טסתי לחו"ל לבד לראשונה בחיי. כדי לעמוד בזה השתקתי את כל הקולות בראש שלי

לא רק שאף פעם לא טסתי לבד, אלא גם שבכל פעם שטסתי הייתי פרטנרית הטיולים הכי נוראית שניתן להעלות על הדעת. הייתי לחוצה, מרירה, רעה מרוב רעב, נאטמת מול תפריטים, מוכת FOMO עד לרמה של חוסר תפקוד, ואולי אפילו סובלת מחרדת נסיעות ומחשש להיות רחוקה מהבית, אלא שזה קרה ב-2016, לפני שהמילה "חרדה" הפכה טרנדית, וחשבתי שזה נקרא בפשטות "אופי גרוע". לא הייתי מוכנה להודות שלא כיף איתי, כי זה היה ממוטט את כל מי שחשבתי שאני ("בחורה צעירה וקלילה שנהנית מהחיים", חה חה).

>> הוראות הפעלה: איך להתמודד עם התקף חרדה?

חשבתי שאני האדם האחראי שצריך לדאוג להכל, אבל לא ידעתי למעשה מי ומה אני בתוך הטיול. אני רוצה ללכת לכל גלריה ומוזיאון? אני רוצה לברר בכל עיר שהגעתי אליה מה הזיקה שלה לשואה וללכת לבכות שם? אני רוצה לשבת באמבטיה של דירת האייר בי אנד בי ולעשות מדיטציה מודרכת עם הודי מהיוטיוב? למה עוצרים? למה ממשיכים למרות שקשה? מי מדרבן את מי? מה אם לא נעשה את כל הדברים שצריך? אם נבחר בטעות רק את החוויות הגרועות?

לטוס לבד זה סיפור הצלחה. חסכתי כסף כמו מלכה, שמתי אותו בצד במיוחד ועכשיו אני מרעיפה אותו על האדם החשוב ביותר בחיי: אני

לטוס הרגיש לי הרבה פעמים כמו לחץ-לחץ-לחץ, ואז הביתה. והנה, עכשיו אני יושבת לבד במטוס בדרך לרומא, יוצאת לחפש את עצמי ברחבי צלחת קנלוני. בחירת היעד לא הייתה מורכבת. הייתי אמורה לטוס עם בן הזוג שלי בשנתיים האחרונות, אבל נפרדנו לפני הנסיעה והחלטתי לא לבטל. אחרי שנתיים של זוגיות צפופה, של הצד שלו והצד שלי, רציתי לגלות מי אני כשאין לי את מי להאשים. אני הגוררת ואני הנגררת. זו רק אני.

>> 10 סימנים שהקשר לא טוב לך

במטוס. יוצאת לחפש את עצמי ברחבי צלחת קנלוני | צילום: מיטל שפירו

חוק ראשון: לטוס לבד לחו"ל לא מהווה כישלון

זה לא שאין לך עם מי לטוס, אז את טסה לבדך, בודדה, אומללה ומוכת גורל, נעה מהמוזיאון לדוכן הסופלי (זה טעים, תגגלי) עם ענן קטן ושחור מעל הראש שמוריד עלייך גשם כשאת אוחזת בוורד קמל ובוכה. למעשה, ההפך הוא הנכון. מדובר בסיפור הצלחה. חסכתי כסף כמו מלכה, שמתי אותו בצד במיוחד ועכשיו אני מרעיפה אותו על האדם החשוב ביותר בחיי: אני.

חוק שני: אם את לא יודעת איך להזמין טיסה ומלון, בקשי עזרה

אני מודה, אני לא יודעת לעשות את זה בכוחות עצמי. באמת. הקול הפנימי החרד מהסיטואציה מגביר את הווליום גבוה ואומר: "את תזמיני את הכרטיס הלא נכון", "את תזמיני כרטיס ואת לא תצליחי, את תגיעי לשדה ותגלי שלא הזמנת. את תצטרכי ללכת משם והכל יהיה לחינם". הקושי בהזמנת כרטיס טיסה וחדר אינו קושי טכנולוגי. הוא נובע מאמונות מגבילות כמו: אני לא יודעת לעשות דברים כמו שצריך, אם אבקש עזרה אראה טיפשה ונלעגת. אולי אפילו: לטוס לבד זה פתטי, לטוס לבד זה קשה ומפחיד ואני לא מסוגלת לכך, זה בזבוז זמן וכסף, לטוס בלי מישהו שאוהב אותך, מחזיק לך את היד ומנשק אותך באתרים היפים והמוארים בלילה זו בדיחה. ללכת לבד על גדות נהר הטיבר, תחת עצים שלבשו כתום לקראת הסתיו, זה דבילי.

הוואנס התאימו למה שהתכוונתי ללבוש רוב הטיול, חשבתי – "זאת טעות, אל תעשי את זה, קחי נעלי ספורט". לא הקשבתי. מקסימום אצטייד בזוג חדש. הכל פתיר חוץ מלשכוח דרכון

פיניתי להזמנת הכרטיס אחר צהריים שלם ופניתי לחברה לקבלת עזרה. היא מתכתבת איתי תוך כדי שאני מזמינה את הכרטיס. אני שולחת לה עשרות צילומי מסך. אני מגזימה, אבל אין ברירה. אני לא מתנהגת כמו עצמי. עצמי הייתה עושה הכל לבד ולא מראה לאיש, אבל עליי להצליח להוציא את הטיסה הזו לפועל. אז אני מתייעצת. איזו חברת תעופה תתאים? באילו שעות עדיף לטוס? אני מכניסה את הכל לשיקול. האם תהיה לי דרך להגיע לשדה התעופה מוקדם בבוקר? לא. אצטרך לצאת בחמש בבוקר. אני בוחרת בטיסה שיוצאת ב-4 בצהריים. משהו בי אומר "זה לא יעיל, זו טעות", אבל אני לא מקשיבה ומזמינה את הכרטיס בכל זאת. הקול בראש אומר, "זה היה יקר, חבל", ואני לא עונה. אני ממשיכה לאתר בוקינג, מחפשת מקום לישון. "יש שפע גדול מדי של אפשרויות, ודאי אטעה ואבחר את הגרועה ביותר". אני מסמנת את האזור שהומלץ לי לשהות בו. אני לא שואלת שאלות, לא מנסה להמציא את הגלגל. אני מסמנת טווח מחירים שנוח לי לשלם. אף אחד חוץ ממני לא ידע. אני משלמת על החדר. הקול אומר לי: "בטח לא הזמנתי את זה טוב, בטח אגיע לשם ולא יהיה חדר, ואצטרך ללכת ברחובות בלילה עם מזוודה", אני לא מגיבה. המשימה הושלמה.

שקיעה רומאית | צילום: מיטל שפירו

חוק שלישי: עדיף לשלם כסף מאשר לשהות בסטרס

קניתי טרולי קטנה, ושמתי בתוכה את המינימום האפשרי של בגדים. מה אם לא יהיו לי מספיק בגדים? אז לא יהיו, זה הכל. שמתי במזוודה זוג מגפיים עם עקבים למקרה שאצא לבלות, ולגבי הנעליים ליום יום התלבטתי בין ואנס לבין נעלי ספורט. ידעתי שאלך הרבה, אבל נעלי הספורט שלי מכוערות, שחורות עם פס כתום זוהר לא קשור לחיים, והתביישתי בהן. הוואנס התאימו יותר למה שהתכוונתי ללבוש רוב הטיול. חשבתי – "זאת טעות, אל תעשי את זה", "מה אכפת לך מאיך שאת נראית? קחי נעלי ספורט". לא הקשבתי. מקסימום אצטייד בזוג חדש. הכל פתיר חוץ מלשכוח דרכון.

חשבתי לעצמי, "אני טסה לבד", מה אעשה עם עצמי ארבעה ימים שלמים? נכנסתי לאפליקציה בטלפון ונשמתי באופן מודרך עד שנרדמתי

הגעתי לשדה התעופה. חשבתי לעצמי, "אני טסה לבד", אבל זה לא הדהד שום דבר בתוכי. אם הרגשות לא מגיבים, אין מה לעשות. אני יודעת לעשות עוד דברים, כמו להיות פרקטית. נכנסתי לדיוטי פרי, אספתי את המט"ח שהזמנתי באפליקציה וחיכה לי בדלפק. הפקיד דיבר אליי בגסות, אבל לא הגבתי. אני לא מישהי שמדברים אליה מגעיל, הוא אדם מגעיל. נכנסתי לחנות מוצרי חשמל. התלבטתי בין כל סוגי האוזניות האלחוטיות עד שראיתי מישהו קוטף זוג מהמתלה והולך לשלם עליו. הם היו בתקציב שלי, אז קניתי אוזניות זהות והמשכתי בדרכי. אין לי יומרות להתמצא בתחום האוזניות.

המתנתי ליד שער העליה למטוס. עמדו שם שלוש בחורות שטסות ביחד ודיברו רוסית. נתקפתי פחד שהן ירכלו עליי ושאני אבין ואיעלב. כלומר, הגבתי רגשית לדבר שלא קרה במציאות. הגברתי את הווליום באוזניות. גם זאת התמודדות. כשקראו לנו לבורדינג, נכנסתי שוב ללחץ. איך אעביר את שלוש השעות האלו לבד? מה אעשה עם עצמי ארבעה ימים שלמים? נכנסתי לאפליקציה בטלפון ונשמתי באופן מודרך עד שנרדמתי.

נחתתי ברומא בשמונה בערב. הייתה לי מחשבה כזאת, שאגיע לחדר, אשים את החפצים שלי, אתקלח, אתלבש יפה ואצא לסעוד את ליבי. אשב בבר, אזמין משקה, אתכנן את מחר. לא רציתי לקבוע שום דבר מראש כי ידעתי שאתחרפן מההיצע. במקום לקחת מונית מהשדה העדפתי לחסוך 50 יורו ולנסוע ברכבת, שהופיעה לי באפליקציית MOOVIT (שיש גם ברומא) ככזו שעולה 4 יורו בלבד. בדלפק בישרה לי הקופאית שהמחיר לתיירים הוא 8 יורו. ברכבת שוב ראיתי את שלוש הבנות שבאו לי רע בנתב"ג. נכנסתי לעומק הקרון, מצאתי שקע חשמל והתיישבתי. כך יכולתי להטעין את הטלפון, ולמצוא ב-MOOVIT את המשך הדרך שלי עד לחדר בפיאצה לא יודעת מה.

>> המדריך המלא לסופ"ש מושלם ברומא

חוק רביעי: אף אחד לא יכעס אם תלכי לישון

הרכבת הגיעה ליעדה הסופי. משם, הייתי צריכה לקחת אוטובוס. חושך. הומלסים יושבים לצד הדרך ומתנדבות מחלקות להם אוכל. הם נראים, מריחים ונשמעים שיכורים. מעלינו חגים שחפים ענקיים. הם מתגודדים על בניין נטוש, ואז יורדים בלהקה, זועקים במעגלים, מתקרבים לראשי ההומלסים וחוזר חלילה. חיכיתי לקו 30. אישה מבוגרת שמדברת עם עצמה התקרבה אליי, נשאה נאום שלם באיטלקית. עמדתי במקום עד שהאוטובוס הגיע. באור הצהוב הסתכלתי על פני הנוסעות והנוסעים, וחשבתי על כך שאני מגיעה לעיר מהשכונה המגעילה שלה. זה לא טוב במיוחד, אבל זה מה שזה, וזה מה שקורה, וזה בסדר. מחלון האוטובוס ראיתי שתי בנות מצלמות זו את זו. המשכנו להסתובב בתוך הכיכר, עד שנגלה מאחוריהן הדבר שכנגדו הן הצטלמו: הקולוסיאום.

אחרי שמעיפים מהראש מחשבות כמו "לאן נכון ללכת" ו"מה חייבים לעשות", מתפנה שקט נעים שבו אפשר פשוט להיות

הגעתי לחדר. החלום על הבר נמוג. הבנתי שאני עייפה. בהיעדר אדם נוסף להרשים או להכריח לעשות איתי משהו, לייצר מצג של כיף ואווירה, נכנעתי ללילה ונרדמתי.

הפנתיאון ברומא, מבט מבית הקפה. פיסת היסטוריה שמונחת כמו בצל על השיש | צילום: מיטל שפירו

חוק חמישי: אם עלייך להגיע לאנשהו, עקבי אחרי מישהו כלשהו

אחרי שמעיפים מהראש מחשבות כמו "לאן נכון ללכת" ו"מה חייבים לעשות", מתפנה שקט נעים שבו אפשר פשוט להיות. בזכות העובדה שהתגברתי על הפחד לבקש עזרה ופרסמתי קול קורא לטיפים רומאיים בפייסבוק, קיבלתי מאדם שאינני מכירה רשימה מפוארת של בתי קפה ומסעדות מומלצים. בחרתי בית קפה שהיה במרחק הליכה קצרה מהמלון ויצאתי לדרכי. הנעליים שברו לי את הרגליים, ואמרתי לעצמי שעוד מעט אקנה חדשות. פתאום ראיתי את רומא באור יום. ללכת ברחובות ולגלות חתיכה של ההיסטוריה, פשוט מונחת שם כמו בצל על השיש. רציתי לקחת קפה, וראיתי בטעות את הפנתאון.

נכנסתי לבית הקפה המומלץ. היה לו חן ספרותי. הקירות המאוירים, הבריסטות הנמרצים מאחורי הוויטרינה, באי המקום שנשענים על הדלפק, מזדרזים ללגום את האספרסו שלהם ונפלטים החוצה במהירות. אני, האיטית, מבקשת את הקפה גרניטה שלי, כפי שהודגש ברשימה, לא לעמוד, אלא לשבת. "טו סיט איז מור מוני", אומר לי האדם בדלפק, ואני חושבת – אה, אולי אקח ואשב במקום אחר? – אבל אני חושבת לאט יותר משאני מדברת. אז אני משלמת קצת יותר ומתיישבת על כיסא מחוץ לקפה, תופסת זווית של הפנתיאון, ומנסה להזמין באינטרנט כרטיס מראש לווילה בורגזה, גן אנגלי עם מוזיאון ותערוכות, כפי שנאמר לי שכדאי לי לעשות.

נכנסתי שוב ושוב לאתר של הווילה בורגזה. במפה זה נראה די רחוק, וכבר ברור שיש לי נעליים גרועות, אבל אוקיי. לא עובד האתר. מה, אלך עד לשם להזמין? אני לא בטוחה, רק הגעתי. טעמתי את הגרניטה שהזמנתי ועמדה על השולחן לידי וחיכתה שאסיים להילחץ מהטלפון. מדובר בקפה ברד מר עם קצפת לא ממותקת. תודה איש זר, אהבתי מאוד.

החלטתי ללכת ברגל ולהשתמש בעיקרון האקראיות. מה הוא עקרון האקראיות? באחד מספריו מלמד דאגלס אדמס שאם עליך להגיע לאנשהו ואינך יודע איך, עקוב באופן רנדומלי אחרי בנאדם כלשהו. הוא – בוודאות של 100% – יוביל אותך לאנשהו. כך או אחרת, השיטה הזאת הצילה אותי אינסוף פעמים משיחות עם זרים.

פאק דה מוזיאון, תראו מה מצאתי! | צילום: מיטל שפירו

הלכתי קילומטר עד שהגעתי לגרם מדרגות. אמרתי לעצמי שבטח אתפוס תצפית טובה של העיר. השעה הייתה 9:00, ובקצה המדרגות עמדו כמה אנשים וחיכו להיכנס למוזיאון קפיטוליני, שנפתח רק בעוד חצי שעה. החלטתי להמשיך ללכת. פאק דה מוזיאון. כמה צעדים אחר כך, גיליתי את הפורום רומאנום, הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי, מעין עמק ירוק ומופלא בלב העיר. על פני המדשאה הגדולה פזורים מבנים עתיקים והרוסים למחצה. היו שם קשת ניצחון כמו בצרפת ועמודים רומיים מיותמים שלא תומכים בדבר מלבד השמיים. בקצה עמד הקולוסיאום. לא האמנתי למראה עיניי. שמתי את האוזניות החדשות שלי וחיפשתי פודקאסט שיסביר לי מה אני רואה. עמדתי שם חצי שעה, מסתכלת ומאזינה, כאילו היה לי מדריך תיירות פרטי שמסביר רק לי. צדקתי שלא קראתי הסברים מייגעים מראש באתרי תיירים, ידעתי שזה יביא לי עצבים. והנה, חזרתי לגלות את העולם בפליאה, כמו ילדה.

 כל מי שדיברתי איתו המליץ על מקום חובה לחובבי אוכל ופועלת רק איזה שלוש שעות באמצע היום – הכי עצל, מוגזם ורומאי. אהבתי. אז ניסיתי לשבת לבד במסעדה לראשונה בחיי ולא הצלחתי

הסתובבתי וחזרתי למוזיאון. המשכתי להקשיב באוזניות: הסבר על פסל, ההיסטוריה של העיר, הקראה של האפוס של הקמת רומא, האינאדה. התהלכתי במוזיאון כידענית גדולה. עמדתי בנוכחות פסל המתכת של התינוקות רמוס ורומלוס היונקים משדי הזאבה שגידלה אותם ביער. הבטתי על ראשי מדוזה ערופים, אנשי שיש מתקוטטים, נאהבים, עומדים זה לצד זה, כרותי גפיים ואף. התקרבתי לכיתוב שהתנוסס תחת ציור של אישה עורפת ראש של גבר. חשבתי שזו יעל שהורגת את סיסרא, אבל מסתבר שלנוצרים יש יעל משלהם. התעניינתי. לא "אכלתי את הראש", או התביישתי שאני "יצורה" ו"חנונית". כשלא התחשק לי יותר להיות חנונית, נזכרתי שבעצם אני חייבת דחוף לשתות יין בפחית.

יין בפחית. דחוף מאוד | צילום: מיטל שפירו

חוק חמישי: את לא חייבת להתיישב לבד במסעדה

ניסיתי לשבת לבד במסעדה לראשונה בחיי ולא הצלחתי. מצחיק אותי איך שזה קרה. כל מי שדיברתי איתו המליץ על המסעדה הזאת ברובע היהודי בעיר, שהיא בגדר חובה לחובבי אוכל ופועלת רק איזה שלוש שעות באמצע היום – הכי עצל, מוגזם ורומאי. אהבתי. התכוונתי ללכת למוזיאון ולבית הכנסת ואז לאכול שם כטוב לבי עליי. בסוף, כל מה שעשיתי שם זה לבכות בבית הכנסת ולהטעין את הטלפון בסתר במוזיאון, וכשראיתי שהכל הולך ומתפרק, אמרתי לעצמי, "יאללה, מסעדה לבד. בואי נעשה את זה. את יכולה, מיטל, את תותחית". הדיבור הפנימי שלי התחיל להתחלף. זה משהו שניסיתי לעשות כבר שנה, והנה: לבד בחו"ל משהו רך קורה. התרגשתי ושמחתי, והלכתי למסעדה. המלצרית שאלה אותי כמה נהיה, ואמרתי שאהיה אחת וקרצתי לה. לא צחקה. היא הושיבה אותי בשולחן מוצף שמש. "אפשר לשבת שם?", הצבעתי על מקום בצל. היא אמרה לי בגסות שלא, כי זה שולחן לארבעה אנשים, וזרקה עליי תפריט בכתב יד. הסתכלתי בו ולא הבנתי שום מילה. אם היה איתי עוד מישהו, הייתי משכנעת אותו, במקום את עצמי, שיהיה כיף.

בר של תיירים הוא טריטוריה מפורזת בה אין שיפוטיות ואי אפשר לצאת לוזר. איך אדם שיודע מה הוא ומה מקומו יכול להיות לוזר? לא יכול

בהעדר אדם לחיות דרכו את האירוע, פשוט קמתי והלכתי. נעמדתי במקום זה בתור לעוגות היהודיות המפורסמות של הרובע. זכרתי אותן מתכנית של "מסע עולמי" שראיתי באלף הקודם. קניתי פרוסת עוגת "קרוסטטה" עם ריקוטה ופירות יער, ואמרתי לעצמי שאוכל אותה באיזה פארק. הלכתי והלכתי ולא מצאתי פארק. התיישבתי על קצה גדר בשכונה לא מתויירת, מוקפת אנשים עם הילדים שלהם והומלס שמחטט בפח, ואכלתי את העוגה הכי טובה שאכלתי בחיי. רציתי לחכות אחרי כל ביס שעה ואז לקחת עוד אחד, אבל במקום זה כמעט בלעתי אותה בבת אחת והתעלפתי בצד הדרך מרוב הוד, הדר ואנינות.

ג'ין מסרדיניה בחנות בשם "האלכימאי" | צילום: מיטל שפירו

חוק שישי: כשאת רוצה לפטפט, לכי לבר של תיירים

כל אחת יכולה להוריד טינדר ולהתחיל לתת בראש, אבל מי שחוששת לפגוש זרים לבד יכולה ללכת למקום שהוא בפירוש בר של תיירים, ולשבת לבד עם משקה. תיירים הולכים לאיפה שתיירים הולכים, כשהם רוצים לעשות משהו תיירי. בר של תיירים הוא טריטוריה מפורזת בה אין שיפוטיות ואי אפשר לצאת לוזר. איך אדם שיודע מה הוא ומה מקומו יכול להיות לוזר? לא יכול. רוצה לשתוק ולבהות בחבורה של אנשים נהנים? לכי לבר היפסטרי של מקומיים שגילית עליו בקושי באיזה אתר איטלקי שעשית עליו גוגל טרנסלייט. רוצה לשתות ולדבר בצעקות על זה שהיית בחיל הים? לכי לבר של תיירים.

מפחדת שאנשים לא ידברו איתך? הנה מדריך מקוצר לסמול טוק. אמרי: "היי, אני פה לבד ולא מצליחה להזמין כרטיס לוילה בורגזה". יגיד לך אדם: "זה בלתי אפשרי!". אמרי: "שמעתי שאיש מעולם לא היה שם, שזה רק בכאילו. המקום לא קיים, חה חה חה". האדם שמולך יצחק מהבדיחה הנהדרת שכתבתי עבורך, ואז אתם תדברו. את תרצי בכוח להגיד: "אוקיי, תודה" ולחזור לדבר בווטסאפ עם חברה, התנגדי לרצון הזה. עשי את הדבר הזה שאת חושבת שהוא הכי נוראי בעולם: תתחילי לדבר. על עצמך. אני, למשל, אמרתי: "מצאתי פודקאסט מעולה לתיירים בעיר", וגם סיפרתי את הסיפור על העמק הזה עם העמודים והקולוסיאום. הייתה שיחה, שהתחילה מהכלום, כאילו לא הייתי ברומא אלא ברישיקש.

המלצה חמה: את העקבים השאירי בבית | צילום: מיטל שפירו

חוק שביעי: תחשבי פתוח (ותקני כבר את הנעליים)

לנסוע לבד לחו"ל זה כמו ההפך מניתוח להסרת ריאה. מוסיפים לך ריאה. עכשיו יש לך שלוש. שתיים שנושמות, ואחת שרוצה לנשום אוויר במקום אחר. הדבר הכי כיף ברומא זה פשוט ללכת ברגל ולתת לה להתגלות מאליה, להסתובב ולהתעניין. הכל סיקרן אותי וכלום לא עצר בעדי. נכנסתי לחנות אלכוהול שפועלת מ-1933 ונקראת "האלכימאי", וקניתי בקבוק ג'ין מסרדיניה. הצצתי לתוך חנות ממתקים, ורכשתי אבקה להכנת פודינג פיסטוק. סוף כל סוף קניתי גם נעליים חדשות, וזרקתי את הוואנס הישנות לפח, יחד עם הניסיון להמשיך להיות בת 16 בגיל 30. זרקתי לפח גם ג'ינס שהבאתי איתי והיה מכוער, ואיזו חולצה. התפנה לי מקום במזוודה.

מישהו אמר לי "את עושה כאילו 'לאכול, להתפלל, לאהוב?", ואני לא קראתי את הספר הזה אבל חשבתי בלב, "אולי. כאילו, יש מצב. לא יודעת. מה, זה עלוב? כי נראה לי שזה מה שאני עושה"

נתתי לעולם להיות פתוח בפניי. אם יש דלת, זה לא "מקום שעדיף לא ללכת אליו", אלא "מקום שאפשר לבדוק מה הולך בו". האפשרות שיהיה גרוע תמיד הייתה שם, אבל היא איבדה את הרלוונטיות שלה עם הזמן. הנהר היה יפה, האוכל היה טעים, ועכשיו גם היו לי נעליים נוחות. פתאום הזדקקתי לשוטט כמו שרציתי לשתות, לאכול ולנשום. כמו סוס שמתפרץ לתוך המירוץ אחרי שפותחים בפניו את השער שחסם אותו מלהתחיל. נשמע מן רעש של פקיעה, וצפתי חופשיה לחלוטין ברומא. מישהו אמר לי "את עושה כאילו 'לאכול, להתפלל, לאהוב?", ואני לא קראתי את הספר הזה אבל חשבתי בלב, "אולי. כאילו, יש מצב. לא יודעת. מה, זה עלוב? כי נראה לי שזה מה שאני עושה".

ועוד כמה טיפים חשובים:

תבואי עם זוג נעליים באמת טוב
לא לחפף בזה. צזארה, בחור יווני בספר "ההפוגה" של פרימו לוי, אמר שלפני שאתה מחפש אוכל, אתה מחפש נעליים טובות, שיועילו לך לחפש אוכל. ואם זה עבד להם במחנות המעבר של הרוסים אחרי מלחמת העולם השנייה, זה יעבוד גם לנו ב-2021.

אל תספרי שאת טסה לבד לאנשים שאת יודעת שיורידו לך
נסי להימנע משיחות עם אנשים שאומרים דברים כמו "אבל איך תסתדרי?" ו"זה מוזר, מי צריך את זה?". שתקי, קרן. זה שאת מפחדת לחיות לא אומר שכולנו ככה. שיחות מועילות יותר תוכלי לנהל בקבוצות פייסבוק כמו "איטליה למכורים", שמרכזת מידע, סיפורים וטיפים. עשיתי בה שימוש גם תוך כדי הטיול.

תתקמצני על המלון
אם את מחפשת על מה לחסוך, אז זה על החדר, שבו תשהי הכי פחות זמן.

אל תפחדי כשפתאום לא כיף
תיכף יהיה. זה דבר שזז. לא לחשוב מחשבה פאטלית כמו "למה עשיתי את זה לעצמי?". שבי ותנשמי. זה עובר.

אל תשכחי לאכול ולשתות מים
אפשר מרוב אדרנלין לא להרגיש רעב, אבל הגוף צריך דלק. כשאת לבד ולא עם מישהו, פחות מתעסקים במה נאכל ואיפה, כי אין שתיקות ואי נעימויות לגשר עליהן, חה חה, אבל בכל זאת – חשוב!

> ארבע שעות של בדידות ודממה, שמסתיימות בצעקה גדולה

טיול לפנתיאון | איור: מיטל שפירו