5 שנים אחרי חשיפת ההתכתבויות הפוגעניות שלו עם נשים, בהן גם קטינה, ארז דריגס (שיצר וכיכב עם נועה קולר ב"חזרות") חוזר לכאן 11. הסדרה החדשה והמסקרנת שהוא יצר מתמקדת בסיפורם המורכב של שלושה אחים (יעל שרוני, שי אביבי ועפר שכטר הנהדרים) - אבל האם אפשר באמת לצפות בה מבלי לחוש קרינג'?
פתאום קמה חבורת אנשים בבוקר, ונופלת עליהם בוכטה של כסף מהשמיים. אם הפתיח של העלילה הזאת נשמע לכם מוכר, זה כי הוא באמת מוכר: קו העלילה הזה חזר על עצמו בשורה של סדרות שראינו בעשורים האחרונים. אצלנו זה התחיל ב"מסודרים" הגדולה של קשת, נמשך ב"שטוקהולם" (שהופקה ע"י קשת ושודרה בתאגיד) והגיע עד "שישה אפסים". לא כל הסיפורים הם זהים, אבל הם מתחרזים. בכולם יש אנשים רגילים שיום אחד סכום כסף גדול מטלטל את חייהם מקצה לקצה. לכו תתמודדו עם זה.
"לא לריב" מצטרפת לשרשרת הזאת, ניצוץ ראשון בעונת הקיץ של כאן 11 (שהושקה, כמיטב המסורת, עם פרסומת בלב חגיגת האירוויזיון), והיא מבוססת על מחזה שהוצג בתיאטרון הקאמרי, וכתב המחזאי גור קורן, שעיבד אותה למסך יחד עםארז דריגס– האיש שאחראי (יחד עםנועה קולר) ללהיט התאגידי "חזרות", וגם לכמה דברים הרבה פחות נעימים. וכן, יש כאן פיל בחדר – עבור דריגס, למעשה, זו היצירה הראשונה שלו מאז פורסמו באתר "פוליטיקלי קוראת" התכתבויות פוגעניות שלו עם נשים, כולל עם קטינה אחת.
>> סערת ארז דריגס: להיות דוש זה לא פלילי, "רק" פוגעני. למה זה לא מספיק? טור דעה
המעשים של דריגס היו נוראיים ועל כך אני מקווה שאין ויכוח. השאלה שמציבה לנו שובו של דריגס היא שאלת השיקום: מה עושים עם בנאדם שעשה מעשים נוראיים, לקח עליהם אחריות, התנצל וטיפל בעצמו? האם חמש שנים – הזמן שעבר בין חשיפת הפרשה לבין עליית הסדרה המושקעת שהיה מעורב בה לאוויר – הם זמן מספק? אולי הוא לא צריך לחזור בכלל?
!["לא לריב" | צילום מסך: כאן 11](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2026/05/Lariv06-1000x562-1.jpg ""לא לריב" | צילום מסך: כאן 11")
אין לי תשובות, ואני לא חושב שלמישהו יש – בטח לא לאדם שלא חווה באופן ישיר הטרדות מהסוג הזה ולא מכיר את ההתמודדות איתן. העובדה היא שלפחות לפי כאן 11, השילוב בין קבלת האחריות המלאה של דריגס לבין הזמן שעבר מאז – מאפשרים לו להוביל שוב סדרה גדולה כיוצר. אולי גם העובדה שדריגס לא חתום על הסדרה לבדו עזרה קצת להקהות את הבעיה והקלה על ההחלטה להחזיר אותו בדלת האחורית. בכל מקרה – זו ההחלטה שלהם, ולנו נותר רק להישאר עם הקרינג'. לבלוע אותו או לא לעכל, זו כבר ההחלטה שלנו.
"לא לריב" הוא הסיפור של שלושת האחים למשפחת ברקאי – גור (עופר שכטר) הנוירוטי, טליה (יעל שרוני) העצבנית והנוירוטית ויונה (שי אביבי) מחבק העצים הנוירוטי – שאביהם יעקב (בהופעת אורח מדהימה של נפתלי אלטר) נפטר והם מגיעים לישיבה עם מנהל העיזבון על הירושה. מעבר לסכום הכספי האסטרונומי מגיע גם אתגר בדמות חלק נוסף בירושה, שתוקע ביניהם טריז עמוק יותר וגם מגלה סוד מאוד לא נעים על אבא שלהם. ומכאן, הכל מתחיל להסתבך.
"לא לריב" היא יצירה ששווה צ'אנס – ואולי גם את הקרינג' שבא איתו. היא עשויה היטב, משעשעת, מעניינת, כזו שמשאירה אותך דבוק למסך וכתובה בשנינות רבה ובקצב דיאלוג גבוה. בניגוד לסדרות מהסוג הזה שבדרך כלל בורחות לדרמה מרירה עם ארומה קומית צינית מעל (סטייל "מקום שמח"), "לא לריב" באמת מנסה ומצליחה להצחיק. היא מייצרת רגעים קומיים טובים למסך – ויש לה גם את הכלים לעשות את זה: ברמת הליהוק מובילה כאן את העסק שלישיה מרהיבה של שחקנים: יעל שרוני, שקצרה היריעה מלדבר עליה (וכן, מבחינתי היא עדיין בעיקר שרון סילבר) ושוב מוכיחה כמה שהיא שחקנית-על; עפר שכטר, שחוזר למסך בתפקיד דרמטי לראשונה מזה שנים (ועושה אותו נהדר), אבל בעיניי הגיבור האמיתי הוא דווקא שי אביבי.
!["לא לריב" | צילום מסך: כאן 11](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2026/05/Lariv01-2000x1125-1.jpg ""לא לריב" | צילום מסך: כאן 11")
לאביבי יש שורה ארוכה של תפקידים מעולים מאחוריו (מ"החמישיה" דרך "הבורגנים" ועד להצגות תיאטרון וסרטים), וזה אחד המוצלחים שבהם. אולי דווקא בגלל שהוא מתכתב קצת עם דמותו בחיים האמיתיים. זה תפקיד שבו אביבי מרשה לעצמו להשתטות, להיות הדמות הטיפה משוגעת, וזה עושה ממש טוב לסדרה וגם לו עצמו.
אם נחזור לדריגס, הרי שהשפה של "לא לריב" שונה מאוד מהיצירה הקודמת שלו. "חזרות" הייתה סוג של ממתק מנחם בתקופה קשה, משהו שהלכנו איתו לישון בתקופת הבידוד הארוכה והמדכאת. "לא לריב" נולדה בעולם אחר ומרשה לעצמה יותר – היא בוטה יותר, מלוכלכת יותר ולא מפחדת לגעת גם בטאבואים. לי אישית היא הזכירה מעין גרסה מבולגנת וישראלית מאוד של "יורשים", בגלל הדינמיקה בין האחים שללא ספק שונאים אחד את השני, והגורל איכשהו קושר אותם יחד. הגורל, וההזדמנות לעשות קצת כסף לעצמם. ובכל זאת יש הבדל מהותי: אם "יורשים" שונאת את הגיבורים שלה וצולפת בהם ללא רחם, "לא לריב" מחבבת אותם קצת יותר. היא מציגה אותם כאנשים ציניים שדואגים לתחת של עצמם, אבל מספקת במקביל גם נקודות להזדהות וחמלה (מי שיש לו אחים יבין).
זה גם מה שנותן לה עומק ונפח – המורכבות שבשלישיית האחים. הם דפוקים, אבל ברור לכולנו שהם לא בחרו בדפיקות שלהם.הם גדלו בבית של אבא פוסט טראומטי (אולי סוג של רמז מחבר לעולם שבחוץ עכשיו) שכנראה היה איש מאוד מורכב, ומנסים לתפקד בתוך המציאות הזאת כמיטב יכולתם. איך אמרו פעם בטלוויזיה? תסתכלו עליהם ותראו אותנו. ואם המראה הזאת לא מחמיאה לכם – לכו תאכלו פתיתים.
"לא לריב", כאן 11 וכאן BOX, ימי ראשון ושלישי