מעין קרת הושתקה מגיל 15. כך היא למדה לצמוח מתקופות קשות

אני משתתקת, זה קורה לי מעת לעת ובדרך כלל דווקא בתקופות שאני זקוקה למילים, לאלו הקולחות שרצות בשצף החוצה. לפעמים, דווקא כשאני הכי זקוקה להן – כי בפנים אני בסערה, חצויה ברצונות שלי, הכאב כואב מדי ואני נקלעת לסטגנציה של תחושות ומחשבות – אז אני חוזרת לשתיקה. אני נזכרת בימים שהעבודה שלי הייתה כרוכה בשתיקה חזקה. הפעם הראשונה הייתה עוד לפני הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל. בגיל 15 וחצי עשיתי קמפיין ישראלי, ובחצות, כשעדיין צילמנו (כי זה היה לפני עידן ההתחשבות) אמרתי משהו על השעה והבעתי את דעתי איך כדאי לצלם כדי לזרז ולשפר את הצילום. איש מזוקן מטעם משרד הפרסום הסתכל עליי ואמר: "את רק דוגמנית, אף אחד לא ביקש את דעתך". שתקתי. שתיקה שהתחברה תוך מאית השנייה לשתיקות קודמות. זהו מנגנון שסיגלתי לי כבר בגיל צעיר, כשהבנתי שככה אסבך פחות.

>> "יש נשים שמתביישות לומר שהן לא אוהבות את הגוף שלהן"

כשגדלתי הבנתי שאני סובלת מקומפלקס טראומה. כשהעולם אכזרי מדי מצד אחד זה לא מפליא אותי, אבל מצד שני משהו בי קופא, נאלם ורוחש רק בפנים. רוב הזמן, דווקא בזכות הטראומות, רכשתי את היכולת המופלאה למצוא אפיקים לתנועה ותנופה גם כשאני עומדת אל מול קיר. ברגעי השתיקה אני מרגישה שאני מוטחת על הקיר, שוב ושוב.

למזלי אני בת 47 והצמחתי לי כבר שורשים, אז גם כשמגיעים עננים כבדים השורשים עדיין שם. ואיזה מזל שהיום אני עוסקת בהתפתחות דרך דימוי הגוף, ומתוך עסק כזה אני יכולה לזהות את הקיר ואת התנודות שמתרחשות לי מתחת לפני השטח בתקופה הזו – ורק לגדול מתוך זה.

מעין קרת | צילום: איתן טל

>> לשנוא את עצמך זה פאסה. לכל הטורים של מעין קרת

אז איך בתקופות קשות המראה החיצוני שלנו יכול להיות גם מקום שדרכו אנחנו גדלות? הראי לא משקר (אלא אם הוא ראי גרוע או שהתאורה בעייתית וזווית התלייה לא נכונה). כשאת מסתכלת בראי, את רואה את הקשיים שלך. ככל הנראה גם כאלו שממש לא בא לך לראות. אז לפני שאת בורחת או מנסה לשפר הכל בשביל שתוכלי להביט בעצמך שוב, אני רוצה להציע לך מבט נוסף:

1. מבט אמיץ שמעז להישיר מבט. לראות את החלקים שלא ראויים בעינייך ולנשום שם רגע.

2. זה זמן לשינוי פרספקטיבה. כשהמציאות משתנה משהו בפנים גם משתנה.

3. לסמן. סמני לך את הבעיות ואת הקשיים. בחלק תוכלי לטפל רק בהמשך, אבל כאב לעיתים יכול לתת את הדיוק והבהירות בבעיה.

4. גייסי שק של חמלה. כשאני מדברת על להתבונן על הבעיות אני לא מתכוונת ל"הגבות שלי לא מסתדרות", אלא למה מפחיד אותך בזה? מה יקרה אם תצאי לעולם עם גבות לא נכונות? מה תפגשי שם? החלקים האלו שקשה לך לראות, מה הם מספרים לך על עצמך? הרחיבי את הסיפור: למשל, במקום להגיד "איזו זקנה אני כי יש לי קמטים, ואיזו דפוקה אני כי כמה רציתי ולא עשיתי בחיי עד כה", תשאלי את עצמך – עם מה לא השלמתי? מה מפחיד אותי בזה ומה מרתיע כל כך בזקנה? הכירי את החששות, דברי איתן. המחשבות האלו הן החלקים שנשאר לך להגמיש, לחבב כדי להשלים עם עצמך יותר. תני לכל זה מקום, שהוא גם ברגש ולא רק בפעולה. לפני שאת פותרת באמצעים קוסמטיים את הפחד, תנסי להבין את הרתיעה, את הצער ואת הדחייה העצמית. הפחדים שלך הם בעצם גם אזורי הגדילה שלך, גם אם תעשי אחר כך פן או לא תעשי בשביל לפתור את מה שמציק לך. לפני שאת רצה לטשטש, תראי את התלתלים רגע, ויחד עם זה גם את המילים הלא נעימות שנאמרו לך בעבר, כולל את המילים שאת אמרת לעצמך. תשהי במקום הזה רגע. אם קשה לך מדי, אז כל פעם תשימי לב עוד קצת. תדעי גם להיעזר גם באשת טיפול אם את צריכה בשביל להתמודד עם הכאב. גם כתיבה או כל סוג אחד של יצירה יכולים לעזור.

5. כשאנחנו מדברות על הגוף רק בשפת ההישגים, אנחנו מפספסות למידה של שפה שהגורמים והמניעים שלה הם ביולוגיים, תחושתיים ורגשיים. לפספס את אלו זה בין היתר לפספס את הזכות לחוש עונג ואת היכולת להכיר את עצמך באמת. העמיקי את ההיכרות עם הגוף שלך ועם המראה שלך. הגוף שלך מדבר בכמה שפות, וזאת החלטה שלך לאיזו מהן את מקשיבה. וכן, לפעמים אחת היא על חשבון השנייה, לפחות לזמן מה. תשאלי את עצמך לאן היא לוקחת אותך, ולאן את רוצה להגיע. אל תפחדי לנוע בתוך הזהות שלך כדי לגדול אסופה קצת אחרת, חזקה וגדולה יותר.

מעין קרת היא דוגמנית-על לשעבר וכיום מנהלת המרכז לקידום דימוי גוף חיובי