איך אפשר בכלל לחגוג במקום הזה את יום המשפחה?

השבוע הרשיתי לעצמי לשתף פעולה עם הנורמליזציה של השגרה, לשכוח לרגע אחד מכל הזוועה שמתחוללת כאן ושם. השתתפתי באתגר ה-21, שכמו כל ״אתגר״ רשת, הוא מאתגר בערך כמו לפתור משוואה של כיתה א׳. העליתי כמה תמונות שלי מגיל 21 והתרפקתי על רגעים תמימים ופוטוגניים מהעבר, כאילו ישראל לא מנסה לפתור כבר ארבעה חודשים משוואה עם 136 נעלמים ונעלמות. בינתיים הרשת התמלאה בעוד ועוד נשים ואנשים כמוני, ואני התמלאתי רגשות אשם.

>> "זה הורג אותנו": זה מה שעושים לבנות ולאחיות שלנו בשבי

חשבתי על נעמה לוי, קרינה ארייב, לירי אלבג, אגם ברגר ודניאלה גלבוע – האם הן יזכו בכלל להגיע לגיל 21? ומה לגבי רומי גונן בת ה-23 או נועה ארגמני בת ה-26? או ארבל יהוד בת ה-28 או דורון שטיינברכר בת ה-30? אילו תמונות הן היו בוחרות לשתף מהימים בהם עוד היו נשים צעירות וחופשיות עם זיק בעיניים וחוסר ידיעה לגבי הגיהנום שטומן להן העתיד?

היום (שישי), הוא יום המשפחה. בזמן שאני מציינת אותו בגן של הבת שלי בת השנתיים וחצי, אמה ויולי קוניו, שגדולות ממנה בכמה חודשים, עדיין מחכות שישחררו את אביהן דויד מהשבי. חברו הטוב של דויד מהתיכון, ירדן ביבס, נמק גם הוא בתחתית השאול כבר ארבעה חודשים, בלי לדעת עם אשתו שירי וילדיהם, כפיר בן השנה ואריאל בן הארבע בחיים. הבת שלי נמצאת בחתך הגילאים בדיוק בין שניהם. זו עוד מחשבה שעולה לי בין הפזמונים של "אימא יקרה לי".

אני לא מבינה איך לא החרמנו השנה את יום המשפחה. איך אפשר בכלל לציין בישראל את יום המשפחה כשכל כך הרבה משפחות בארץ נופצו, נקרעו, נשרפו ו/או נתלשו מבתיהן? אני לא מבינה איך אפשר לציין את יום המשפחה בזמן שכל כך הרבה אנשים בישראל איבדו בזמן קצר כל כך את המשפחה שלהם. זה לא הוגן.

>> "קר לו? יש לו אוכל?": אשתו של החטוף רון בנימין מפחדת כל הזמן
>> אחותו של החטוף איתי סבירסקי: "נקרע לי הלב"
>> הלב נשבר: עלמה ונעם אור מציינים יום הולדת לאבא דרור

אני לא מבינה איך אפשר לציין את יום המשפחה כשישראל 2024 היא כמו משפחה אחת גדולה ולא מתפקדת, בלי אימא ובלי אבא, ואפילו לשירותי הרווחה אי אפשר לקרוא כי גם הם לא מתפקדים. התשובה היא כנראה שאי אפשר. הדואליות הזו היא פיקציה, כמו גם המושג ניצחון, שלא לדבר על המושג "ניצחון מוחלט".

עסקת החטופים שנדונה על השולחן הולכת ומצטיירת כמדע בדיוני. מאחורי הסעיפים, המקח ותוויות המחיר ישנם בני ובנות אדם, ומשפחות שקפאו להן בזמן. יש לנו עדיין סיכוי להציל כמה עשרות משפחות בישראל, להשיב להן את יקיריהן. אם זה לא יקרה, ישראל לא תהיה משפחה עוד לעולם.