ככה הפסדתי את הנפש התאומה שלי

למה קלישאות נכונות? כי אנשים חולמים על הצלחה וכסף, על טיסות לחו"ל, על להקים משפחות ולגדל ילדים, על מעמדות וקידומים ואני רק חולם לשבת איתך עוד פעם אחת באוטו מונע מתחת למבול כשמעלינו ירח מלא. אין צורך לדבר, כבר אמרנו הכול. הרדיו דולק וגם הוא פחות שקט מהשקט של המתח שנשאר באוויר מתקופות שחשבנו שנברח ביחד לצד השני של העולם בזמן שהיה לנו את כל מה שרצינו כבר כאן. 

ארבעה וחצי שירים מאוחר יותר, נשארתי עם הריח שלה והיא נשארה עם הטעם שלי. היא בבית שלה, אני בבית שלי. נמשיך להתכתב כמובן. שעות. על קולנוע ועל מוזיקה ועל ספרים וסדרות. בלי באמת לשאול שאלות ובלי מסקנות ובלי תובנות. איכשהו השיחות שלנו תמיד מרגישות כמו שני ילדים בני 17 שרצים בין שלוליות. כמו בימים שהיינו פותחים פינג'ן וקפה שחור בנמל מול השקיעות. היינו מדברים על אהבה בלתי אפשרית ועל האופק שבין הכוכבים, וזה מה שאהבתי בנו, שפשוט היינו מדברים ומדברים ומדברים. זה חסר לי, זה תמיד יחסר. אבל זה עדיף מאשר לא לפגוש נפש תאומה מעולם. 

>> סיפור על השראה ותשוקה
>> דרושה: אהבה

עמרי פלד | צילום: דימה טליאנסקי

היא הייתה הנפש התאומה שלי, כי כל חיוך, כל לחישה, כל קריצה וכל מבט, קרבו אותי עוד צעד אחד למסקנה הבלתי אפשרית שכבר הכרתי אותה, הרבה לפני שנפגשנו, הרחתי אותה הרבה לפני שהתנשקנו ואהבתי אותה הרבה לפני שאהבנו. הבעיה עם נפשות תאומות היא שמהרגע הראשון שראיתי אותה ידעתי שהיא תהיה שווה את הלב השבור, והוא ישבר, כי ככה זה עם אהבה וככה זה עם לבבות, הסיכויים נגדנו. היא תהיה שווה את הלב השבור כי הגומות שלה כשהיא מחייכת המיסו אותי לחשוב שהלילה השקיעה של שבת לא תביא איתה את יום ראשון, כי כשהיא מחייכת הזמן נעצר. היא תהיה שווה את הלב השבור כי איכשהו היא ידעה שדייט ראשון על שייק בתמרה עם אוברול כחול ג'ינס, טי שירט לבנה ואולסטאר אדומות זה בדיוק איך שדמיינתי את זה. בימים שעוד הייתי מדמיין. היא לא בן אדם מצחיק אבל היא הצחיקה אותי, אני לא בן אדם מצחיק וזה מה שהצחיק אותה. היא תהיה שווה את הלב השבור כי היא תהיה השיעור שלי בחודשים הקרובים, השיעור שלי בעצמי. ואני אהיה השיעור שלה בעצמה. היא תהיה שווה את הלב השבור כי בזכותה חזרתי לכתוב. הרי הפסקתי. התחיל להימאס עליי לכתוב מכתבי אהבה ביומן לכל העולם, העולם לא יבין, את תביני. תביני שבא לי לחזור לרגע ההוא באוטו המונע, מתחת לשמים מלאים בכוכבים ולהסתכל רק עלייך. בא לי חלון פתוח לחורף של פריז. איתך. בא לי לקבל חזרה את כל השנים שבזבזתי בניסיון להיות מישהו אחר. ובזבזתי. בא לי לא להפסיד אותך בגלל זה. אבל הפסדתי. בא לי לדבר איתך כשאני עצוב בלי סיבה. בא לי לקבל ממך השראה. את דואגת לעצמך ועומדת על שלך. בא לי להאמין בעצמי כמו שאת מאמינה. בא לי אותך. 

נפש תאומה. היא הייתה שלי. הייתי איתה, הייתי שלה ורק אחרי שאיבדתי אותה הבנתי למה קלישאות נכונות. הן נכונות כי שנים של מסקנות בדיעבד אף פעם לא באמת הכינו אותי להעריך דברים כשהם עדיין שלי. והיא הייתה שלי. לא משנה כמה היא אהבה, דאגה, רצתה, ניסתה, העלימה עין וויתרה, בשנייה שהיא הבינה שהיא לבד בזה, היא המשיכה הלאה, וכשהיא ממשיכה, היא כבר לא תחזור. תביא לה את הירח, היא לא תחזור. 

נשים, מסתבר, עושות את אותה הטעות וחושבות שהוא ישתנה, הוא לא. וגברים כל פעם מחדש טועים לחשוב שהיא לא תלך, היא תלך. והיא הלכה. 

נפש תאומה.