דרושה: אהבה

קל לי לכתוב על אהבה. עשיתי את זה הרבה. אני עושה את זה הרבה. מה שיצא לי מעט זה להיות מאוהב. זה קרה פעם אחת, אולי פעם וחצי אם מחשיבים את הסתיו ההוא של 2012. זהו. סטודנט. אני כותב על אהבה כאילו יש לי דוקטורט בה. אין לי. 

ישבתי אתמול עם חברה שסיפרה לי על המאבקים שלה בזוגיות. זה קורה לי הרבה, לשמוע על מאבקים של אנשים סביבי עם אהבה וזוגיות. היא אמרה לי שהיא יודעת שאני אוהב חלומות אבל במציאות אהבה זה דבר מורכב. זה לא רק פרפרים וצמרמורות, זה גם אגו, ויכוחים ולוגיסטיקה. בעיקר לוגיסטיקה. ושותפות. אם אתה רוצה שהיא תצליח, אתה צריך לעבוד בה. אין ארוחות חינם. 

עמרי פלד

ישבתי ושמעתי אותה מסבירה לי מה זו אהבה ונזכרתי שאולי אין לי ניסיון עם אהבה, אבל אני יודע שהיא לא באמת אמורה להיות כל כך מורכבת. זה לא אמור להיות מאבק. אנחנו לא בקומדיה רומנטית של אמצע שנות ה-90. היא פשוטה, הכי פשוטה בעולם. אם היא כאן אין ספק ואם יש ספק, היא לא כאן. אחד ועוד אחד שווה שתיים. מרגישים אותה בדברים הקטנים. הכי קטנים. אין לי ניסיון עם אהבה אבל יש לי הרגשה שאני יודע מה היא. 

אהבה בשבילי זה לשחק לה בשיער בזמן הארוחה המשפחתית של שישי בערב. זה להתעורר חצי שעה לפניה רק בשביל להשאיר לה פתק חמוד בכתב יד על המקרר, שבמילא רק היא יכולה להבין. זה לחבק אותה עם המגבת כשהיא יוצאת מהים כדי שלא יהיה לה קר. זה לטייל עם הכלב שלה בערב כשהיא עדיין לא חזרה מהעבודה. וליהנות מזה. אהבה זה להסתכל על התמונה שלה בטלפון במשך שעה רק כי היא הרגע הלכה, וזה להפסיד לה בכוונה רק כי היא כזאת מתוקה. אהבה זה לקוות שיהיה רמזור אדום כי בא לך להתנשק איתה כבר. להתנשק באוטו זה אהבה. היא הטיולים האלה בחוף הים באמצע הלילה כשאתה לא יודע אם יותר קר לך כי ינואר או יותר חם לך כי אתה שלה. אהבה זה להמציא מכונת זמן רק בשביל לקפוץ רגע לגיל 90 ולקוות שהיא עדיין שם. זה חצי בקבוק יין אדום ב-3 בבוקר, סתם כי יום שני. זה לבכות יחד איתה בטקס יום הזיכרון אחרי הצפירה. זה לנגב לה את הדמעות. זו אהבה בשבילי. היא התגלמות הפרפרים בבטן, מבינים אותה בפרטים הקטנים, מרגישים אותה בניואנסים של העולם. היא החלון הפתוח לחורף של פריז והיא לילה ארוך של ירח מלא. היא שבת בבוקר. היא הנחלים בצפון. היא הריח של שדות ירוקים בבקרים. היא הרגע הזה ביום ששעה מרגישה כמו דקה והיא הרגע הזה בלילה שהחושך הופך להיות תפאורה לכוכבים. היא הריח של השקיעה בחורף והצבע של הסתיו באביב. היא המילה הראשונה בשורה השנייה בשיר השלישי של לאונרד כהן. היא המבט בעיניים עם החיוך המבויש. והצמרמורת. אהבה היא צמרמורת. וסערה. היא השקט שבין החלומות. היא את. ואני. היא לעצור הכול, להסתכל לה עמוק עמוק בעיניים החולמניות שלה ולהרגיש פגיע מהמחשבה שסוף סוף האושר שלך לא במקום הראשון, אלא שלה. 

אין לי ניסיון עם אהבה, אבל אני יודע שכבר יש לנו בחיים יותר מדי דברים בינוניים ואהבה לא צריכה להיות אחד מהם.