למה אישה שלא רואה ולא שומעת אינה זכאית לכלב נחיה?
מאמנת הכושר לי-מור דיין סובלת מראיה לקויה ומשמיעה שמדרדרת, ובכל זאת נפסלה מלקבל כלב נחיה. כעת היא מנסה לגייס את הכסף לממן אותו בעצמה
ללי-מור דיין (32) מראשון לציון, יש רק חלום אחד: לחיות חיים כמוך וכמוני. היא נולדה לבקנית ומחזיקה בתעודת עיוורת מגיל שנתיים, ולפני שנה וחצי, ליום הולדתה ה-30 קיבלה 'מתנה' – טרשת בשתי אוזניה, שגורמת לשמיעתה להדרדר. דיין הבינה שהחיים הגם ככה לא פשוטים שהיא חיה ייעשו מורכבים עוד יותר – אבל היא בטוחה שהחלום שלה אפשרי, אם רק יהיה לה כלב נחיה שיעזור לה.
>> כיצד ריפאה את עצמה מיה אלחלל ממחלה "חשוכת מרפא"?
"אני לא רואה מאז שאני מכירה את עצמי. מוגבלות השמיעה היא החדשה בחיים שלי כיוון שאובחנתי רק לפני שנה וחצי", מספרת לנו דיין בראיון. "התחלתי להתחרש בעקבות מחלה גנטית, טרשת של האוזן, במסגרתה האוזניים לא עושות את עבודתן. ירדתי לפסטיבל בים המלח וחשבתי שאובדן השמיעה התרחש בגלל האזור הנמוך. במהלך הפסטיבל לא הצלחתי לדבר עם אנשים, אחת המנחות דיברה ברמקול ולא שמעתי אותה, על אף שהייתי קרובה. אחרי הפסטיבל מצבי המשיך להדרדר וימשיך בעתיד. זה תהליך, לא יודעים כמה זמן זה ייקח. זה יכול לקחת עשור, חמש שנים או עשרים שנה. המחלה לא מתפרצת אצל כולן באותו גיל, אצל חלק זה באוזן אחת, אצלי בשתי האוזניים, בשלב מסוים קיימת אפשרות שאאבד את השמיעה".
את חווה אתגר גדול יותר מאחרים, את לא יכולה לקרוא שפתיים או להיעזר בחוש אחר.
"נכון. אלו שתי מוגבלויות שמחזקות אחת את השניה. אנשים עם חירשות יודעים לקרוא שפתיים, ואני לא רואה טוב ולא מסוגלת. אנשים שלא רואים טוב נעזרים בחוש השמיעה, ואני לא שומעת טוב. ברמה שבלי מכשיר שמיעה אני לא מצליחה לשמוע שיחה שנעשית לידי, לחישות אני בכלל לא שומעת. קשה לי לתקשר עם בן הזוג שלי ללא מכשירים, וכשמדברים לפני השינה אני נרדמת עם המכשיר באוזן כדי שנוכל לדבר. אלא שבשלב הזה של הידרדרות השמיעה שלי, לא מגיעים לשמיעה נורמטיבית עם המכשיר. אני שומעת כרגע 50 אחוז וזה אחרי שיקום שמיעתי מלא וניתוח באוזן שעשיתי, שבמסגרתו בעצם היה צריך להחליף עצם שלא עובדת, לסוג של פלטינה שתעשה את העבודה שהעצם לא עושה. מאחר והבנתי שאני אצטרך ניתוח כזה בשתי האוזניים ולא באחת כמו רבים, לא היה לי זמן לבזבז, ונלחמתי שייעשה עוד בתקופת הקורונה".
עוד לפני שאובחנה במחלה באוזניה ובד בבד אחרי, הבינה דיין שכלב נחייה יעזור לה מאוד, אך כשביקשה כזה – נפסלה. למה? "מתוך העובדה שהתפקוד שלי 'יותר מדי טוב'", לדבריה. "אם ניפגש", היא מוסיפה, "את תראי שאני מתפקדת למראה, בעיקר כי המכשירים שלי מוסווים באוזן ולא רואים אותם". תעודת עיוורת, אגב, אחת התעודות שקשה להשיג כיום לטענתה, דיין כן קיבלה, כמעט מלידה: "אדם שלא רואה טוב מתחת לסף מסוים, כמוני, מקבל זכויות מסוימות שמקבלים עיוורים, וזה לא קל לקבל תעודת עיוור. לי יש אותה מגיל שנתיים". לכלב נחייה כאמור – באופן אירוני ומרגיז, היא לא זכאית.
דיין פנתה באופן עצמאי למאלף כלבים כדי להביא לחייה את עזרא המתוק, גור בן שבעה חודשים שעבר אילוף בסיסי ומותאם לצרכיה. "עזרא נבחר מבין הרבה גורים כשהיה בן חמישה שבועות. קיבלתי אותו רשמית כשהיה בן שלושה חודשים, כיום הוא בן שבעה, ונמצא לקראת אימון מתקדם שאני לא יכולה ללמד אותו בעצמי, בעיקר כי אני לא יכולה להזהיר אותו מפני מכשולים שאני לא רואה". עלות האימון המתקדם שעזרא נדרש לעבור היא כשמונים אלף שקלים, וזה לא כולל כמובן את העלות לרכישתו (עשרת אלפים שקלים), הטיפולים שעזרא צריך לעבור והמזון שלו.
בעוד ימים ספורים יסתיים קמפיין התמיכה של דיין, הקורא לכל אחת מכן לתמוך בפרויקט שלה, כשמטרתו ברורה: מעבר לעובדה שדיין תזכה בחבר מתוק שילווה אותה בכל צעד, פשוטו כמשמעו, היא תוכל לשנות את הקריטריון לקבלת כלב נחייה עבור מי שנמצא במצבה, ונופל בין הכיסאות.
"שאלו אותי מה דחוף לי להביא כלב נחייה", היא מספרת על תגובות מהסביבה הקרובה, "והתשובה שלי היא שאני לא יודעת מה יקרה בעוד שנה. לא רוצה ליצור מצב שהתפקוד שלי ידרדר בשנה הקרובה ולא יהיה לי מה לעשות. אם הייתי אדם שקם בבוקר, נוסע מהבית לעבודה באוטובוס ומבלה את היום בבית לא הייתי צריכה את הכלב נחיה. אבל כאחת שמאמנת כושר, בעמותת אנוש בה אני מדריכה מועדון חברתי שמקדם כושר ובריאות, בה אנשים עם רגישות נפשית סומכים עליי שאם לא אני – לא יהיה מי שירוץ איתם, החיים שלי נמצאים מחוץ לבית ולכן אני צריכה את הכלב".
איך הסתדרת ועשית ספורט עד היום?
"נפלתי ונפצעתי. גם במקומות שאני מכירה וכבר רצה בהם, אני לא מצפה לגדר או משהו על הרצפה, לאחרונה זה קורה המון ואז אני פשוט נופלת ונמרחת. אחד המכשולים הקשים שנתקלתי בהם זה קורקינטים, תמיד יש לי סימן כחול על הרגל, אין מצב שלא. אם עזרא יעשה אימון מתקדם, ואני אצטרך לרוץ במקומות חדשים, הוא יוכל ללוות אותי. "כשאובחנתי עם המחלה באוזן, הייתה תקופה ארוכה שהרגשתי מנותקת מהסביבה וזו הייתה הצצה מפחידה לעתיד שלי", היא מתוודה בעצב. "בסוף השבוע האחרון הייתי בטיול, היה קטע קצר של קילומטר שהלכנו בשטח, מקום שאני לא מכירה, הייתה עלייה תלולה מאוד ועזרא משך אותי בעלייה, ונתן לי יציבות. זה הרגע הראשון שנשענתי עליו וקיבלתי הצצה לחיים שיכולים להיות לי".
"זה לא קמפיין תרומה. זוהי תמיכה. מגיע לי לחיות חיים מצוינים"
את חיה במצב שבו את לא רואה מגיל אפס, אבל איפה מוגבלות השמיעה פוגשת אותך בחיי היומיום?
"עם מוגבלות השמיעה אני עדיין לומדת להתמודד, מה גם שהיא כל הזמן מדרדרת אז אין לי איך להתרגל לגמרי. אני לא תמיד יודעת אפילו איך להתמקם במרחב כדי שיהיה לי נוח. יש דברים שאני לא חולמת לעשות בלי עזרא. הלכתי למסיבה ולא הסכימו להכניס את עזרא איתי. העדפתי לא להיכנס למסיבה ובלבד שהוא יהיה. בעבר יצאתי למסיבות בלעדיו אבל לא הייתי נינוחה כי לא יכולתי להיפרד ממנו, בלעדיו הרגשתי מאוימת. לכי תסבירי לאנשים שאת לא רואה ולא שומעת, זה נורא קשה בלעדיו. למסיבה אני הולכת כדי להשתחרר ולהכיר אנשים חדשים, העובדה שעזרא שם – שם אותי במקום נינוח שיכול לעשות את זה".
"כל הקמפיין שלי הוא על הלגטימציה לחיות חיים מצוינים", משתפת דיין. "יש הרבה אנשים עם מוגבלות או בלי מוגבלות שיגידו שהחיים שלי טובים, אבל לי זה לא מספיק. אם אני לא יכולה לארוז מזוודה ולנסוע לחו"ל כמו כל אדם, עבורי זה לא מספיק טוב. לא עשיתי לא טיול אחרי צבא ולא טיול בכלל. אני בנאדם שאוהב לטייל והעובדה שאני לא יכולה לנסוע להודו לחודשיים כמו שכל אחד יכול, מגבילה אותי. אם יהיה לי כלב נחייה שמותאם לצרכים שלי, אוכל לאפשר לעצמי יותר אפשרויות שאנשים אחרים כן מקבלים. לחלוטין אחת המטרות שלי היא לנסוע עם עזרא לחו"ל, מה שאני לא יכולה לעשות כרגע".
לטענתה, דיין לא מעוניינת בתמיכה אם אתן מרחמות עליה. היא מעוניינת בה אם אתן מאמינות שנעשה לה עוול: "אני לא רוצה שיתרמו כי אני מסכנה, אני לא מסכנה וחיה מצוין", היא אומרת בגאווה. "אני רוצה שתתמכו כי אתן מאמינות שנעשה לי עוול ושאני צודקת, ושמגיע לאנשים כמוני לעשות את כל מה שאתן עושות, ולחיות מצוין. מכל מצב אקוטי אפשר להימנע, ואם הפיתרון לא קיים אפשר להמציא אותו. אם ברצוני להשיג כלב נחייה אבל אני לא זכאית לו, אפשר לקנות ולאמן. ואם אין כסף לרכוש אותו – אפשר לצאת בפרויקט גיוס. אין לנו עוד חיים לחיות, ואין לי עוד שנים לבזבז. אני רוצה לחיות את החיים הטובים ביותר שאני יכולה".