מצאתי את הדרך המושלמת לחגוג את גיל 40
זה לא סקנדל, זה פסטיבל: נגה ד'אנג'לי הרימה פסטיבל שלם לכבוד דעיכתה אל העשור החמישי של חייה. הטיול לאתונה עם כל החברות שהיא לא מצליחה לפגוש ביומיום היה השיא
אני בת 40. מספר עם נוכחות. לא מספר של משבר בכלל. בתור ילדה אני זוכרת את ההורים שלי חוגגים 40 באיזו מסיבה מוגזמת והנה, אני ממש לא מוגזמת בפסטיבל קרייסס 40 שקיימתי לעצמי, שכלל מסיבה לחברים, הופעה, נסיעה לחו"ל עם חברות, חגיגה עם המשפחה… אני במשבר? פחחח. איך נראה משבר?
>> איבדתי את המזוודה – וזה הדבר הכי טוב שקרה לי
אומרות שמשבר גיל 40 מתרחש כי התודעה שלנו גדלה יותר מכוחות החיים. אם נגיד תינוק שנולד הוא 100% כוחות חיים ואפס אחוז תודעה, ובן אדם שמת הוא 100% תודעה ואפס אחוז כוחות חיים – אני בדיוק בשלב שבו זה מתהפך, וכל ההסבר הזה נועד כדי להגיד שאני צריכה להתחיל להזריק. כי כוחות החיים… בואו נגיד… פחות מחזיקים את קו הלסת שלי.
כחלק מפסטיבל הקרייסס שלי, טסתי לאתונה לכמה ימים של שכרון חושים עם חברות טובות שרק רוצות להרגיש את החיים במקסימום (והביאו כרית מהבית, זה השמיכי של גיל 40). בטיול הזה עברנו בין צחוקים מופרזים לשיחות עומק שבהן כל אחת סיפרה מה היא עושה ובאיזה תנוחה (אני מתכוונת לתרגילים לשחרור גב תחתון, כן?). ניתקנו מגע מבן הזוג ומהבית (בקטע של ״מה שקורה בישראל נשאר בישראל״) ובעיקר ריחפנו והתענגנו על הזמן הפרטי והיקר להיות אנחנו. כי כבר קצת שכחנו מי אנחנו.
בדרך לשם, בנתב"ג, פגשנו חבורת צעירות שטסו למסיבת רווקות. תהינו בנות כמה הן, וכשהנחנו בפניהן שהן ״בטח 30 כזה״ קיבלנו צרחה כאילו גנבו להן את התיק. הן ענו לנו בשוק: ״מה פתאום 30!!! אנחנו בנות 28 וחצי!!!״. ובכן, בגיל 40 את רוצה שיגידו שאת בת 40 כי זכית בו בענק. יש משהו משחרר בלהפסיק לנסות להיות מה שאת לא (זהירות, הזנחה בדרך) ופשוט להיות מי שלא הספקת בעשור הקודם כי היית עסוקה מדי.
מצד אחד ציפיתי לקנא בחבורת בנות ה-30 הצוהלת הזאת שהכל עוד לפניהן, אבל קרה דווקא הדבר ההפוך. כי עשור ה-30 הוא העמוס ביותר, זה שהכל מתנקז אליו – חתונות, קריירה, הריונות, הפלות, שוב הריונות, לידות, שוב קריירה, וזוגיות, מה עם הזוגיות? את כל הזמן במאמץ נואש להדביק את הפער בין מה שחשבת שיקרה לך לעומת איך זה במציאות. הזמרת יובל דיין (בת ה-28, אגב) שרה ״שרק תחייך כל החיים זה כל מה שאני מבקשת, בית קטן גינה לילדים…״. מתוקה שלי, בעוד כעשר שנים מהיום, בשעה שש בערב העין קופצת לך מעצבים. את תוהה למה הכל דביק והפח מפורק ויורים עליך דרישות ובקשות במאתיים קמ״ש ואין לך זמן לנשום ועקצה את הילד בגינה נמלת אש בתחת ותכתבי לו וואטסאפ ״שרק תחזור הביתה כי אין לי חיים, זה כל מה שאני מבקשת!״.
עשור ה-30 הוא כזה בו את עושה הכל חוץ מלפגוש את עצמך. את כבר שכחת מי את, יש לך זיכרון עמום שלך שמחה, חברותית, משוחררת. איפה לעזאזל כל התכונות האלה? הן יצאו לאור בטיול שארגנתי לעצמי. עשיתי קלואוז'ר ופגשתי את עצמי בגרסה החדשה, נגה 40 פרו מקס שהפיצ׳רים שלה פחות מתאמצים להוכיח ויותר רוצים להנכיח, יותר להעריך את מה שיש ולהגיד תודה לאל שכולם בריאים וכל השיט הזה שאת לא מאמינה אבל כן, זה כל מה שחשוב באמת (וגם ברוך בורא האפרול שפריץ).
ועכשיו הכי כיף לחגוג את המאורע עם החברות ששרדו איתך את הדרך הזאת, שהיה לכן את המנהג המפוקפק הזה במשך שנים של לקבוע ולבטל בכל פעם מחדש, להתקשר בשעות לא נוחות, לדבר חצי דקה, להיפגש עם הילדים ולא להצליח להשלים משפט אחד ברצף אבל – לפחות נפגשנו. איזה כיף שנפגשנו.
ביום האחרון שלנו באתונה פגשנו שוב את חבורת הרווקות בתפילת שחרית בהיכל התהילה זארה, המקום הקדוש לכל הדתות והגילאים. אני חיפשתי חולצה אוורירית כזאת שקצת תסתיר נפיחות כרס של ארבעה ימים של אלכוהול ומסעדות, והן, המניאקיות, בחולצות בטן שטוחות כאילו בלע אותן החילוף חומרים. ליטפתי את הכרס שלי ואמרתי לה: ״את הכי יפה כשנוח לך, ולפחות סיימתי עם השלב של לגדל בתוכך ילדים, אז תרגישי בנוח לצאת החוצה סתם בשביל הכיף״.