10 נשים חיות נותרו במעמקי הגיהנום. אל תפקירו גם אותן
אחרי שהתבשרנו על הרצח של כרמל גת (40) ועדן ירושלמי (24), לאחר ששרדו כמעט 11 חודשים בשבי בעזה - זה הזמן להזכיר לממשלה ולכל מי שצריך שיש עדיין בשבי 10 נשים המוגדרות בחיים, וחייבים לשחרר אותן לפני שיהיה מאוחר מדי
בשבועות והחודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר חשנו זעזוע עמוק מהעובדה שלא הייתה התייחסות, גינוי ופעולה בעולם ביחס למעשי האונס המחרידים שקרו במסגרת הטבח והחטיפות בשבת האיומה. לקח לארגון הנשים של האו"ם קרוב לחודשיים עד שטרח להוציא התייחסות לנושא, והדממה הייתה בלתי נסבלת. הסוגיה הזאת הסעירה את הציבור הישראלי, וסחטה תגובות זועמות מכל אורך הספקטרום הפוליטי והחברה האזרחית בישראל.
>> נגמרה התקווה: כרמל גת נרצחה בשבי לפני ימים ספורים
>> הלב נשרף: עדן ירושלמי נחטפה בחיים ומצאה את מותה בשבי
לישראל יש אחריות מוסרית עצומה לעשות כל מאמץ כדי להחזיר את כל החטופות והחטופים, גם בידיעה שלצורך החזרתם תיאלץ לשלם מחיר כבד. אלא שבהקשר של החטופות יש אלמנט נוסף, מפלצתי ומתמשך
הכעס היה מוצדק לחלוטין. בטור שפורסם כאן בחודש נובמבר כתבתי: "ארגונים פמיניסטיים בעולם נכשלו בהבנת המציאות הפשוטה של שבעה באוקטובר, והפקירו מאות רבות של נשים, נערות וילדות, שנרצחו, נאנסו ונחטפו בשבת האיומה". הייתה פה מעילה של ממש בתפקידן, ומשבר האמון בגופים האלה מוצדק לחלוטין.
>> אפשר לדבר רגע על המחיר שנשים משלמות במלחמה הזו?
לישראל היה צורך להשמיע את האמת, שתהיה הכרה במעשים האיומים שקרו ולהניע את העולם לפעולה. אבל העיסוק בפגיעות המיניות הפך גם לחלק מההסברה הישראלית על מה שנעשה בשבעה באוקטובר כחלק מהמחיר בלתי נתפס ששולם, שהיווה את ההצדקה ליציאה למלחמה בעזה ולעצימות הלחימה הגבוהה למרות תוצאותיה הקשות: עשרות אלפי הרוגים ופצועים פלסטינים ומצב הומניטרי אנוש עבור מעל שני מיליון התושבות והתושבים ברצועה.
![אחיותיה של עדן ירושלמי ז"ל קוראות לשחרורה | צילום: EMMANUEL DUNAND/AFP via Getty Images](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2024/09/GettyImages-1744884231.jpg "אחיותיה של עדן ירושלמי ז"ל קוראות לשחרורה | צילום: EMMANUEL DUNAND/AFP via Getty Images")
>> אונס ואלימות במלונות המפונים: הכתובת הייתה על הקיר?
אלא שבכל הנוגע להכרה בפגיעות המיניות, המצב השתנה באופן ניכר. ישנה מודעות למאפיינים המגדריים של התקיפה והטבח, והכרה בפגיעות המיניות שהתרחשו בעשרות נשים, לכל הפחות, על ידי ארגוני האו"ם ומסגרת שורה של תחקירים עיתונאיים מצד גופי התקשורת החשובים בעולם (ובפרט בניו יורק טיימס). נציגות של האו"ם הגיעה לישראל לשמוע עדויות, התקבלה בכבוד בבית הנשיא ונפגשה עם שורה של ארגוני נשים. בנוסף, ישנם סרטים דוקומנטריים על הנושא שהעבודה עליהם בעיצומה, כולל סרטה של שריל סנדברג, "זעקות ואז דממה", שראה אור לאחרונה. האמת הפכה לקונצנזוס ביחס למה שאירע.
>> "זה הורג אותנו": זה מה שעושים לבנות שלנו בשבי
כלומר, המאבק המוצדק – הצליח. וטוב שכך. פגיעה מינית היא פשע מלחמה מזעזע, שחשוב לפעול במלוא הכוח כדי לוודא שלא יקרה במסגרת לחימה (ובכלל, כמובן).
לישראל היה מועיל לקצור הישג תודעתי מרכזי. אלא שחשוב לזכור שהפגיעות המיניות לא תמו בשבעה באוקטובר. העדויות הקשות שסיפקו חטופות שחזרו מגיהנום החמאס מצביעות שללא ספק לפחות חלק מהחטופות נפגעו מינית, וממשיכות להיפגע, בשבי החמאס. הפגיעות המיניות לא תמו, והמאבק לא יכול להפסיק.
אני מחזיקה בעמדה שגורסת שלישראל יש אחריות מוסרית עצומה לעשות כל מאמץ כדי להחזיר את כל החטופות והחטופים – נשים וגברים, אזרחיות ואזרחים וחיילות וחיילים. גם בידיעה שלצורך החזרתם תיאלץ לשלם מחיר כבד. אלא שבהקשר של החטופות יש אלמנט נוסף, מפלצתי ומתמשך.
נשארו 10 נשים בשבי החמאס, שככל הידוע לישראל הן עדיין בחיים: לירי אלבג (19), דניאלה גלבוע (20) קרינה ארייב (20), אגם ברגר (20) נעמה לוי (20), רומי גונן (24), אמילי דמארי (28), ארבל יהוד (29), דורון שטיינברכר (31) ושירי ביבס (33).
אי אפשר להזדעק מול שתיקת העולם ביחס לפגיעות המיניות שקרו ב-7 באוקטובר, ומהצד השני – להתעלם מהפגיעה המוכחת שממשיכות לעבור החטופות בשבי החמאס ולא לעשות כל מאמץ להחזירן. החזירו את החטופות הביתה – עכשיו.
הכותבת היא יועצת ומרצה בתחומי מדיניות ומגדר, בעלת הפודקאסט "היום שאחרי המחאה". לשעבר מנכ"לית שדולת הנשים בישראל