הפטור ממילואים של בן הזוג שלי פתאום בוטל – ואני כבר ממש עצבנית

יש לי דדליין ברור. אז כמובן שאני מתיישבת לכתוב את הטור הזה ברגע האחרון."מה יהיה איתי", אני מאשימה את עצמי שוב. "למה שוב ברגע האחרון. למה לא התחלתי לפני יומיים, נגיד, לפני שבובה, הכלבה שלי – מתה”.

>> אני מקנאה באלה שיש להן ילדים, אבל הרעיון משתק אותי

כי אם הייתי כותבת קודם, לפחות היה לי שלד, פסקה, תובנה. משהו. אבל עכשיו אין כלום. רק האדמה נשמטת, והלב שלי מרוסק, והדבר היחיד שאני מצליחה לחשוב עליו זה שבובה מתה. וכל מה שבא לי זה לשלוח לעורכת של "את" הודעה סופר מצטערת, ולהגיד: "היי סליחה ממש, לא מצליחה להגיש, הכלבה שלי מתה".

"בובה מתה. וכל מה שבא לי זה לשלוח לעורכת של 'את' הודעה סופר מצטערת, ולהגיד: 'היי סליחה ממש, לא מצליחה להגיש, הכלבה שלי מתה'. אבל זה בטח יישמע לה כמו 'הכלבה אכלה לי את השיעורים, המורה'"

 

אבל זה בטח יישמע לה כמו "הכלבה אכלה לי את השיעורים, המורה". למה בעצם לא יושבים שבעה על כלב? אני מרגישה שמגיעה לי אחת. עם בורקסים, חברים שיבואו לנחם, או לכל הפחות בינג' על סדרות עם שוקו. אבל המציאות כרגע היא שהשעה 00:42. אני כותבת בליל יום העצמאות. כן, בזמן שברקע נועה קירל ועומר אדם מתנגנים בו זמנית משני גגות שונים וכמובן לא באותו סולם ולא באותו מקצב. אז אני כותבת בגוגל: "עצמאות" כי ברחתי מהמסמך הזה כבר 20 פעמים.

ברוך הבא לעוד יום חרא

גוגל אומר לי שעצמאות זה: "אי תלות באחרים, עמידה ברשות עצמו, אוטונומיה". אני חושבת על בובה. על זה שהיא לא תלויה בי יותר. ואני לא תלויה בה. אין טיול. אין קקי על השטיח. אין דייסון שמאיים להתאבד כי הוא נחנק מכמות השערות. אז למה אני לא מרגישה שאני עומדת כרגע ברשות עצמי? למה אני מרגישה הרבה פחות עצמאית והרבה יותר לבד?

למחרת בבוקר, אין פרצוף של רטוב ואוויר חם של כלב שמתנשף עליי. אני ויוני קמים חמש דקות לפני שצריך לצאת מהבית, במקום שעה קודם כדי להוציא את בובה. והחופש הזה לישון עוד קצת גם לא מרגיש כמו הקלה. אבל כמובן שאנחנו מנצלים כל דקה לשינה של דיכאון בוקר. כשאנחנו נכנסים לאוטו ומתחילים לנסוע אנחנו קולטים שיש פנצ׳ר בגלגל. ברוך הבא לעוד יום חרא.

בפנצ’ריה מבשרים שצריך להחליף את כל הצמיגים. איזו הוצאה מיותרת. מה אכפת לי בטיחותי. אני שונאת את האוטו הזה. כל מה שהוא יודע לעשות זה לעמוד בפקקים, להיכנס למוסך ולצאת משם עם חשבונית של "סליחה, הייתי בהתקף מאניה ב-2:00 בלילה ועשיתי קניות באינטרנט עם האשראי שלך. פליז אל תכעסי. מבטיח שזה לא יקרה שוב". ו-וואלה, זה תמיד קורה שוב. אני רוצה להיות שליחה של וולט. רק קורקינט, קסדה, אפס חוקי תנועה שחלים עלי ושמישהו יגיד לי כל היום הזמן מה היעד שלי.

בוא תתגייס עם הפרעת חרדה

בזמן שאני ויוני משלמים ברצון רב את הקנס על האוטו, יוני מקבל טלפון מהצבא. הפטור שלו ממילואים בוטל. מה?! אני אומרת לו. מה בוטל? מה מילואים עכשיו, מה?! בשביל מה? בשביל מה המלחמה הזאת בכלל? מה אתם רוצים? לכבוש את עזה? "אתה לא יכול להחזיק נשק. יש לך גיבוי מהפסיכולוגית, יש לך הפרעת חרדה". אני מנסה להרגיע את יוני, אבל אני כבר ממש לא רגועה בעצמי ומאוד מאוד עצבנית.

איך המדינה הזאת מגייסת עוד אנשים בזמן שלא מחזירים את החטופים? איפה האחריות לאזרחים שנחטפו מהבתים שלהם? לממשלה הזאת עוד יש את החוצפה לגייס אזרחים חדשים כשהיא אומרת בבירור שהאזרחים ששם (באשמתה) כבר לא בראש סדר העדיפויות שלה? מה זה האבסורד הזה? בא לי לצעוק וחם לי בפנצ׳ריה הזאת אבל אין לי כבר קול. אני מרגישה שאני במלחמת התשה כי אפילו הרגשות שלי כבר התעייפו מלהרגיש. יוני מספר לפנצ'ר-מאכער הערבי שביטלו לו את הפטור מילואים וכולנו מתעצבנים על הממשלה ביחד ולא מבינים איך זה יכול להיות שלחיות כאן זה הדבר הכי מסובך בעולם.

"יוני מספר לפנצ'ר-מאכער הערבי שביטלו לו את הפטור מילואים וכולנו מתעצבנים על הממשלה ביחד ולא מבינים איך זה יכול להיות שלחיות כאן זה הדבר הכי מסובך בעולם"

 

רק לפני שבוע הדלקות של משואות ויום העצמאות וממלכתיות אבל איפה האחריות הבסיסית של להחזיר את מי שעוד שם? במקום זה שולחים חיילים כדי להפציץ ולסכן עוד יותר את החטופים? ולהרוג עוד חפים מפשע? אנשים חגגו את יום העצמאות, את מה הם חגגו בדיוק? שהמדינה עומדת ויש לה דגל והמנון אבל היא איבדה את הערכים הכי בסיסיים? שהיא איבדה לגמרי את האחריות והמחויבות שלה? איזה עצמאות היא חגגה לה המדינה הזאת?

עצמאות היא לקחת אחריות

בשלב זה אני כבר מתפרקת לגמרי, נכנעת והבכי שוטף אותי. אני חושבת על בובה. ועל זה שבעצם, היא זאת שלימדה אותי מהי עצמאות. עכשיו, כשהיא נמצאת בעולם שכולו חטיפים בטעם עוף, ואני עדיין כאן, אני אולי יותר ברשות עצמי ולא מחויבת לה, אבל אני הרבה פחות עצמאית. הייתי הכי עצמאית דווקא כשדאגתי לה. כשלקחתי עליה אחריות. פתאום אני חושבת, אולי עצמאות היא לא באמת להיות בלתי תלוי כמו שאומר המילון, אלא עצמאות זו היכולת לדאוג לסביבה שלך, לאנשים שלך, לעובדים שלך, למשפחה שלך, למקום שאתה חי בו. עצמאות היא לא ניתוק מאחרים, היא לא להיות נפרד – עצמאות היא לקחת אחריות. ישראל, אולי התבלבלת? אולי את חושבת שאת בלתי תלויה? ישראל, את חושבת שעצמאות זה לחיות בנפרד? להיות לבד? את באמת חושבת שאת יכולה לציין עצמאות כשאין לך את האחריות להחזיר את האנשים שנחטפו מהמיטות שלהם? ומי בדיוק אמור להילחם למענך ישראל, כשאנשים יודעים שלא תעשי הכל כדי להחזיר אותם במידה והם יחטפו?

ישראל יקרה, גם את תלויה. בובה הייתה תלויה בי כי אני הבאתי לה אוכל ומים והוצאתי אותה לטיול, אבל האמת היא שאני הייתי תלויה בבובה כדי להרגיש עצמאות. פתאום הרגשתי שהבנתי: עצמאות זה לא ניתוק. עצמאות זו לא עמידה לבד על הרגליים, אלא עמידה על הרגליים תוך כדי דאגה לאחרים. עצמאות זה לא לבד, לא בנפרד. עצמאות זה לקחת אחריות. כי אין באמת דבר כזה להיות בלתי תלוי.

"עצמאות זה לא ניתוק. עצמאות זו לא עמידה לבד על הרגליים, אלא עמידה על הרגליים תוך כדי דאגה לאחרים. עצמאות זה לא לבד, לא בנפרד. עצמאות זה לקחת אחריות"

 

מותשים לגמרי, אני ויוני חוזרים הביתה עם גלגלים חדשים לבית שאין בו את בובה. אני חושבת על זה שכל מה שאני רוצה עכשיו זה פשוט לאסוף קקי מהשטיח. אולי זה מבאס, אבל זאת העבודה שמחברת אותי לאחריות שלי. ועצמאות זה כנראה בהכרח אומר לאהוב את האחריות שלך, לטפח את האחריות הזאת וגם להודות על הקקי שאתה אוסף בדרך. אולי יום אחד ישראל, גם את תלמדי to get your shit together.

עומר מושקוביץ תשיק את אלבומה החדש "ניצחון" בהופעה חגיגית ב-21.5, "המרץ2", רחוב שביל המרץ 2, תל אביב