הרגע שבו מתחילים החיים: תמונות מדהימות מלידות בית

מתוך הספר "לידה - מלאכת החיים" | צילום: ליהי עמיצור לובל
מתוך הספר "לידה - מלאכת החיים" | צילום: ליהי עמיצור לובל

הספר "לידה - מלאכת החיים" מציג נשים ברגעים הכי אינטימיים שלהן במהלך לידה בבית לצד טקסטים אישיים ומרגשים שלהן

88 שיתופים | 132 צפיות

ליהי עמיצור לובל היא מיילדת כמעט עשרים שנה – בהתחלה בבית חולים וב-17 השנים האחרונות בלידות בית – אימא לשישה ילדים, צלמת ופעילה למען קידום בריאות נשים. בספר חדש שהוציאה היא תיעדה, בצילומים ובטקסטים, את הלידות שהיתה שותפה להן. תמצאו שם תמונות נפלאות מהרגעים הכי אינטימיים של הנשים שליהי סייעה להן ללדת ושל בני משפחתן, אבל בניגוד לסטריליות ולאור הבוהק של חדרי הלידה הרגילים, כאן הכל יותר רך, נינוח ומאפשר. משלב הצירים ועד אחרי הלידה, כשכל בני הבית מקבלים באהבה את הגור החדש.

בנוסף יש בספר גם טקסטים של היולדות עצמן, ומתוכו בחרנו להביא לכם את מה שכתבה ענת הרטל שושן (בתמונה).

ענת הרטל שושן | צילום: ליהי עמיצור לובל
ענת הרטל שושן | צילום: ליהי עמיצור לובל

.

תודה שבאת אליי

"הרינו אותה אחרי שכבר גמרנו להרות. ילדנו ארבעה ילדים והם גדלו ואנחנו התענגנו עליהם ועל תחושת השחרור ממשימות הגידול המתישות. הילדים גדלים יחד ויפה, אנחנו מתפרנסים סוף-סוף, מתפתחים. השתעשענו ברעיון המשונה, דמיינו אותו, נרתענו ממנו, דיברנו עליו. כששיתפנו את הילדים בבשורת ההיריון הם התחילו להתחבק אחד עם השני בהתרגשות ולהגיד: יהיה לנו עוד אח! נהיה המשפחה הכי גדולה בעולם!

הגעתי לאולטרסאונד לפני לידה. הרופאה בדקה וסיפרה לי בדרמטיות שלתינוקת יש בטן גדולה. מה שאומר שאני כנראה סוכרתית. והכתפיים רחבות מדי והיא עלולה להיתקע אחרי שהראש יצא… יצאתי למסדרון ארוך. מרגישה קצת מבולבלת. קצת נסערת. ומיד שומעת קול חזק וברור: אימא, הכול בסדר. שום דבר לא ייתקע. אימא, אל תפחדי. אמא, אני בטוב!!!

התעוררתי מוקדם בבוקר עם תחושה מוכרת ומרגשת בגב התחתון. נשארתי במיטה. מרגישה אותה. נמצאת איתה. אני יודעת שיש עוד שעות ארוכות עד הלידה. הגוף שלי איטי כמוני. מבשיל לאיטו בשלווה. נפרדת מהילדים בדרכם לגן ולבית ספר. מספרת להם שהיום אחותם תגיע ומבקשת שיגיעו בצהריים לסבתא.

הצירים מתחזקים. הכנות אחרונות. אני מקפלת את כל הכביסות עד שהכול מושלם ונעים לי לעין. אלעד מוציא את הגיטרה, מנגן ושר. אני בעיניים עצומות. בתוך עצמי. חוגגת את הצירים. כשמתחיל הציר אני שוקעת פנימה. נושמת והוא חולף.

הצירים נחלשים מאוד. אנחנו יושבים על הספה. מדברים על הא ודא. אני שואלת את ליהי: "כדאי שאעשה משהו?" היא אומרת, "איך שאת רוצה… אם תקומי ותזוזי הלידה תתקדם". אני ואלעד יוצאים החוצה. עדיין מואר בחוץ. איך שמתחילים ללכת אני מרגישה שהצירים מתגברים מאוד. אנחנו ממשיכים ללכת. נותנים ידיים. מדברים מלב אל לב. אוהבים, נרגשים. מתחבקים. אני נשענת על אלעד והוא מעסה אותי בצורה מופלאה. אני מרגישה את התינוקת יורדת ויורדת ויורדת. עושה את הדרך נכון וטוב. יודעת שהיא בטוב. מלאה בהודיה ובהתרגשות. עד שאני אומרת טוב, בוא נלך ללדת אותה…

חוזרים הביתה ואני מתקלפת מכל הבגדים שלי. מתמקמת בסלון ליד האח הבוער. אני מברכת אותה. מחייכת כל הזמן. הכאב כאילו חולף לידי. אני באושר עילאי. כמעט עונג. חיוך ענק, דמעות בעיניים. מפשקת רגליים, רוכנת קרוב מאוד לאדמה וקוראת לה בליבי. בואי אהובה. בואי. אני כאן.

אני נכנסת למים ומתחילים צירי הלחץ. הראש כבר ממש נמוך בפתח הנרתיק. אני שמה אצבע בנרתיק שלי ואומרת: איך בכלל היא אמורה לעבור כאן. עוד לא גמרתי את המשפט ואני מרגישה את הראש שלה יוצא ממש לתוך הידיים שלי, ובציר הבא – הגוף. אני בוכה. צוחקת. מסתכלת על הפלא הזה עמוק בעיניים. וכל מה שיש לי בלב זה תודה. תודה שבאת אלי, ילדת קסם. תודה שאת מלמדת אותי לסמוך על הבטן. תודה על הבהירות, תודה על ההכוונה, תודה שאת כזאת נפלאה!!!

>> לאתר של ליהי עמיצור לובל ולרכישת הספר

צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל
צילום: ליהי עמיצור לובל