איתי, זה מקור החיים שלי. אני חושבת שאיתי היה מאוד גאה ושמח אם היה רואה את הכתיבה שלי כיום".