הדאגה לאופנה מקומית ולכדור הארץ הם מה שיציל אותנו

זהו, 2020 נכנסה לחיינו. השנה שזכתה למספר סקסי מקודמותיה, עגול, סימטרי, מעורר תקווה. עוד רגע גם היא תיפרד מהמסתוריות שמלווה אותה וממש כמו העשור שקדם לה תישטף בהמולת החיים, בקקופוניה עמוסה של אירועים אינטנסיביים וסוערים עד כי נדמה שהם נטולי התחלה, אמצע וסוף. זה לפחות מה שאני מרגישה כשאני מנסה להסתכל אחורה ולסכם את מה שקרה פה, בעשור השני של המאה ה־21. אבל אולי זו רק אני. סיכומי השנה בתקשורת הצליחו לייצר תחושה של סדר בבלגן והציגו תהליכים עם היגיון פנימי מסוים: האביב הערבי, המחאה החברתית, המצאת האינסטגרם, מי טו – כותרות ברורות שממסגרות את ההיסטוריה.

>> לידיעת הקוראות: אנחנו בפתחם של ימי ביניים מודרניים

אבל כשאני מנסה להסתכל אחורה ולהבין מה קרה פה בעצם, התחושה היא של מרוץ סוסים בלתי נגמר שלא מותיר רגע לעכל, להפנים, לעצור ולהבין. נדמה לי שזוהי תוצאה של שני דברים: העידן הטכנולוגי שאנו נמצאים בו מציף אותנו בכל כך הרבה מידע עד שהחיים מאבדים מתחושת הלינאריות שלהם. במקום אירועים עם התחלה, אמצע וסוף אנחנו חיים בהצפה מתמשכת. התודעה שלנו עמוסה במידע ודימויים רבים כל כך עד שהיא מאיימת להתפקע.

למרות מרכזיותה של האופנה בחיי היומיום שלנו, היא לא נתפסת כמנוף לצמיחה כלכלית או תרבותית על־ידי הממסד ולכן פשוט לא מעניינת אף אחד בשלטון

הדבר השני שגורם, לדעתי, לתחושה כל כך חזקה של ערבול וערפול, הוא גידול ילדים. העשור הראשון בחייהם של ילדים, בשילוב עבודה במשרה מלאה, הוא הוריקן שמערבל את כל מה שהיית וגורם לך לשכוח לאן פנייך מועדות. אל העשור הזה נכנסתי כבר כאימא לבן ובמהלכו נולדו לי עוד שני בנים, כך שתחושת הכאוס ההורית שלי נמצאת בשיאה. האם זה יחלוף בעשור הקרוב שבו ילדיי יפסעו בצעדים גדולים אל לב המאפליה של גיל ההתבגרות? האם הסחרור והעומס ירגעו? הרשו לי לפקפק בכך.

ברמה המערכתית השנה החדשה מתחילה עם סיום תחרות פרסי האופנה שלנו. התחרות הזו נולדה בדיוק מתוך הצורך לעצור רגע, ולהבין מה קרה פה. האופנה הישראלית עברה שינויים משמעותיים: האינסטגרם ואתרי הקנייה אונליין הפכו להיות פלטפורמות ששינו את כללי המשחק, רשתות שהיו חזקות נחלשו, כוכבים חדשים הפציעו.

זוכי פרסי האופנה 2019 | צילום: אביב חופי

ייסדנו את תחרות פרסי האופנה של "את" כדי ליהנות מרגע אחד שבו אנשי התעשייה המקומית מקבלים את ההכרה על העבודה היומיומית הקשה שהיא מנת חלקם. כבר הרבה מאוד שנים המדיניות הממשלתית בישראל גורסת שיש להשקיע בהיי טק, לעומת האופנה שנתפסת כלואו טק. מפעלי הטקסטיל בארץ קרסו מזמן ולאיש אין כוונה לגרום לתעשייה הזו לשגשג מחדש. למרות מרכזיותה של האופנה בחיי היומיום שלנו, היא לא נתפסת כמנוף לצמיחה כלכלית או תרבותית על־ידי הממסד ולכן פשוט לא מעניינת אף אחד בשלטון.

לרגע נדמה שאולי דווקא יש היגיון, שהחיים מתנהלים באופן לינארי, מנקודה לנקודה, מתוך סיבה ותוצאה, ולא מתוך כאוס בולימי של צריכה שלא יודעת שובע

זה קורה למרות שלאופנה יש השפעה עצומה על החיים שלנו, על דימוי הגוף, על האופן שבו אנו תופסים ומגדירים את עצמנו. יש לה גם חשיבות אדירה לקיום במובן הכי בסיסי שלו: המאבק החשוב ביותר של העשור הבא יהיה המאבק על קיימות. אופנה היא תעשייה מזהמת מאוד. הפתרון הוא לייצר פחות בגדים ולעשות זאת באופן שיפגע פחות בסביבה.

לוסי אהריש, מיכל אנסקי ונועה ויויורקה סמנכ"לית השיווק של רשת סטורי עם עדי עוז עורכת "את" | צילום: אביב חופי

כשאנחנו קונים ממעצבים מקומיים שמייצרים בגדים איכותיים (ובשאיפה גם מייצרים פה, בלי להזדקק לשינוע, שאיפה קצת מופרכת במציאות הנוכחית שבה אין תמיכה ממשלתית בייצור מקומי) ולובשים את הבגדים הללו פעמים רבות במקום להרבות בקנייה ברשתות האופנה המהירות ולהשתמש בבגדים רק פעמים ספורות, אנחנו לא רק תורמים לתעשיית האופנה המקומית, אנחנו גם מסייעים לכדור הארץ, מסייעים לצריכה מבוקרת ולא מוגזמת ובכך לוקחים חלק פעיל בשיקום הכדור הזה. וכשאנחנו עושים זאת, לרגע נדמה שאולי דווקא יש היגיון, שהחיים מתנהלים באופן לינארי, מנקודה לנקודה, מתוך סיבה ותוצאה, ולא מתוך כאוס בולימי של צריכה שלא יודעת שובע.

בשנה הבאה עלינו לטובה אני מאחלת לכולנו שנעמוד בפרץ, שלא נכרע תחת עומס המידע, הדימויים והחשקים, אלא נייצר את השקט הדרוש כדי לעשות רק מה שנכון לנו, לקנות רק מה שנזדקק לו, ונאמץ, לארון וללב, אופנה ישראלית איכותית, מקומית, ארוכת שנים ובת קיימא. ואם נהיה ממש חכמים וחכמות, אולי כך גם יראו החיים עצמם.

>> ירוק בעיניים: רשת האופנה הישראלית שפיצחה את השיטה