"יש קצת ירידה בביקוש, אבל לאף אחד לא אכפת באמת מהבידוד"

בזמנים אלו של אי ודאות קשה לנוכח המגפה איתה מתמודד העולם, ברצוני להפנות את הזרקור למצבן של אחת האוכלוסיות המוחלשות הקשות ביותר, למצבן הנואש של נשים הלכודות במעגל הזנות.

כמנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד – מסייעות לנשים במעגל הזנות" אני עדה למחדלי השלטון המתמשכים, לביזוי החברתי ולהתעלמות מהנשים השקופות הללו. דומה שהיום יותר מתמיד המחדל זועק לשמים.

>> קבוצת הפייסבוק שעוזרת לנשים במעגל הזנות

נשים אלו, המתמודדות עם עוני מחפיר, בדידות קשה, טראומות בלתי נתפסות, בריאות רעועה ועוד, נאלצות להיות מופקרות לגורלן בהעדר תשתיות תמיכה ושיקום יציבות.

בעוד אנחנו עוקבים בדאגה על הנעשה בעולם, מקוות להחזיק מעמד באמצעות חסכונות או משפחה וחברים שאפשר להישען עליהם בעת צרה, לא כך בקרב מאות הנשים הנעזרות בעמותה.

רובן בודדות, ללא רשת חברתית, נטושות מהעולם. העדר הביטחון הכלכלי והתזונתי הופך מצרך נדיר במיוחד בקרב האימהות שבהן.

אספר לכן על ל'. ל', בשנות ה-30 לחייה, מועסקת בבית בושת במרכז הארץ. בעלי המקום הכריחו אותה לקבל זנאים ("לקוחות") אלימים ושיכורים ולעבוד לילות כימים במשמרות ארוכות (לעיתים מעל 16 שעות ביום). פעמים רבות ניסתה להפסיק את מעגל האימה הטראומטי לדבריה, אבל לא ראתה הרבה ברירות. סיפרה שיש לה חובות עתק ואין לה שום דרך לעמוד בתשלומים. ערירית, ללא משפחה או חברים, בעלת תחושת מסוגלות נמוכה, היא מוצאת את עצמה לכודה במערבולת. "אני זונה. תביני, אבק אדם, זה מה שאני", היא אמרה לי בשיחות הרבות שניהלנו. אני מחבבת את ל', בנסיבות חיים אחרות אני בהחלט יכולה לראות אותה משתלבת בנוף החברות שלי. היא אינטליגנטית, רהוטה, חובבת ספרות ומדברת מספר שפות. אך הימים והלילות של ל' טרופים, היא פוגשת לקוחות שמורידים את הקונדום באמצע האקט ומסכנים אותה. לפעמים היא מצלמת לי את עצמה עם פנס בעין – "ככה זה לקוחות", היא מסבירה לי. ל' מגיעה מרקע אלים וקשה, כבר כילדה נמלטה על נפשה מהבית, הסתובבה בגינות ציבוריות "והיה מי שניצל את המצב", לדבריה.

ארגוני הסיוע המסייעים לנשים בזנות מדווחים על מצב קטסטרופלי שבו נעצרים הטיפולים הרגשיים ועוברים למתכונת חירום בלבד. גם ארגונים לחלוקת מזון מתארים מספר בקשות חסר תקדים

ימי הקורונה לא מיטיבים איתה. זנאים ממשיכים להגיע – "יש קצת ירידה בביקוש", היא מדווחת, "אבל לאף אחד מהם לא אכפת באמת מהבידוד". אני מתחננת בפניה שלא תצא מהבית. הברירה זה "לנעוץ את המבט בקיר", היא עונה, להקשיב לשקט המפלח "ולדאוג שלא יהיה לי איך לאכול". היא מנסה להתנחם באלכוהול, אבל גם זה עולה כסף – "אני מפחדת", היא מסכמת באזניי, "אין לי ברירה". אני מנסה לומר לה שנדאג לה, שאנחנו העמותה נעזור לה שלא תגיע לחרפת רעב, אבל אני משתתקת. אני לא יכולה להבטיח שתמיד נעזור. מתחילת השבוע האחרון הגיעו אלינו יותר בקשות לסלי מזון משקיבלנו אי פעם מיום הקמת העמותה. צוותי המתנדבות שלנו לא עומדים בקצב הבקשות, ושורדות מצלמות לנו מקררים ריקים כהוכחה שבאמת אין להן. בימים כאלו אנחנו מרגישות כמו ב"משפט שלמה" וצריכות להכריע מי תקבל ומי לא. אך הברירה איננה בין אלו שיש להן לאלו שאין, אלו בין אלו שאין להן לאחרות שאין יותר.

תמונת מקרר ריק שהגיעה לעמותה

ארגוני הסיוע המסייעים לנשים בזנות מדווחים על מצב קטסטרופלי שבו נעצרים הטיפולים הרגשיים ועוברים למתכונת חירום בלבד. גם ארגונים לחלוקת מזון מתארים מספר בקשות חסר תקדים. עובדות סוציאליות מחרפות נפשן ומסתובבות ברחובות בתקווה לסייע ככל יכולתן לנשים דרות הרחוב. מרגיז לחשוב כי חשבו לבטל את תפקידן בתואנה שאינן עובדות חיוניות. כספי השיקום לנשים בזנות מתמהמהים כי כידוע זאת ממשלת מעבר. נדמה שהכול מתפרק ולא מוחזק. ארגוני החברה האזרחית לוקחים על עצמם לפעול בשטח בהעדר משאבים.

 "תחזיקי מעמד", אני מסיימת עם ל' את השיחה שלנו, "אני אדאג לשלוח לך סל מזון", אני אומרת לה. היא עונה לי "לא צריך, אני אסתדר, אני תמיד שורדת, תתני למישהי אחרת. בטוח מישהי אחרת צריכה את זה יותר ממני".

* נעמה גולדברג היא מנכ"לית עמותת "לא עומדות מנגד".
ניתן לתרום לעמותה כאן 

>> נשים ממעגל הזנות מספרות את כל מה שכולם מנסים להסתיר