לקחתי את בן ה-4 שלי להופעת רוק, למה זה עניינכם?

כמה שעות אחרי שילדתי את בני בכורי מצאתי את עצמי עומדת בסיטואציה מוזרה. הגוף עייף וכואב, הלב סוער ומבולבל ומשהו מהבטן מפעיל אותי על אוטומט ומוביל אותי לטפל בו כאילו אנו מכירים מאז ומתמיד. האחות בתינוקייה החזיקה אותו כבן ערובה בזמן שניסתה להסביר שאם אני לא מניקה אני הורסת את העולם ואת ההשלכות להחלטה עוד אגלה בעתיד (כשיהיה מאוחר מדי, כמובן). משלא נכנעתי היא לחשה באכזבה, "טוב, ננסה בהאכלה הבאה", ופנתה אל מגירה מלאה בבקבוקוני פורמולה. "תני לו רק 10 מ"ל", ציוותה בתוקפנות לפני שמסרה לי את התינוק שלי ואת הבקבוק המיוחל.

>> צאו לי מהרחם: כולנו לוסי אהריש

איתי לונדון. הילד הכי מגניב בעולם | צילום: מורן לונדון

הוא היה רעב. הוא שאב ושאב וכשסופסוף הסכים לשחרר את הבקבוק בלי בכי, התברר שבבולמוסו תקע 14 מ"ל. חזרתי לתינוקייה ודיווחתי לאחות כדי שתרשום את ההאכלה בלוח. היא הסתכלה עליי במבט הכי חמור שיש וירתה את המשפט שכל אם טרייה רק מחכה לשמוע: "אם תמשיכי ככה תהיה לו סוכרת".

היא אומנם הייתה אשת מקצוע, אבל הן האבחנה שלה והן ההתנהלות שלה לא היו מקצועיות במיוחד. הן היו חברתיות. זה תאם מאוד את ההתנהלות החברתית המקובלת שבה נשים צריכות לצרוח שייצאו להן מהרחם. אבל במהרה התברר כי תשעה חודשי היריון לא מספיקים לסביבה החטטנית, זו ממשיכה יחד איתך לשלבים של גידול הילד, מינוס הלילות ללא שינה, כמובן, שם את לבד.

רצה הגורל והילד הגרגרן ההוא מהתינוקייה גדל להיות אכלן גרוע וחובב רוקנרול. בזמן שהחברים שלו מתעלפים מיובל המבולבל, הוא רואה הופעות שלמות של גאנז אנד רוזס ביוטיוב. בגיל שנתיים הוא ניגן בגיטרה קטנה מול סלאש על המרקע, וגם היום, כשהוא בן ארבע וחצי והילדים מהגן מעופפים להם עם גלימות של גיבורי על, הוא מעדיף פאה מתולתלת ומגבעת שחורה. בסביבה הקרובה הדעות חלוקות, יש את אלה שחושבים שזה הכי מגניב בעולם ויש את אלה שרומזים שמשהו פה לא נכון, אבל הכול בגדר הנסבל, באמת. או לפחות היה ככה עד לפני שבועיים.

החלטנו להגשים לו חלום קטן ולקחת אותו להופעת רוק לבחירתו. אחרי שהסברנו שסלאש לא מגיע לארץ בקרוב וניגבנו לו את הדמעות, הוחלט על שלום חנוך. הכרטיסים נקנו מבעוד מועד, לוח הזמנים של אותו היום תוכנן כך שהילד יישן לפחות שעתיים לפני המופע ואוזניות שיגנו על אוזניו הרכות נרכשו.

בדרך להופעה הילד הכריז בהתרגשות שיא: "אבא ואימא! אתם יודעים שזאת ההופעה הראשונה שלי?!", ואנחנו נמסנו מבפנים. למעשה, עד שנכנסנו לזאפה ב-21:30 באותו ערב חמישי, הרגשנו כמו ההורים החמודים בעולם.

איתי בהופעה של שלום חנוך

ואז, תוך חציית האולם לכיוון הבמה, איש איש כמעט, או ליתר דיוק אישה אישה, הרסו לנו את הפאן. זה התחיל בבהייה לא נעימה, לכאורה מנומסת כזו שמנסה להגיד בלי מילים, ובמהרה כן מלווה במילים, כמו "במקום לתת לו לישון הם מביאים אותו איתם" או "מה יש לילד כזה קטן לעשות פה?". אחת גם קבעה בידענות ש"מסכן הילד". כשההופעה התחילה מצאנו את עצמנו חולקים עם שלום חנוך את הזרקור, כי לכולם היה חשוב לעקוב אחרי הילד הקטן בהופעה הקולנית והם פזלו כלפינו תדיר. מישהי אפילו צילמה אותו בווידאו.

אגב, בסוף היה מעולה, תודה על ההתעניינות. אנחנו חשבנו שהילד יבין את הפרינציפ אחרי השיר השני, אבל הוא סחב שעה ו-20 דקות בהנאה גדולה. כשהגענו לאוטו שמענו מרחוק את "מחכים למשיח", השיר שהוא הכי רצה לראות ולשמוע בלייב, אבל העייפות הכריעה אותו.

הוא ביקש מאיתנו להבטיח שניקח אותו עוד פעם להופעה של שלום חנוך, ממש בקרוב, ואנחנו ניקח אותו. נספוג את המבטים של כל אותם אנשים שמתקשים להבין שהילד הזה אוהב ככה וככה, ונתעלם מהערות של אימהות לילדים אחרים שלא הולכים נגד הרוח וניתן לו את מה שרק אנחנו יודעים שהוא אוהב, כי רק אנחנו(!) ההורים שלו.

>> הטיפול הנפלא בדיכאון אחרי לידה