"החובה שלנו כחברה היא לאפשר להורים שכולים לחבק נכד"

זה היה ערב מטלטל, נוגע וכואב. היו בו הרבה דמעות, אבל גם שביב של תקווה. זה קרה בביתה של עירית אורן גונדרס, סא"ל במיל' ומייסדת עמותת אור למשפחות, שהקימה את העמותה כדי לתמוך, לחזק ולעזור למשפחות שאיבדו את ילדיהן בשירותם הצבאי ובפעולות טרור. הנוכחים: משפחות שהמכנה המשותף שלהן הוא שחוו את אותה הנקישה בדלת ואחריה את בשורת האיוב שהילד שלהן לא ישוב עוד. מאז המשפחות הללו נאבקות כדי לשרוד את היום ולכולן יש משאלה אחת, או אם תרצו חלום חיים – לקדם את "חוק ההמשכיות" שיבטיח להן נכד מהזרע של בנם, באמצעות אישה לא נשואה שתרצה להרות מזרע של חלל.

>>> ישבתי עם נשים פלסטיניות ובכיתי יחד איתן

"החובה שלנו כחברה היא לאפשר להורים שכולים לחבק נכד", אומרת לנו אורן גונדרס, שהיא גם יו"ר ומנכ"לית העמותה בהתנדבות, "אסור לשלול את הזכות המוסרית הזאת". באותו ערב טעון ומרגש, נכח גם אורח הכבוד – חבר הכנסת לשעבר צבי האוזר – מי שעמד מאחורי היוזמה של החוק ההמשכיות ושל הזכות לחבק נכד. "אם נצליח זו תהיה פריצת דרך, בשורה שתצא מישראל", הוא אומר. אליקים רובינשטיין, מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה, הוסיף בשיחת וידאו לבאי המפגש: "לתת לאנשים המשכיות באמצעות חקיקה – זהו רעיון נאצל".

ואז נשמע קולו של יוסי חדריה, אביו של סמ"ר בראל חדריה שמואלי שנהרג באוגוסט 2021 מירי בגבול רצועת עזה, אומר ברעד: "אין לי כלום. כלום. אפס. איך אני יכול להמשיך את החיים". ניצה שמואלי, אמו של בראל ביקשה שיתנו לה קרן אור בצורת נכד: "הרי שום דבר לא יחזיר את בראל". ברוך בן יגאל, אביו של סמ"ר עמית בן יגאל שנרצח מפגיעת אבן בראשו בפעילות מבצעית, הודה: "אין לנו משאלה להיות הורים, רק סבים". אימו של סמל נתנאל קהלני, שנהרג בפיגוע דריסה במרץ 2018, סיפרה עד כמה הוא דיבר על הילדים שיהיו לו בעתיד. בזה אחר זה דיברו עוד ועוד הורים. איילת ומוטי סלע, הוריו של טוראי דן סלע שהיה בנם היחיד, סיפרו איזו משמעות תהיה להם אם יהיה להם נכד ממנו; דורית וייצמן, אימו של רב"ט שאול וייצמן, סיפרה שהיא רוצה שאר בשר מבנה המת שיאחד את המשפחה.

"אימא שבנה נהרג בנסיבות טרגיות צרחה עליי איך אני מעזה להכניס אימהות להיריון, הרי לילד שמת אין תחליף. זה נכון, אין לו תחליף. אבל תינוק חדש מכניס אור לבית ומכניס רצון אצל ההורים לחיות ולשמוח"

עירית, איפה עומד היום החוק?
"למרות שנתרמו איברים מגוף החללים, ולמרות שמשפחות רשאיות לקצור את זרע בנן טרם ההלוויה ולשמרו, חל היום איסור להשתמש בזרע המוקפא כדי לייצר חיים. כשהורים ביקשו לעשות שימוש בזרע בנם ולהפוך לסבא וסבתא, הם נענו בשלילה. העמותה מנסה לקדם את החוק הזה כבר חמש שנים, אבל בגלל חוסר היציבות הפוליטית העניין נדחה.

נכון להיום, החוק עבר בקריאה ראשונה ללא שום התנגדות. אבל הוא צריך לעבור קריאה שנייה ושלישית. אני ממשיכה לעודד משפחות לשאוב זרע מהבן, ומה שהכי חשוב לי הוא למצוא ח"כ שיהיה נחוש להעביר את החוק. פניתי כבר לח"כ מסוים אבל טרם קיבלתי ממנו תשובה. ההורים, כמוני, עדיין נאלצים לחכות. אני מאמינה ששיניתי את פני צה"ל במובן הזה שהדהדתי את העניין שאם חלילה יקרה אסון – הורים ישאלו אם הם רוצים לשאוב זרע מבנם. אני רוצה לחולל שינוי חוקי, שבמסגרתו בשרשרת החיול כשחייל מתגייס, לא ישאלו רק למי להעביר את המטלטלין שלו אלא יאפשרו להוריו שימוש בזרע. זה לא קיים עדיין, אבל יש דיבורים על זה ואני ממשיכה להילחם בשבילם. יש לנו כחברה חוב מוסרי למשפחות האלה".

מה לגבי חיילות שנהרגו?
"למרבה הצער אי אפשר להשיג ביצית של חיילת שמתה, כי הביצית מתה מיד. את הזרע ניתן לשאוב עד 72 שעות אחרי המוות".

>>> אני רק רוצה שהוא יחבק אותי כמו פעם

כמה מהאימהות השכולות שאת בקשר איתן ילדו לאחר מכן ילדים?
"אני תמיד מספרת שיש לי 29 נכדים. אני לוקחת אימהות שכולות יד ביד לרופאים ומשכנעת אותן להרות ולבחור בחיים. אימא שבנה נהרג בנסיבות טרגיות צרחה עלי איך אני מעזה להכניס אימהות להיריון, הרי לילד שמת אין תחליף. זה נכון, אין לו תחליף. אבל תינוק חדש מכניס אור לבית ומכניס רצון אצל ההורים לחיות ולשמוח. לריקי מור, אם שכולה – נולד בן; למשפחת יהלומי שבנה נהרג בגבעתי נולדה בת. מירי דנגור, אימא של ערן שנפל בעזה, סיפרה לי שלא רצתה לקום בבוקר ובזכות ההתעקשות שלי שתהרה, נולד לה בן שהיא קראה לו אור, והוא האור הכי גדול שהיא היתה יכולה לקבל בחייה".

התחלה של מסורת

לאישה המיוחדת הזאת שהפכה את ההתנדבות שלה לדרך חיים יש תעצומות נפש רבות. היא גדלה בפתח תקווה להורים שעלו מפרס עם חמישה ילדים והיא הצברית הראשונה במשפחה. אביה נור היה דמות מעוררת השראה בחייה, ולעמותה קראה אור כדי להנציחו. כילדה ונערה היא הייתה פעילה בתנועת נוער, התגייסה כמד"סית לבית ספר לטיסה, הייתה אלופת צה"ל בירי וקצינת ספורט האישה הראשונה בצה"ל.

מנישואיה הראשונים יש לה שני ילדים. בעלה השני הוא תת אלוף במיל' שלמה אורן, גם ממנו יש לה שני ילדים ולו יש שלושה. ביחד הם מגדלים שבעה ילדים. הוא בעל חברה פרטית ומתנדב בעמותה כמנהל הכספים. נשיא העמותה הוא אהרון פרנקל, איש עסקים בינלאומי שבין השאר מכהן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי.

היא שירתה בצה"ל 20 שנה כקצינה בהנדסה קרבית בתפקיד ראש ענף סגל ואחראית על הקצינים בחיל, היא נחשפה לכאב של המשפחות השכולות. "אני זוכרת ימים של לוחמים הרוגים בפעילויות מבצעיות. פגשתי את המשפחות של שלושת החטופים בהר דב שלא ידעו אם בניהן חיים או מתים".

כשאחד הקצינים שלה, סרן אביב חקאני, נהרג בציר פילדלפי במאי 2004, אורן גונדרס התבקשה למנות קצין אחר תחתיו. משה טרנטו התעקש להחליפו והוא נהרג בהתמוטטות מנהרה בנובמבר אותה שנה. באותה עת הייתה עירית כבר בשליחות בסינגפור ובשנת 2006, עם שובה, בימים של מלחמת לבנון השנייה, היא החליטה לערוך מפגש אצלה בבית והזמינה את ההורים של ההרוגים וגם את הורי החטופים מהר דב. זו הייתה ההתחלה של מסורת של מפגשים.

עירית אורן גונדרס במעמד הענקת פרס בגין | צילום: איציק בירן

השנה ימלאו 15 שנה לקיומה של עמותת אור למשפחות שהקימה. רוב חייה סובבים סביב העשייה שזיכתה את העמותה בפרסי התנדבות חשובים: פרס הנשיא למתנדב; אות המופת מהמועצה הלאומית להתנדבות על פעילות חברתית במדינת ישראל; אות פול האריס מטעם תנועת רוטרי ופרס בגין על עשייה מיוחדת למען עם ישראל ומולדתו. ב-12 במאי היא תיסע לאיטליה בשביל לקבל את פרס ממשלת איטליה על פועלה למען המשפחות. מה שהתחיל מעזרה לקומץ משפחות הוא היום עמותה ענקית שלמעלה מ-5,000 משפחות נוטלות חלק בפעילות שלה.

"אני מרגישה שאני עושה דבר קדוש ונעלה ושאני מחוללת שינוי. אני מרגישה בשליחות שמטרתה היא לעטוף אנשים באהבה. אליעזר ושרה רוזנפלד ששכלו שני ילדים, אמרו לי שעשיתי מהפכה בשכול והפכתי את היגון לניגון"

אתם מתקצבים מהמדינה?
"לא. רק מתרומות"

היכן פועלת העמותה?
"הכל קורה בתוך הבית שלי בישוב רעות".

מה עושה העמותה בפועל?
"אנחנו עורכים אירועים רבי משתתפים, הופעות אמנותיות, ערבים חוויתיים, מפגשים מעצימים. יש לנו מועדון בשם 'חברים ושרים' במסגרתו נפגשים חברי עמותה ותיקים עם חדשים. אנחנו מחלקים מלגות לאחים ולאחיות של נופלים, מארגנים נסיעות למשפחות כאורחות של קהילות בעולם. החלוצה הייתה הקהילה היהודית ברומא שאירחה 60 משפחות שכולות שבניהם נהרגו במבצע צוק איתן. אנחנו מחזקים את הקשרים בין הנשים בעמותה, מקיימים ערבי הצדעות לאבות שבעמותה, מוציאים משלוחי שי לחג עם מתנדבים שמגיעים ארבע פעמים בשנה לבתי משפחות הנופלים, מארגנים פינוקים בבתי מלון, טיולים ועוד".

מה מריץ אותך?
"מתוקף תפקידי בצה"ל נחשפתי למשפחות שכולות ברגעים היותר קשים בחייהם. זה טלטל את עולמי. הרגשתי צורך עצום לחבק, לעודד ולתמוך. באוגוסט 2006, עם שובי משליחות עם בעלי בסינגפור, הזמנתי לביתי שלוש משפחות מהנדסה קרבית שבניהם נהרגו במשמרת שלי – הוריו של ס"מר עדי אביטן, הוריו של סרן משה טרנטו והוריו של סרן משה עיני. הרגשתי שאני חייבת לעשות מעשה. הם היו שקועים באבלם ולא יצאו מהבית. הכנתי ארוחת ערב פרסית וזה היה מפגש כואב אבל מעצים. בסופו כולם נפתחו ואפילו סיפרו בדיחות ולא הפסיקו להודות לי על הערב.

"אחרי שהם עזבו הרגשתי התרוממות נפש, כאילו עשיתי משהו קדוש. מאז לא עצרתי: הזמנתי משפחות שילדיהן שירתו עם בעלי ונהרגו מה שגם הפך למפגש חזק ומעצים, ואז התקשרתי לקצינות נפגעים וביקשתי להזמין את ההורים שילדיהם נהרגו במלחמת לבנון השנייה. נדנדתי להם שיבואו. הם חשבו שאני קצת הזויה אבל בסוף הגיעו 150 איש ושרו שירי ראש השנה. זה היה כל כך מעצים שהורים אמרו לי 'אנחנו זקוקים לך, תקימי עמותה'".

>>> ממשלת הגזלייטינג וההסגברה: מאי גולן היא השרה לקידום מעמד האישה

ויתרת לגמרי על עבודה ששכר בצידה?
"כן. הנפש לא יכולה להתמלא מחומר, אבל לנסות להשפיע על אנשים שהגורל לא שפר עליהם זה מרומם את הנשמה וזה מפעל חיי. אני מחוייבת לו סביב השעון".

איך את מגייסת את הכסף לפעילות?
"גם מהארץ וגם מקהילות יהודיות בעולם".

את בן אדם כל כך אכפתי ומעורב, צריך נשים כמוך בפוליטיקה. חשבת על זה?
"קיבלתי הצעות, אבל אני לא רוצה ולא מסוגלת. אני מרגישה שאני עושה דבר קדוש ונעלה ושאני מחוללת שינוי. אני מרגישה בשליחות שמטרתה היא לעטוף אנשים באהבה. אליעזר ושרה רוזנפלד ששכלו שני ילדים, את הבן הטייס יצחקי ואת מלאכי בפיגוע טרור, אמרו לי שעשיתי מהפכה בשכול והפכתי את היגון לניגון. אין בעיניי תמורה יותר גדולה מזאת".