אני מקנאה באלה שיש להן ילדים, אבל הרעיון משתק אותי

רוב הזמן אני מסתכלת לצדדים. וכשאני אומרת "מסתכלת" – אני מתכוונת מקנאה. בכולן. אני בת 33, וזה גיל כזה שמצד אחד אני מקנאה באלה שכבר יש להן ילדים, ומצד שני – אני משותקת לגמרי מהרעיון. איך בכלל עושות את זה? איך אפשר לשלב ילדים עם זוגיות, עם קריירה, עם כל מה שכבר עכשיו בקושי זז?

>> "אני לא מאמינה שאנחנו נשלטים בידי גברים מטורפים"

ברור שאנחנו מפרגנות, וזה טור שמתפרסם ב"את", ובהעצמת נשים עסקינן – אבל אתן מכירות את האישה הבלתי הזאת. ההיא מהסטורי, שבאותו יום גם הייתה בחדר כושר, גם הכינה קציצות, גם הספיקה חוג קרמיקה וגם סגרה שיתוף פעולה עם מעדן יוגורט טבעוני. איך אפשר גם וגם וגם?

הפיד של השכנה ירוק יותר

אצלי זה נראה בערך ככה: בתקופות שבהן הצלחתי ללכת לחדר כושר – לא כתבתי שירים. בתקופות שבהן הצלחתי לבשל ולאכול רק בריא – לא הייתה לי נוכחות ברשת. בתקופות שבהן הצלחתי למלא את טבלת ההוצאות של העסק – נכנסתי לדיכאון מזה שאלה ההוצאות שלי (אולי השיטה היותר טובה היא פשוט להתעלם?).

"המצב התמידי שלי כרגע הוא שיש לי ערימות של כביסה, ערימות של חלומות, ובן זוג מוזנח אחד, שמדי פעם אני נותנת לו חיבוק – רק כדי להזכיר לו שכיף איתי, וחוויה ממש"

 

המצב התמידי שלי כרגע הוא שיש לי ערימות של כביסה, ערימות של חלומות, ובן זוג מוזנח אחד, שמדי פעם אני נותנת לו חיבוק – רק כדי להזכיר לו שכיף איתי, וחוויה ממש. למזלי, הוא באמת חושב שכיף איתי, וחוויה ממש. אבל יש מצב שזה בעיקר בגלל שאני נותנת לו לשחק בסוני פלייסטיישן ערב-ערב, כי שוב לא הספקתי לעשות שום דבר שקשור לפרסום ההופעה הקרובה שלי.

כן, אני וורקוהולית. ואתן יודעות מה הכי מבאס? שבתור אחת שמקדישה שעות לעבודה, הייתי מצפה לפחות לפלוס חביב בבנק – או לכל הפחות לעשרות אלפי עוקבים ועוקבות. אז כן, יוצא שהזמן שבו אני לא עובדת – מוקדש לגלילה באינסטוש ולבהייה במה אנשים שהם לא אני הספיקו לעשות. ואני חייבת לומר לכן: הם מספיקים המון. יש לי אנשים באינסטוש שמלקטים ביער את האוכל שלהם, מעלים את זה לרשת, מספרים איך היה – וכל זה עם כתוביות. אם היה לי יום מאושר שבו יצאתי ליער ללקט פטריות, הייתי על אחוז אחד סוללה ולא הייתי זוכרת לצלם את האירוע.

"יוצא שהזמן שבו אני לא עובדת – מוקדש לגלילה באינסטוש ולבהייה במה אנשים שהם לא אני הספיקו לעשות. ואני חייבת לומר לכן: הם מספיקים המון"

 

ואם כבר עכשיו אני לא מספיקה כלום – אז איך מוסיפים לזה להיות אמא? האמת שסדרת הרשת שלי "סולדאאוט׳", שהעונה השלישית שלה עולה היום, היא סדרה מוקומנטרית קומית שמלווה אותי בדיוק בשאלה הזאת. בעונה הזאת, עומר (שזאת אני בגרסה הנוירוטית מאוד שלי) – מגלה היריון לא מתוכנן, אבל עדיין מחפשת את הקול שלה בעולם. ואיך לעזאזל עושים ילדים כשאת עוד נאבקת על קריירה, על פרנסה, על הכרה, ומקווה שמישהו שם בחוץ יגיד לך: "את בסדר. את מצליחה"? איך לעזאזל אנחנו אמורות לשלב בין קריירה, זוגיות וילדים – תוך כדי מלחמה שמשתוללת, חטופים, דיקטטורה ושאר הדברים שרק להדחיק אותם לוקח מלא זמן בלו"ז.

"איך לעזאזל אנחנו אמורות לשלב בין קריירה, זוגיות וילדים – תוך כדי מלחמה שמשתוללת, חטופים, דיקטטורה ושאר הדברים שרק להדחיק אותם לוקח מלא זמן בלו"ז"

 

איך אפשר לעשות ילדים כשהראש שלך רוב הזמן בבלגן, ואת עוד לא מרגישה שהספקת להיות את. ואולי, אם נהיה כנות – אני כנראה לא באמת רוצה להיות הן וטוב לי עם מי שאני וכבר עברתי יותר מדי שנים עם עצמי כדי להתרגל להיות מישהי אחרת עכשיו. אבל וואלה, הלוואי שמישהי מסתכלת על הפיד שלי ואומרת, "וואי, איך היא מספיקה את כל זה? היא ממש מדהימה, אני לא מאמינה שאפילו היא בהלקאה עצמית ומסתכללת כל היום לצדדים". איזה עולב, הא?