האנשים האלה הם לא אייטמים, הם בני אדם. איפה הרגישות?
מרואיינים ומרואיינות שונים מספרים את סיפורם הכואב לעיתונאים. חלק מהם, משיבים למרואיינים בשידור בחוסר רגישות מוחלט, ונמנעים מלהפגין ולו גרגר אמפתיה. שחר בן ימיני תוהה איפה הרגישות?
במהלך הקריירה העיתונאית שלי, שהחלה כמעט לפני עשור, יצא לי לראיין המון אנשים. המון. לחלק מהאנשים היו סיפורים קשים – מחלות, גירושים שנגמרו מלוכלך, אנשים קשיי יום, וכיוצא בזה.
>> "כאב שלא ידעתי שקיים": מעיין אדם חושפת כי אחותה נרצחה
תמיד הגעתי לראיונות האלה באנרגיות חיוביות על אף הסיפור הקשה, שידרתי רגישות ואמפתיה – אומנם עיתונאית אמורה לנסות להוציא את התשובות הקשות, אבל אותי הנחה דבר אחד, אותו תמיד הדגשתי למרואיינת – "אני לא רוצה להכביד או להקשות מדי, ואם אני שואלת שאלה שהיא קשה מדי ולא תרצי להשיב עליה, רק תגידי, הרגישי חופשיה".
הימים האחרונים, מאז פרוץ המלחמה, הם ימים שמדינת ישראל לא זוכרת מאז מלחמת יום הכיפורים, ויש הטוענים כי המאורעות הנוכחיים קשים ממנה אף יותר.
נחשפנו עד כה בתקשורת לעשרות סיפורים של משפחות שאהוביהן ואהוביהם נחטפו, נעדרים או לא עלינו, נרצחו בקרבות על ידי מחבלים. עשרות סיפורים שהם נתח כל כך קטן מכמות הסיפורים שבאמת קיימת. מאחורי כל אחד מהסיפורים הללו, עומד איש או אישה שעולמם כנראה חרב עליהם, ואף אחד ואחת מאיתנו העיתונאים והמגישים שבשידור, לא יכולים לדמיין בכלל מה עובר עליהם בזמן ריאיון.
אז אם כך, איך חלקנו, ואני לא אנקוב בשמות, יכולים ויכולות בכלל לחשוב לסיים איתם מהר את הריאיון, להעיף אותם מהשידור בכזה חוסר רגישות ובאפאתיות, כאילו היו רק עוד אייטם, מספר, מבין אלפי הסיפורים? וכל זה למה? כי נגמר הזמן וחייבים לרוץ לדיווח הבא?
>> "היא נורתה ולא יודעים איפה היא": רומי אלי ברנט עדיין נעדרת
קראתי אתמול קטע חזק בנושא של קולגה, שסיפר על מרואיין שלא הספיק אפילו לסיים משפט, לסיים את סיפורו, לפני שהמראיינים מיהרו להעיפו מהמסך. צפיתי בריאיון הזה, וכאב לי. "הוא סינן מילים אחרונות, ואז גלגל עיניים והבין שאת הטראומה שלו עדיף לשפוך במקום אחר. מבחינת הטלוויזיה הוא עוד אייטם", כתב הקולגה שלי.
זה נכון וזו המציאות – כשם שקופאית בסופר חייבת להגיע לעבודה כדי שיהיה לנו אוכל במקרר, גם אנחנו חייבות לדווח על המציאות ולתת לאנשים טעימה מהתופת שבחוץ כדי שלא ישארו באפלה. אבל אם אנחנו משמשות כקול של מי שנגמר להן הקול מרוב בכי ושל מי שבחרו לספר לנו את סיפורם, של מי שמפקידים ומפקידות בידינו את המידע הכי קשה ואישי על חייהם – הרי שאנחנו לא יכולות לנפנף אותם כאילו היו נייר שתלשנו ממחברת אחרי שקשקשנו עליו וזרקנו לפח.
>> הלב נשבר: חזי דין מגלה כי אחיינו האהוב נרצח במסיבה ברעים
אתמול ראיינתי ארבע נשים שונות שסיפרו לי על התופת שעברו במסיבה ברעים, איך ניצלו ממנה וראו את המוות בעיניים. כמעט כל אחת מהן סיפרה לי את אותו הדבר – התחבאתי, ראיתי את חבריי נרצחים מול עיניי, הסתכלתי למחבלים בלבן של העיניים, אבל שרדתי כדי לספר לך ואני פה.
הזכרתי לעצמי שכנראה רבים הכתבים שפנו אליה וביקשו ממנה לדבר, אבל היא בחרה לשבת איתי ולספר לי בדמעות את הזוועות שעברה. אז גם אם היא המקרה המיליון שאשמע עליו, והמקרים המזעזעים האלו יחזרו על עצמם – כי רבים ראו את המוות מול העיניים ואת חבריהם נרצחים – אני חייבת להתייחס אליה כאילו היא הבחורה הראשונה שהקשבתי לה היום. חייבת לתת לה את הכבוד הראוי, את החמלה והאהבה שמגיעה לה. אחרי הכל, היא הגיבורה שעברה תופת שאני – העיתונאית בצד השני, שפגשה כל סיפור קשה אפשרי, לא יכולה לדמיין לעצמה בכלל שנייה מזה בראש.