אני מקרה אבוד: הוצאתי כסף שאין לי – אבל חזר לי החשק לחיות

אחת לכמה זמן אני אומרת לעצמי: "עומר, די. את חייבת להתחיל להיות בן אדם מבוגר". כמובן שלרוב זה נשאר באזורי ההלקאה העצמית ולא ממש מתקדם לעבר המעשים. אבל הפעם, החלטתי "לקום ולעשות מעשה", כמו שאומרים האנשים הכי מבוגרים – והלכתי לפגוש יועץ עסקי.

>> אני מקנאה באלה שיש להן ילדים, אבל הרעיון משתק אותי

כי זה לא הגיוני שאני בת 33, יש לי עסק עצמאי כבר שנים, ועדיין – אני מפחדת ממספרים, מטבלאות, ומכל שיחה נכנסת מרואת החשבון שלי (ברור לי שהיא לטובתי. היא רק רוצה למנוע קנס. אבל אין לי שום עניין לדבר איתה).

אקסלופוביה

אז התחלתי להיפגש עם רון (שם בדוי. השם האמיתי שמור במערכת העצבים שלי). היועץ העסקי שהבטיח לי שנכפיל את ההכנסות. נפגשנו פעם אחת דרך חבר משותף, וברגע של מאניה אופיינית אמרתי לו שאני מרגישה שהוא הבן אדם שלי. שהוא טוב בלהתעסק עם שעמום של מספרים, ואני טובה בלהתעסק עם יופי. "עוד נכבוש את העולם יחד", הכרזתי, ואז מיהרתי להסתייג: "אין לי באמת כסף לשלם לך כרגע". הוא חייך ואמר: "אל תדאגי. תשלמי אחרי שתכפילי את ההכנסות שלך".

התחלנו להיפגש מדי שבוע. פגישה יקרה במיוחד – שבה הייתי צריכה לדווח: כמה כסף הכנסתי השבוע, כמה הוצאתי, ולתת דין וחשבון איך זה אמור להספיק. הסברתי לרון שיש לי ADHD. שבעוד אצל אנשים נורמליים טבלאות עושות סדר – אצלי הן מייצרות חושך בעיניים. ושהחיים גם ככה מטרגרים. יש מלחמה, יש חטופים, יש חרדה, יש חדשות, ואז עוד באה טבלה ולוחצת לי על הפצע.

"כשרון ראה את כמות ההוצאות שלי על קליפים, הוא שאל: 'אבל איך זה מחזיר את עצמו?', הסברתי לו שזה יותר עניין קוסמי. 'אני מזמנת שפע', אמרתי לו. הוא הסכים שהוא מאמין בשפע, אבל אמר שהטבלה אומרת מינוס"

 

כשרון ראה את כמות ההוצאות שלי על קליפים, הוא שאל: "אבל איך זה מחזיר את עצמו?", הסברתי לו שזה יותר עניין קוסמי. שהיקום מגיב לי כשאני יוצרת דברים יפים. שיש יותר קהל, יותר הזמנות, יותר תנועה. "אני מזמנת שפע", אמרתי לו. "ככה אני עובדת. אני עושה טוב – והטוב חוזר", הוא הסכים שהוא מאמין בשפע, אבל אמר שהטבלה אומרת מינוס. כשסיפרתי לו בהתלהבות על סדרת הרשת שלי, הוא שוב שאל את השאלה האהובה עליו: "אבל איך זה מכניס כסף?" פה כבר התייאשתי. ניסיתי לגייס את כל הסבלנות שלי והמשכתי להצדיק אותי: "כשאני עושה סדרת רשת – אנשים באים להופעות. זאת השרשרת. הוא לא השתכנע. בשביל רון, זאת הייתה יותר תאונת שרשרת.

רון לא הסתפק בזה. הוא רצה לדעת כמה כל הופעה מכניסה, ואיך אפשר לחסוך על נגנים. אמרתי לו שעד כאן. הנגנים שלי הולכים איתי כבר שנים. אני לא מצמצמת אותם. לא חוסכת על מוזיקה. לא נותנת לקהל שלי פחות מהכי טוב שלי. זה לא עסק רגיל – זה החיים שלי. רון התייאש. ואז אשכרה ירד לי לחיים האישיים שלי: "אולי תוותרי על דיקור. על פסיכולוגית. על חוג טניס?". הסברתי לו: שכדי לייצר קליפים, סדרת רשת, שירים, הופעות – אני צריכה להרגיש טוב. זו לא פריווילגיה. זו תחזוקה בסיסית. ואם כבר מוותרים על משהו – אולי על הפגישות איתו? אבל הוא חזר, שוב, לנקודה: "אבל אולי פשוט לא תעשי קליפים שלא מחזירים את עצמם?" וככה שוב נתקענו בלופ. אני ורון. רון והטבלה. אני והיקום.

בפגישה העשירית התפרקתי. בכיתי. האשמתי אותו שהוא לוקח לי את הסיבה לקום בבוקר. מה אני אשמה שזה עולה המון כסף רק להרגיש סביר? יש מלחמה. יש חטופים. יש ממשלה איומה. יש רחובות אלימים. ויש אותי – עצבנית וחסרת סבלנות כל הזמן. אחרת לא הייתי צועקת עליך עכשיו, רון.

"המחירים בסופר עולים. והדבר היחיד שלא עולה – זה כמות האנרגיה שיש לי לשרוד. אבל אני לא יכולה רק לשרוד. יש לי אלבום להוציא. יש לי סדרה לצלם. ויש לי משמעות שאני לא מוכנה לוותר עליה"

 

והמחירים בסופר עולים. והדבר היחיד שלא עולה – זה כמות האנרגיה שיש לי לשרוד. אבל אני לא יכולה רק לשרוד. יש לי אלבום להוציא. יש לי סדרה לצלם. ויש לי משמעות שאני לא מוכנה לוותר עליה. האשמתי אותו שהוא קוטע לי את החלומות. שהוא מדבר איתי על בזבוזים, כשמה שהוא באמת מבזבז – זו התקווה שלי.

נפרדנו. אפילו לא כידידים. אתמול צילמתי קליפ מהמם. שוב לא למדתי כלום. שוב הוצאתי עליו מלא כסף שאין לי. אפשר לומר שאני מקרה אבוד, אבל חזר לי החשק לחיות. כי אולי לעשות עכשיו אמנות זה לא הדבר הכי חשוב – אבל לעשות אמנות עם אנשים מוכשרים וטובים זאת הסיבה שלי לקום בבוקר. ולמען הסדר הטוב, הקדשתי לרון פרק בסדרת הרשת שלי "סולדאאוט". אתן מוזמנות לראות – בתקווה שתצחקו, תזדהו, ואולי גם תבכו. כי יש אנשים שמנסים להחזיר אותנו למציאות – בזמן שהמציאות היא הדבר היחיד שאנחנו לא רוצות לחזור אליו.