אם אחד ההיריונות האחרים היה מצליח, לא היית פה

חשבתי שכשאלד אני אפסיק לחשוב על הילד ההוא. שאני אסגור את הדלת ואשים את כל התקופה הזו מאחורי. וכשאדם נולד באמת הייתי עסוקה כל כך בתפעול הסיטואציה שלא חשבתי על זה. אולי זה התאריך המשוער שמתקרב, ואולי הבנתי שהדלת הזו היא קצת ישנה, וגם כשטורקים אותה חזק נשאר בה פתח שמאפשר למחשבות, לעצב ולשאלות ה-"מה אם" לעבור. מה אם הייתי מצליחה להביא את הילד ההוא, או את זה שלפניו, או זה שלפניו? מה אם? אז אדם לא היה פה. אתה לא היית פה.

תבין אדם, החיים שלי השתנו בחדר הניתוח הזה, זה שהייתי בו לפני שנה וגם לפני שנתיים. אז נכנסתי אחת פלוס ויצאתי לבד. החיים שלי השתנו שוב, כשנכנסתי לאותו חדר ניתוח, והפעם הכניסו לחדר עגלה קטנה שקופה, כזאת ששוכבים בה תינוקות במהלך האשפוז בבתי חולים. באותו הרגע הבנתי שהעגלה הזאת היא בשבילי. עוד מעט ישכב בה תינוק, שלי. כשאני אצא מהחדר הזה, אני אצא עם העגלה ביחד, ובה יחכה לי הילד שלי, אתה. התחלתי לבכות, המרדים חשב שזה מהלחץ אבל לא הצלחתי להגיד לו שזה לא מהלחץ ולא מהפחד, אלא מאושר, אושר אמיתי.

כבר הלכתי במסדרונות בתי החולים לא מעט, סחבתי מאחורי עגלות שקופות קטנות וריקות. כל פעם עוד עגלה התווספה לה, כל פעם הריק היה גדול יותר. אז ברגע שהוציאו אותך ממני, כאילו היה מתבקש שאגיד: "כמה חיכיתי לך". אבל לא יכולתי להגיד את המשפט הזה, כי האמת היא, שלא חיכיתי רק לך. אני ידעתי שחיכיתי גם לאחרים. זה לא שניצחתי אפילו את משך ההיריון של הפילה והיה לי היריון של שנתיים ושמונה חודשים, ואחריו אתה יצאת. אלו היו שישה היריונות, שבסוף ההיריון האחרון והארוך ביותר, אתה הגעת אליי.

לילך קירנברג בבייב ואדם | תמונה באדיבות הכותבת

עם כל תחילת היריון נולד לו חלום. לפעמים החלום נגנז ממש מהר ולא ממש נקשרתי, לא לקחתי את זה "קשה מדי". לא הרשתי לעצמי להרגיש עצב. חשבתי שלא באמת איבדתי ילד, זה לא ילד שנולד עדיין, ובכלל זה לא ממש ילד, זה "עובר". ואם הוא נפל אז "לא נורא" ואחריו תצליחי ותביאי ילד אחר. זה עבד יפה בשלוש ההפלות הראשונות.

אבל בשתי ההפלות האחרונות, הספקתי לקוות ולצפות במשך שבועות ארוכים עד שהחלום נגדע ממני. משהו שם כבר שיבש אותי. לא יכולתי להתעלם מזה שזה עדיין הילד שלי, ואולי לא הצלחתי להגן עליו, ואולי הוא היה מצליח להגיע לעולם "אם רק". וחלמתי על שמות, וכבר הרשתי לעצמי להסתכל על התאריך המשוער, ודמיינתי איך הוא יראה. הוא היה הילד שלי בראש שלי, בדמיון שלי, בבטן שלי, עד שהוא כבר לא היה יותר.

אם אחד מההריונות האחרים היה מצליח, ממש כמו שרציתי, אז אתה לא היית פה. כל היריון מחדש ציפיתי לילד ההוא, קיוויתי שהוא יוולד, שהוא יהיה הילד שלי, רציתי שהוא זה שיצליח, שהוא זה שיבוא. זה מוזר לחשוב על זה. כאילו אני נדרשת להגיד לעצמי "מזל שעברתי חמש הפלות, ככה אתה זה שהגיע אליי, ככה זכיתי בך". אבל זה מזעזע אותי להגיד את זה, כי בכל הפלה איבדתי ילד, ואם היית יכולה, הייתי עושה הכל כדי לא לעבור את זה. אבל אז אתה לא היית פה.

אז לא. לא חיכיתי רק לך, חיכיתי גם לך. תבין, לפעמים המציאות היא קצת יותר מורכבת. כן, חיכיתי גם לאחרים, אבל אתה זה שנלחם והגיע, אתה זה שסיים את התקופה הקשה ביותר שעברתי בחיים שלי. אבל לפעמים המציאות היא ממש פשוטה. כמו עכשיו, כשאני מסתכלת עליך, ואתה הילד שלי, ואתה פה, ואתה מניח עליי את הראש שלך, ואני שומעת אותך נושם, ואני מאושרת, אבל באמת מאושרת, כמו שהרבה זמן לא הייתי.

לכל הטורים של לילך קירנברג בבייב