על מה גברים מדברים כשהם מדברים על סקס?

בשבועות האחרונים ראו אור "זקופים" ו"מתעוררים", שני ספרים הפורשים בפנינו מונולוגים של גברים המדברים על מיניות. בשני הספרים גברים ישראלים, בגילים שונים ומרקע שונה, מדברים על המיניות שלהם כפי שהם תופסים אותה, בכנות מעוררת תקווה. 

הספר הזה הוא הזבוב על הקיר שתמיד כל כך רצינו להיות. על מה אנחנו, הנשים, מדברות עם חברות או בינינו לבין עצמנו, אנחנו כבר יודעות. אגב, מי שעזרה לנו להקשיב לעוד נשים היא תמר מור סלע בספרה החשוב "ערות – נשים מדברות מיניות" (ידיעות ספרים, 2017), שהשפיע רבות על שיח המיניות בישראל. 

"מתעוררים" מאת רון דהן | צילום: יח"צ

למה וידויי הגברים כל כך חשובים לנו, הנשים? זהו שלב מבורך, זה שכל כך ציפינו לו, המצטרף למהפכת Me Too. הינה, המסר מתחיל לשקוע ומציף דברים חשובים אל פני השטח. כך למשל רבים מהגברים מדברים על חלקו של הפורנו בחייהם. על הדרך שבה הוא גרם להם לחשוב שהם יודעים מהי מיניות ועל ההתפכחות כאשר הבינו שהחיים האמיתיים שונים. חלקם הקדישו שנים (!) לניסיונות לתרגל את גופם כדי שיוכל לעמוד בציפיות מסוימות ורק בשלב מאוחר בחייהם הבינו שמה שחשוב הוא החיבור שלהם לעצמם, לפנימיות שלהם. זהו ממש מוטיב חוזר במונולוגים.

>> ואלה הספרים החדשים והמומלצים לחודש פברואר

"יש מיניות גברית שמדוברת ונמצאת בכל מקום" אומר רון דהן, מחבר "מתעוררים", "וזו המיניות ההישגית והכובשת, שרואה בגבר שמזיין את פסגת הגבריות, ובנשים את יעד הכיבוש ואת הפרס של מי שהם הגבריים ביותר. גברים מדברים המון בשיח של מיניות הישגית, אבל מעט מאוד על מיניות חיובית בריאה, מסקרנת ומאפשרת".

אז מה זה אומר? שאנחנו צריכות לחכות שהם יתפכחו כדי שנוכל ליהנות מחיבור מיני ואישי איכותי? אולי, אבל אפשר גם לעזור להם. ממש לדבר את זה במילים. לשחרר אותם מהצורך לשחזר סצנות מסרטים, לשחרר אותם מהסרטים שבתוך הראש שלהם. רבים מהם מספרים על אישה שהזדמנה לחייהם, אם לקשר ממושך ואם לקשר קצר, שממנה הבינו שהרבה ממה שדמיינו כמין טוב היה שגוי. אז כן, נכון, זאת עוד משימה שמצטרפת למשימות רבות שכבר יש לנו בחיים אבל זאת לפחות עשויה לתרום רבות לנו ולאלה שאולי יבואו אחרינו. 

"זקופים" מאת יוסי אשור | צילום: יח"צ

כך למשל, באחד המונולוגים ב"זקופים" מספר בחור בן 40, גרוש בלי ילדים, איך הבין דברים חשובים רק אחרי שבת זוג שהייתה לו הסבירה אותם היטב: 

"בסביבות גיל 30, עם בת הזוג שלי באותה תקופה, הלכנו לטיפול זוגי. בפגישה הראשונה בת הזוג אמרה שהיא רוצה לדבר על המיניות שלנו. הסתכלתי עליה בשוק. 'מה את רוצה מהמיניות שלנו? אנחנו שוכבים כל יום, ואת גומרת בכל פעם שש או עשר פעמים, מה הבעיה עם המיניות שלנו?' ואז היא אמרה למטפלת, 'את רואה? הוא עושה ממני מכונת אורגזמות'. היא פרצה בבכי והמשיכה, 'אני לא רוצה. אין לי כוח לסשן של שעות. תן לי רבע שעה, עשר דקות, תגמור ותן לישון. אין לי כוח לעשר אורגזמות'. הייתי בשוק. מיניות הייתה הדבר שהייתי בטוח לגביו. 'באמת? את רצינית? חברות שלך לא גומרות ולך יש בן זוג שגורם לך לגמור כל לילה! כעסתי. כעסתי ונסגרתי. לא ידעתי לבטא כעס והסתגרתי בשתיקה רועמת. הרגשתי שהיא כפוית טובה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא העלתה את הנושא, אבל עד אז לא לקחתי את זה ברצינות, כי מי מתלוננת על אורגזמות? אבל שם, כשהיא בכתה את זה ככה, הבנתי שזה עמוק. הבנתי שאסור לאלץ אורגזמות. אחרי שהכעס ירד הוספתי את ההבנה הזאת לסל המיומנויות שלי כמאהב".

שמחתי לגלות שההקדמה של "זקופים" מחולקת, וטוב שכך. ישנו טקסט הפונה לגברים הקוראים את הספר וטקסט נפרד לנשים. יש גם פנייה נפרדת ללהט"בים, קווירים ובני נוער ולבנות נוער. זה שיש הבדל בין נשים לגברים, זה ידוע, מוסכם ומקובל. הפנייה הנפרדת נותנת לגיטימציה להבדלים הללו. בכלל, היה נחמד אם היו מכניסים ספריי קריאת חובה וקורסים למיניות משובחת למענק השחרור של חיילינו האמיצים, זה בטח היה חוסך מלחמות עתידיות כי כולם היו רגועים ומסופקים יותר. שר הביטחון מוזמן להרים את הכפפה, למען ביטחוננו כמובן.

* עדי סלמור מרצה בנושא "ארוטיקה – לא המצאנו אותה בליל אמש. מסע ספרותי מענג מהתנ"ך ועד הבלוגים של ימינו".

>> המדריך המלא לשימוש איכותי באיבר המין הגברי