אנחנו בפתחם של ימי ביניים מודרניים

החודש סער העולם כולו בעקבות החלטות המדינות ג'ורג'יה ואלבמה בארצות הברית לאסור באופן גורף על ביצוע הפלות. ברעש שבו אנחנו חיים, בו אייטם תקשורתי מקבל כותרות ונזנח אחרי רגע לטובת מהומה חדשה, קל לפספס שההחלטות האלה לא נולדו בוואקום. הן חלק מתהליך רחב ועמוק שעובר על העולם: אירופה עוברת תהליכי התפוררות מהאיחוד שחיזק אותה (ע"ע הברקזיט שעתיד לדרדר את עתידה של אנגליה לאשפתות), ובפרלמנטים ברחבי היבשת מתעצמות מפלגות לאומניות, קיצוניות וגם אנטישמיות. בישראל הכהאניסטים חזרו לכנסת והמפלגות הדתיות, שבבסיסן הדרת נשים, הולכות ומתחזקות. בכל רחבי העולם מתחזק כוחם של מנהיגים קיצונים, טוטליטרים, שדמוקרטיה היא לא האלמנט הכי חשוב עבורם כמו ולדימיר פוטין וארדואן. אצלנו בנימין נתניהו שואף לקואליציה שבסיסה הוא החלשת מערכת החוק בסיוע פרלמנט שכפי הנראה יהיו בו הרבה פחות נשים (כך לפי תוצאות הבחירות האחרונות). בארצות הברית דונלד טראמפ כבר הוכיח שהוא בז לנשים וגם לילדים של אחרים, עד כדי כך שאין לו בעיה להפריד ילדים מהוריהם ולכלוא אותם. רק בחצי השנה האחרונה מתו שישה ילדים במתקני כליאה אמריקאיים, לטראמפ זה לא הזיז.

"כאישה חילונית בתל אביב אני חיה באשליה שהחופש שלי הוא זכות בסיסית. שהוא תמיד יהיה שם. כמו אוויר. כנכדה לניצולי שואה אני יודעת היטב שזו רק אשליה"

בפרויקט מיוחד שעשינו סקרנו את כל האירועים שקרו בישראל בשנה וחצי האחרונות המעידים שדיכוי נשים בארצנו הוא תהליך הולך וגובר. אבל ישראל, כאמור, אינה לבד. העולם כולו הופך לדתי ולשמרן יותר, ללאומני ולגזען יותר, ובהתאמה, מעמד הנשים בו נחלש. כל האירועים האלה מעידים, בעיניי, שאנחנו בפתחם של ימי ביניים מודרניים.
המחשבה הזו שלחה אותי לחקור קצת על ימי הביניים, אחת התקופות האפלות בהיסטוריה המערבית. התחלתי מוויקפדיה בעברית. יש שם פירוט ארוך על התחזקות הכנסייה, על פיתוחים בתחום שריון האבירים ועל שינויים במבנה אחזקות הקרקע. רק בסוף־בסוף, תחת הכותרת "המשפחה בימי הביניים", מופיע המשפט הבא: "מעמד האישה לא היה שווה מבחינה משפטית וחוקית למעמד הגבר, אלימות כלפי נשים הייתה מקובלת וזכויות הירושה שלהן היו מופחתות". משפט אחד, זה הכול. 20 מילים שמקפלות בתוכן סבל בלתי יתואר, חיים שלמים של תופת ואימה של מיליוני נשים שנאלצו להכפיף את נפשן ואת גופן לצורכיהם של גברים.
זה גורם לי להרגיש כל כך בת מזל: אני לא נאנסת על בסיס קבוע, אני חופשייה לנוע לאן שבא לי מתי שבא לי, אני חופשייה לשלוט בגופי, ללבוש מה שאני רוצה, לעשות הפלה, לבחור עם מי אני מזדיינת. דברים שנראים לי כל כך מובנים מאליהם אבל בעצם הם פריבלגיה של ממש ולא רק בהשוואה לימי הביניים, אלא גם בהשוואה לחיים סביבי, ברדיוס שעוטף אותי: רק מטרים ספורים מפרידים ביני ובין בתי הזונות הפזורים בתל אביב בהן עשרות נשים מתמודדות בכל רגע עם חיים של ניצול וסבל; במרחק של 81 קילומטר ממני בלבד, ברצועת עזה, חיות מיליוני נשים שלא יכולות לנסוע לאן שהן רוצות מתי שהן רוצות, אפילו אם זה אומר ללוות את ילדתן הגוססת לבית חולים; בבני ברק, רק שבעה קילומטרים ממני, חיות נשים צעירות שלא זוכות לבחור עם מי הן יחלקו את חייהן, ואם במקרה הן יבקשו להתרחק מהגבר שנבחר להן או מהחיים שנכפו עליהן, הן יאלצו לאבד את ילדיהן ואת משפחתן ולחיות בבדידות גמורה ממש כמו חלק לא מבוטל מהנשים הבדואיות שחיות בפזורה בדרום.
ועוד לא דיברנו על סוריה, על איראן, על סודאן, על ערב הסעודית ועוד ועוד. העולם מלא במשטרים דתיים ודכאניים ונשים תמיד הראשונות לשלם את המחיר.
כאישה חילונית בתל אביב אני חיה באשליה שהחופש שלי הוא זכות בסיסית. שהוא תמיד יהיה שם. כמו אוויר. כנכדה לניצולי שואה אני יודעת היטב שזו רק אשליה. העולם יכול להתהפך בן רגע. ההיסטוריה לא מתקדמת קדימה בקו לינארי, היא מסתובבת סביב עצמה בציר של גזענות, מאבקי שליטה ורוע, והסימנים שהגלגל הזה עומד להתהפך על ראשינו מתרבים. אם לא נילחם בו בכל הכוח נהפוך גם אנחנו למשפט קצר בוויקפידיה שיתאר את ימי הביניים החדשים. "מעמד האישה לא היה שווה", יהיה כתוב שם. חיים שאינם שווים אינם שווים לחיות אותם. כדאי שמישהו יזכיר את זה לגברים הלבנים באלבמה שכופים על גופנו חיים.