"החיים שלי מתחלקים ללפני ואחרי האוטיזם של בני"

בסוף השבוע הקודם געשה הרשת הודות להתנצחות סוערת בתחום ספרות הילדים. מהצד האחד, מאירה ברנע-גולדברג, הסופרת שאמונה על סדרת הספרים הסופר-פופולרית "כראמל". מהצד השני, עופרה רודנר מ"הארץ", שכתבה ביקורת לא מחמיאה, קטלנית ממש, על הספר השביעי בסדרה שיוצא בימים אלה. "האימפריה של חתול הקסמים המדבר משגשגת בשיטת החפיף הישראלי", הכריזה הכותרת, ורודנר פירטה, בין השאר, כי "הספר אינו שונה מקודמיו, ומתאר עולם פנטזיות נטול היגיון פנימי, שמורכב מציטוטים שחוקים ונוסחאות משוכפלות ומעורר תחושה של מוצר תעשייתי".

>> ענת לב-אדלר: "אמרתי לרופא – אני לא צריכה כדורים, אני צריכה את האסטרוגן שלי חזרה"

ההתייחסויות לביקורת לא איחרו לבוא, ביניהן גם ההתייחסות של ברנע-גולדברג עצמה, שבמספר פוסטים שונים בפייסבוק (שנמחקו מאז) הבהירה בבירור את העובדה שהיא מאוד לא מרוצה מהביקורת, וגם גלשה להערות אישיות אודות המבקרת. כל זה כמובן חימם את השטח עוד יותר, פיד ספרות סער, גם ניסן שור התייחס אליה בטורו ב"הארץ" וכתב "ההיגיון הביביסטי של 'הרוב קובע' חילחל גם לתרבות" ולרגעים היה נדמה שעולם הספרות המקומי נחלק לשני מחנות – אלה שתומכים בברנע-גולדברג ובטיעוניה, ואלה שתומכים ברודנר ובזכותה להשמיע ביקורת. יותר מהכל זה היה מרגש לגלות שיש עולם ספרות מקומי רוחש כל כך, ושגם מבצעי "שלושה במאה" לא הרגו לו את הליבידו.

"במדינה שלנו לא גורמים לך לחשוב שאפשר להצליח בגדול בתחומי הספרות. לא נותנים הזדמנות לסופרים ישראלים להפוך לכוכבים. הוצאות הספרים לא מאמינות בספרות ישראלית ולא מטפחות אותה"

המעגל נסגר (בינתיים), כשפרסמה ברנע-גולדברג פוסט סיכום בו כתבה: "תפנית בעלילה: התקשרתי לעופרה רודנר. אני אישה שלא יכולה לחיות עם כעס בלב. הייתה שיחה מדהימה!! אמרתי לה שכעסתי עליה, היא בהחלט הבינה את הכעס שלי. שוחחנו על תופעת כראמל, על ספרות טובה, על תפקיד הספרות ותפקיד המבקר. הכרחתי אותה לחפש בדיחה שכן הצחיקה אותה, ביקשתי ממנה המלצות על ספרות מקור שהיא אוהבת. אבל הבקשה האחרונה הגיעה מכל הלב: אל תקראי יותר לעולם ספרים שלי. היא צחקה (אבל כמובן שנשארה עם אותה דעה. וזו כמובן זכותה). מחקתי את כל מה שכתבתי, ואין בי טיפת מרירות כעת. לפעמים כותבים בשעת כעס כל מיני דברים", עוד הבטיחה: "כשניפגש באירועים ספרותיים נחייך אחת לשנייה ולא בצביעות". לסיום ביקשה מהקוראים (בליווי אימוג'יז של חתולים): "נא לא לכתוב דברים רעים כי פתחתי דף חדש. השנאה והכעס לא מובילים אותנו למקומות טובים".

תוך כדי הפרשה, כלומר בזמן ששלל סופרים וחובבי ספרות לקחו צד והגיבו זה לזה בכעס, ביקשנו מברנע-גולדברג להתייחס לביקורת של רודנר והיא אמרה לנו: "אין מה להתייחס לאישה שרודפת מזה שנים כל סופרת נוער מצליחה. כל מה שקצת מצליח היא שונאת – וזו זכותה". אחרי שהסערה שככה והיא פרסמה את פוסט הסיכום המרגש, ביקשנו ממנה שוב התייחסות לסגירת האירוע והיא כתבה לנו: "היה, נגמר, אין טעם לתת לזה עוד במה".

"אני עובדת קשה. אני לא רואה טלוויזיה, אין לי זמן לחברות. העבודה נמצאת אצלי במקום הראשון והיא באה על חשבון הרבה דברים פרטיים"

זה לא מקרי שהבמה שהאירוע הזה קיבל בסופ"ש שעבר הייתה גדולה כל כך. למאירה ברנע-גולדברג יש מעגל מעריצים הולך וגדל ברשתות החברתיות ו"כראמל", סדרת הספרים שכתבה, מכרה כבר מעל 300 אלף עותקים – נתון שיא לספר מקור לילדים ונוער. היא הפכה גם להצגה מבוקשת בתיאטרון אורנה פורת, עם שואו סטייל דיסני, ולסדרת טלוויזיה מצליחה בכאן חינוכית. הסדרה, שהעונה השנייה שלה תעלה ב-5 בפברואר, זכתה בשמונה פרסי האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה לילדים ונוער. ברשימת ההשגים המדהימים שהספר הגיע אליהם נמצא גם פרס דבורה עומר בקטגוריית ספר מצטיין לנוער, בדיזינגוף סנטר בתל אביב בנו פסטיבל שלם סביב דמותו של כראמל שמשך אליו אלפי משתתפים, והמפגשים שברנע-גולדברג מקיימת ברחבי הארץ זוכים לביקוש אדיר, כאילו הייתה נועה קירל בכבודה ובעצמה.

>>> לירית בלבן, אחת הכוכבות בסדרה כראמל, מספרת על המחסור בסקס

כשברנע-גולדברג נשאלת על סוד ההצלחה של הסדרה, היא מודה שגם היא בעצמה לא בדיוק יודעת מהו. "מי יודע? אם כולם היו יודעים כולם היו כותבים רק רבי מכר. אבל אני יכולה לזהות כמה דברים: מבחינת כתיבה, כל הזמן קורים דברים וזה מעניין. אין הרבה תיאורים. יש מגוון של דמויות וגילים וכל אחד יכול למצוא את עצמו שם. הסדרה מתכתבת עם הספרים הקלאסיים והאגדות של פעם אבל מצד שני היא מאוד חדשנית. הכנסתי בספר השלישי דמות בשם ויש שמבוססת על הילד שלי, אבישי בן ה-13 שהוא אוטיסט. הוא מפר את האיזון בין הדמויות הטובות והדמויות של הנבלים כי הוא לא מבין את העולם כמו שהוא. זה הפך את הספר ליותר טוב. אני לא הבנתי את זה עד שבדיעבד התחילו לנתח אותו מורות ומרצות באוניברסיטה, והבנתי שיש בזה משהו ייחודי. אני לא מנסה לחנך או להטיף. אני מספרת סיפור מעניין והאוטיזם משתלב בתוכו בצורה טובה. קודם כל צריך שיהיה מעניין, שיהיה סיפור טוב".

"סופרות מספרות לי שהן לא יכולות להגיע לימי חתימה על ספרים כי אין מי שישמור על הילדים שלהן. לי אין בעיה. אצלנו העבודה שלי קודמת לכל. על הדלת תלוי הלו"ז שלי והכל בבית קורה על פיו"

איך נולד כראמל?
"זה היה צירוף של כמה דברים. כילדה קטנה כתבתי סיפור על שלושה אחים שקיבלו ירושה מדוד עשיר. אחד קיבל טירה, השני מפעל ולגבי האח השלישי לא כתבתי דבר. שנים עברו ופתאום מצאתי את המחברת הישנה. עבדתי אז בצומת ספרים וקיבלתי כל ספר חדש שיצא. הגיעו הרבה ספרי ילדים עם חתולים. יום אחד, כשיצאתי הביתה, חתול ישב לי על האוטו וסרב לרדת. ניהלתי איתו משא ומתן עד שירד ומאז הוא חיכה לי כל יום ליד הרכב. למרות שאני אלרגית לחתולים, התחלתי להתחבר אליו. יום אחד הוא נעלם, ואז חשבתי לעצמי שהאח השלישי בסיפור בטח קיבל בירושה חתול. חוץ מזה, קיבלתי הרבה השראה בכתיבה מעוץ לי גוץ לי, מהארי פוטר, מסרטי דיסני ומהאגדות שגדלתי עליהן. הכל ביחד הוביל לספר כראמל, שהוא צירוף המילים של שם ספרי הראשון – 'כמה רחוק את מוכנה ללכת'".

ידעת שהוא יהפוך להצלחה?
"במדינה שלנו לא גורמים לך לחשוב שאפשר להצליח בגדול בתחומי הספרות. ההפך. מנמיכים ציפיות מראש. הספר הראשון יצא בשנת 2014, כשיצא החוק שאסור למכור ספרים במבצע. אז הוא נמכר – אבל לא הפך להיסטריה. אני החלטתי לעבוד קשה ולא לסמוך על המזל. נפגשתי עם ילדים בבתי ספר ושוחחתי עם כל מי שהסכים לשמוע אותי. חרשתי את כל הארץ ולאט לאט התחיל ביקוש. כשהספר השלישי בסדרה יצא בשנת 2018 הוא כבר נכנס ישר למקום הראשון ברשימות רבי המכר".

הוצאת גם שלושה ספרים למבוגרים. את סופרים ילדים שגם כותבת למבוגרים?
"אני סופרת. נקודה. אני לא מגבילה את עצמי וכותבת על מה שבוער בי באותו הרגע. בימים אלה אני עובדת על הספר הרביעי למבוגרים, שגם הוא, כמו כל הספרים שלי, יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן".

"החלטתי לעבוד קשה. שוחחתי עם כל מי שהסכים לשמוע אותי. חרשתי את כל הארץ ולאט לאט התחיל ביקוש". מאירה ברנע-גולדברג בפסטיבל כראמל בדיזנגוף סנטר | צילום: באדיבות המצולמת

עד כמה קשה להיות סופרת היום?
"לא נותנים היום הזדמנות לסופרים ישראלים להפוך לכוכבים. הוצאות הספרים לא מאמינות בספרות ישראלית ולא מטפחות אותה. רוצים שהסופרים יעשו הכל לבד ומפעילים עליהם לחץ. מה שההוצאות צריכות לעשות הוא לקחת סופרים שהן מאמינות בו, להוציא להם ספר אחד ואז עוד ספר, ולהשקיע בשיווק. היום הרבה סופרים צריכים להוציא ספר על חשבונם. למזלי האמינו בי והמשיכו להשקיע בי. ההצלחה לא באה מיד. זה לקח כמה שנים, אבל היום הם נהנים מההשקעה הזאת".

בעונה השנייה של סדרת הטלוויזיה, שתעלה גם היא בקרוב, תופיע לראשונה דמותו של ויש, שמבוססת כאמור על בנה של ברנע-גולדברג. "אבישי אובחן כאוטיסט בגיל שנתיים וחצי", היא מספרת, "והחיים שלי מתחלקים ללפני האוטיזם ואחרי האוטיזם. כל מה שקרה לפני אני לא זוכרת. אני לא זוכרת איזו אימא הייתי ואיזה בן אדם הייתי עד אז, ואני לא יודעת להגיד על זה כלום כי הכל אצלי מעורפל".

איך נראה העולם שלך היום?
"זה שינה לי את כל צורת ההסתכלות על החיים ושינה גם את האדם שאני. אני חיה את החיים איתו בכיף. תחומי ההתעניינות שלו ספציפיים ומעניינים והרחיבו לי את הדעת. התחביבים שלו הם מוזיקה קלאסית ואמנות. הוא מנגן בפסנתר וגיטרה. התחיל בקונסרבטוריון אבל הם היו שמרנים והוא רוח חופשית, ואי אפשר לאלף אוטיסטים. אז הוא לומד עם מורים פרטיים. אני לא הכרתי מוזיקה קלאסית והייתי נרדמת מיד כששמעתי אופרה. היום אני יכולה לשבת שלוש שעות ולהקשיב בהנאה, והוא מספר לי על באך ועל מלחינים אחרים. הידע שלו עצום. גם בקונצרטים של רוק הוא צולל לעומק, כשמדובר בביטלס, אלביס פרסלי, קווין ופינק פלויד – הוא חוקר הכל, מספר את הסיפורים ומחזק את האהבה שלי לכל זה. לפעמים אני שומעת שיר ויכולה לבכות מרוב התרגשות כי אני מכירה את הסיפור העמוק שמאחוריו בזכותו. גם באמנות הוא יודע הכל, מימי האדם הקדמון ועד היום. פעם כשהייתי הולכת למוזיאון הייתי מסתובבת כמה דקות ומשם הולכת ישר לחנות. היום הוא עושה לי הכנה לקראת ביקור במוזיאון וללכת איתו זו חוויה. אנחנו עוצרים מול כל תמונה ואני מקשיבה לסיפור שהוא מספר עליה".

"כבר שנים שאני לא בוכה על האוטיזם. קשה להבין את המוח של הילדים האלה ולקחתי את תפקיד המסבירה, כי מי שלא חי עם אוטיסט לא מבין. וכשמבינים, החיים יותר פשוטים וקלים"

עד כמה דגדגה לך האימהות?
"רציתי שלושה ילדים כי ככה חינכו אותי שצריך בישראל, וזה מה שחשבתי שיהיה לי. אבל לא הייתי בטירוף עד שהתעוררתי עם רצון חזק לילד כאילו שהשתילו לי את הרעיון בראש".

כשסוף סוף הרית אחרי חמש שנות טיפולים, ההיריון נראה תקין?
"כן. גם אחרי שאבישי נולד בטיפת חלב אמרו שהכל בסדר. הגננת המדהימה שלו היא זו שהתחילה לשאול שאלות וכשתהינו, הרופאים אמרו שהיא טיפשה. אילו היה לי ילד קודם, הייתי עולה על זה בעצמי, וגם אם הרופאים שבדקו אותו היו שואלים שאלות הם היו עולים על זה. הוא לא אכל, היה לו חוסר בשינה, הוא ציטט ולא דיבר. בסופו של דבר באבחון פרטי עלו על זה".

>>>  הרוקחת והכימאית טלי אנגור: אוטיזם היא לקות הניתנת לטיפול

כמה זה מבהיל?
"ביום הראשון דרמה, היסטריה, כניסה למיטה בדיכאון. חשבתי שזה סוף העולם, אבל מהר מאוד הבנתי שזו תחילתו של עולם חדש. יש קשיים, אבל החיים האמיתיים הם טובים ושמחים. אם פעם שאלתי את עצמי למה זה קרה, היום אני כבר לא חושבת במושגים האלה. כבר שנים שאני לא בוכה על האוטיזם. קשה להבין את המוח של הילדים האלה ולקחתי את תפקיד המסבירה, כי מי שלא חי עם אוטיסט לא מבין. וכשמבינים, החיים יותר פשוטים וקלים".

וההתמודדות עם הסביבה?
"יש אלימות בחברה בישראל בכלל, וזה הולך ומתדרדר ומשפיע גם על היחס לילדים עם צרכים מיוחדים. אין מספיק הכלה והסברה של מה זה ילדים אוטיסטים, בעיקר בתפקוד הגבוה, כשלא רואים עליהם דבר אבל יש להם חרדות וחוסר הבנה של סיטואציות חברתיות. הרבה הורים אומרים לי שאולי ילד נכה על כיסא גלגלים זה קל יותר, כי רואים את הקושי ואז לא מהססים לעזור. כשמדובר באוטיסטים, לא רואים את זה. חושבים שהם עושים דווקא. אומרים שאת לא מחנכת אותו כמו שצריך. אבל אי אפשר לחנך את הילדים האלה כמו ילדים רגילים. הייתי למשל באירוע השקה בדיזנגוף סנטר לספר כראמל החדש. היו שם 5,000 איש ותור של שעתיים וחצי לחתימה על הספר. היה שלט לתור נפרד לילדים עם כרטיס פטור מהתור של ביטוח לאומי, ובמקביל היו מבוגרים שלא הבינו למה ילדים נדחפים מהצד בלי תור. הילדים שלהם היו צריכים להסביר להם למה. זה מתחיל לחלחל לאט לאט ועדיין קשה להבין את זה".

"יש לי בעיה בריאותית, היו לי בעיות פוריות וכמעט מתתי בלידה, ושואלים אותי למה אני לא מאמצת. אבל גם אם לא היה לי ילד אוטיסט – אני בנויה לילד אחד. אל תזלזלו במי שרוצה ילד אחד"

"האוטיזם של בני הפך אותי לאדם יותר חומל", היא ממשיכה, "כשאני רואה ילדים שונים אני לא חושבת מיד שהילד מטומטם או שהאימא סתומה או לא מחנכת. אני עוצרת רגע לחשוב. הבן שלי חי חיים טובים. הוא עף על עצמו, הוא מרגיש אהוב, אף פעם לא צחקו עליו. אני רותמת את הצוותים החינוכיים ומי שלא הבין קיבל הסבר, אבל זו עבודה קשה. משרד החינוך שם רגליים לשילוב, אומרים שרוצים לעשות למען אותם ילדים הרבה, אבל בפועל זה לא קורה. ילד אוטיסט שהולך לבית ספר רגיל צריך להתאים את עצמו בכוח למסגרת. במקום שמערכת החינוך תתאים את עצמה אליו. הקשיים הבירוקרטיים קשים יותר מהאוטיזם. מצחיק אותי שבמשך תקופה ארוכה כעסו עלי שאני מתעקשת לגדל רק אותו ולא להביא ילד נוסף לעולם. לא הבינו שקשה לי".

כי המוח שלנו מקובע על שלושה ילדים וכלב?
"כנראה. לאנשים אין גבולות ושום דבר לא יעזור. היום אני כבר מבוגרת יחסית אז מציקים פחות, אבל כמה חפירות עברתי בעשור הקודם. יש לי בעיה בריאותית, היו לי בעיות פוריות וכמעט מתתי בלידה, ושואלים אותי למה אני לא מאמצת. אבל גם אם לא היה לי ילד אוטיסט – אני בנויה לילד אחד. אל תזלזלו במי שרוצה ילד אחד. הילד שלי הוא עולם ומלואו. יש כאלה שבכלל לא רוצים ילדים ויש כאלה שרוצים חמישה או שישה או יותר, והכל בסדר. אני רוצה ילד אחד ולא צריך לעשות דרמה".

כולנו צריכים גם איכות

על רקע האיומים של שר התקשורת הנכנס שלמה קרעי על סגירת התאגיד, גם ברנע-גולדברג מתקוממת. "אני מקווה שיתעשתו שם למעלה ויבטלו את הגזרה. אנשים לא קולטים שיש כאן איום אמיתי. החינוכית, ובכלל התאגיד, היא מקום שמקדיש את כולו ליצירות מקור איכותיות וללא שיקולים מסחריים. בסוף כולנו צריכים גם איכות מעבר לפרסומות, תוכניות ריאליטי ותוכן שיווקי. חשוב להמשיך ליצור יצירות כמו 'כראמל', 'שקשוקה' ו'ילדי בית העץ' – יצירות ספרותיות שקיבלו עיבוד טלוויזיוני וגרמו לילדים לחזור לקרוא. אני מקווה שנצליח לעצור את הטירוף הזה".

>>> שני כהן נגד סגירת התאגיד: "מנסים לייצר פה פאניקה ובריונות"

לפעמים אנשים חושבים שאם יש סדרת טלוויזיה – הילדים לא יקראו את הספרים.
"להפך! חשוב לעודד יצירות כאלה ולא לפחד כי זה הולך יחד. הרבה אנשי חינוך יודעים להשתמש בכראמל לעידוד קריאה. מי שהתרגל לקרוא את ספרי הסדרה רוצה לקרוא ספרים נוספים. ברגע שהדמויות יצאו מהספרים לסדרה ראיתי איך ילדים שלא אהבו לקרוא ולא חשבו שהם יקראו – פנו באהבה לקריאה. זו התרומה הגדולה של סדרת הטלוויזיה. ההשפעה של הסדרה הייתה כל כך גדולה שהורים רבים הודו שאחרי צפייה בסדרה, הילדים שלהם קראו תוך זמן קצר את כל שבעת הספרים, והמשיכו לעוד סדרות נוער".

את חוטפת ביקורות על המרצ'נדייז של כראמל?
"יש מבוגרים שלא זוכרים מה זה להיות ילדים, אבל לסופרי ילדים אסור לשכוח. ויש גם תפיסה ישנה שלפיה כל מה שמסחרי הוא לא איכותי. אני לא מתרגשת מביקורות כי זה מטופש והגיע הזמן להשלים עם זה. הספרים שלי הם גם לצעירים וגם למבוגרים שזוכרים מה זה להיות ילד. החלום שלי היה להוציא את הדמויות החוצה מהספרים וזה מה שעשיתי. אם זו סדרה בטלוויזיה, הצגת ילדים, משחקי קופסה ועוד. היכולת של ילד לחבק בובה של כראמל או לשחק בקלפים של הדמויות או ללבוש חולצה – מקרבת אותם אל הספרים. חשוב לי לא להיות מקובעת, לפתח את הדמויות ולהוציא אותן לעוד ממדים".

"חשבתי שגלילה רון פדר היא גיבורת על". מאירה ברנע גולדברג וכראמל | צילום: באדיבות המצולמת

העבודה קודמת לכל

ברנע-גולדברג (44) היא ילידת פתח תקווה וגרה בה עד היום, אמצעית מבין שלוש בנות. אימה היא מורה להיסטוריה ותנ"ך ואביה היה עיתונאי ספורט וכיום היסטוריון כדורגל. "הייתי תלמידה טובה במה שעניין אותי", היא מספרת. "במקצועות הריאליים לא הבנתי ונחשבתי ילדה חולמנית שקוראת הרבה ומנויה להרבה ספריות. גלילה רון פדר השאירה עליי רושם חזק כילדה. חשבתי שהיא גיבורת על. היא הייתה כמו אלוהים בשבילי. יום אחד מצאתי את הספר 'ניסים ונפלאות' של לאה גולדברג שאימי קראה כילדה, ואחרי הקריאה שלו ידעתי שאהיה סופרת".

בבית ספר גילו את כשרון הכתיבה שלך?
"הרבה אנשים לא הבינו מי אני. היה לי עולם דמיוני עשיר שאף אחד לא הבין ולא נחשבתי לחכמה. בבית הספר לא התרשמו ממני במיוחד".

"אנשים לא קולטים שיש כאן איום אמיתי. החינוכית, ובכלל התאגיד, מוקדשים ליצירות מקור איכותיות וללא שיקולים מסחריים. בסוף כולנו צריכים גם איכות מעבר לפרסומות, ריאליטי ותוכן שיווקי"

אחרי שירות צבאי ביחב"ל החלה לעבוד ברשת צומת ספרים. במהלך העבודה בחנות בקניון הגדול בפתח תקווה היא פגשה את חנן שעבד שם גם הוא, ואחרי ארבע שנים הם נישאו. "הוא לא אוהב שמדברים עליו, אז נעזוב אותו. אבל הוא הסיבה להצלחה שלי כי הוא זה שדחף אותי להכל, כולל להתפטר מהעבודה ולהפוך לעצמאית. הוא נותן לי את השקט להצליח. זה קורה בזכות התמיכה שלו. סופרות מספרות לי שהן לא יכולות להגיע לימי חתימה על ספרים כי אין מי שישמור על הילדים שלהן. לי אין בעיה. אצלנו העבודה שלי קודמת לכל. על הדלת תלוי הלו"ז שלי והכל בבית קורה על פיו".

היכן אבישי לומד?
"בבית ספר רגיל ובכיתה רגילה. כל הציונים שלו הם מעל 90 אבל לדאוג לשילוב שלו זאת עבודה. המורות עושות עבודה נהדרת וגם החברים שלו, אבל עדיין יש קשיים בגלל שמשרד החינוך עוד לא יודע להעניק את התנאים הנכונים לשילוב אוטיסטים. מצפים שהאוטיסט יפסיק להיות אוטיסט. לא סתם הרבה שילובים נכשלים בחטיבה. אף ילד בחטיבה לא צריך ללמוד בכיתה של 40 ילדים, בוודאי שלא ילדים אוטיסטים. הבן שלי מצליח בזכות העבודה הקשה שלו והעבודה שלי עם הצוות, וגם בזכות זה שאני מחזיקה מורים פרטיים ויועצים. השילוב מצליח למרות הקשיים שמשרד החינוך והרשויות המקומיות מציבים בפנינו. כל שילוב שמצליח בתנאים הנוראיים האלה הוא נס".

"לא מנסה לחנך או להטיף. אני מספרת סיפור מעניין". מאירה ברנע-גולדברג והשחקניות לירית בלבן וענת מגן שבו שמשחקות בסדרה | צילום: מאירה ברנע-גולדברג

מה הוא רוצה להיות כשיגדל?
"הוא רצה להיות פסנתרן אבל שינה את דעתו. היום הוא רוצה להיות מפיק מוזיקלי כמו ג'ורג' מרטין, המפיק המוזיקלי של הביטלס".

הוא פגש את בן דמותו בהצגה?
"כן. הפגשנו אותו עם השחקן שמגלם אותו, נבו קמינקא האדיר. הם פטפטו והצטלמו יחד וזו הייתה חוויה מדהימה".

"משרד החינוך שם רגליים לשילוב, אומרים שרוצים לעשות למען אותם ילדים הרבה, אבל בפועל זה לא קורה. ילד אוטיסט שהולך לבית ספר רגיל צריך להתאים את עצמו בכוח למסגרת"

איך נראה הלו"ז שלך?
"יש תקופות שבהן אני קמה בחמש ויוצאת לארבע-חמש הרצאות ביום או לסדנאות כתיבה עד הלילה. אני עובדת קשה. אני לא רואה טלוויזיה, אין לי זמן לחברות. העבודה נמצאת אצלי במקום הראשון והיא באה על חשבון הרבה דברים פרטיים. בחודשים יולי-אוגוסט אני כמעט ולא עובדת אלא בעיקר מבלה עם הבן שלי. למזלי, אני כותבת כמו שאני נושמת. בנסיעה וברעש. אין לי בעיה לכתוב בסלון כשהחברים של הבן שלי משחקים שם. אני לא צריכה השראה ולא צריכה להתבודד. יש לי רעיונות בשפע".

כמה ספרים את עוד מתכננת להוציא בסדרת כראמל?
"עכשיו יצא השביעי, ואני כבר חושבת על חמישה נוספים".

ואז תמציאי דמות אחרת?
"אני כבר שנתיים עובדת על סדרה נוספת. אבל אני עדיין בשלבי חיפוש, ויש הרבה כיוונים".