הרופאה שחזתה את הקורונה מאוד מודאגת

ב"1984" ניבא ג'ורג' אורוול חיים העתידים להתנהל תחת שלטון טוטליטרי קיצוני, ואכן האח הגדול בהחלט פוקח את עינו עלינו, הרבה יותר מן הרצוי. 

ב"על העיוורון" חזה סאראמאגו עיוורון חברתי, חיים נטולי חוק ומוסר, והראה מה קורה להתנהגות האנושית כשהיא נתקלת באי סדר. הוא לפחות הבין שרק אישה (אשת הרופא) יכולה להמשיך לראות את המתרחש ולנהל את העניינים גם כשהכול קורס. 

והינה, מתברר שב"2020" (שיצא ב- 1997 בהוצאת כתר) ראתה למרחוק הפסיכיאטרית ד"ר חמוטל שבתאי (ובתו של הסופר יעקב שבתאי) התפשטות עולמית של מגפה קטלנית המעמידה בספק את המשך קיומה של האנושות. המגפה הזאת פורצת בניו יורק ב־2020 ומופצת על־ידי קרבה אינטימית. בכל מקום מוצבות מערכות בדיקה ועל סמך התוצאות החולים מופרדים מן הבריאים (עד כאן מצלצל מוכר?). כאשר רופא אחד, נשוי ובעל משפחה, מצליח למצוא תרופה למחלה, חוליו מתחילים להבריא והוא עצמו מתאהב. אבל אז, גבירותיי ורבותיי, מהפך, החולים מתחילים למות, משפחתו ואהובתו נוטשות אותו והוא יוצא למלחמת הישרדות בעולם שבו קרבה פיזית ואהבה, משמעותן סכנת מוות. 

עטיפת הספר "2020"

>> "בשבילכם הקורונה היא שום דבר, בשבילי היא סכנה אמיתית"

אז אולי בכלל היה עדיף לסגור את הבסטה ד"ר שבתאי, ברמה הפילוסופית?
"אני יותר אופטימיסטית מפילוסופית, אני מתעסקת באיך להתמודד עם זה. באופן עקרוני אני בעד שנישאר כאן". 

מתוך כל הסכנות המתוארות בספר, איזו לדעתך היא המסוכנת ביותר?
"הספר בנוי כספר מתח ששזור בו רומן. הרומן היה לי מאוד חשוב כי הוא נכתב בתקופה שבה עסקתי במציאת זוגיות, בדייטים. החרדה, החשש והחשדנות היו ממה שקורה בקרבה ואינטימיות והמחשבות האלה הזינו את החרדה. כשהתחלתי לחשוב על המגפה זה הוציא אותי למקום שבו אפשר לדמיין דברים שהם קצת מטורפים או מצחיקים לפעמים כמו בתי חרושת של רובוטי מין, מועדונים לאהבה אלטרנטיבית, אינטימיות רובוטית, כל מיני טריקים שיאפשרו להימנע ממגע עם אנשים. כל הדברים האלה שעשעו אותי והוציאו אותי מהמחשבות הפרטיות למחשבות על מגפה עולמית, כל מגפה ובלבד שאין לה תרופה. דמיינתי את המהלך המהפכני של מעבר מהעולם החופשי, הכיפי, הליברלי והמלא אמון שגדלתי בו והתפתח משנות ה־60 לשנות ה־80, לעולם שכולו פחד ומבוסס על מערך דיקטטוריאלי. הרי הדבר האמיתי שיוצר את אווירת הפחד ואת הכניעה לחוקי הדיקטטורה שאמורים להגן עלינו ולהציל אותנו הוא הטבע בעצמו, הווירוס. הדיקטטורה המגולמת באנשים, בנבלים ממדינות טוטליטריות שרוצים להשמיד את האנושות, הוא אמצעי שנעזרתי בו כדי ליצור האנשה של המחלה, כי מה שמפחיד זה בעצם בני האדם שמנהלים את ההתמודדות עם הווירוס. החוקים הקיצוניים, משטרת ההיגיינה, כל המערך של הבדיקות הממוחשבות והעובדה שאם הפסקת להיות בריא כל הדלתות של העולם ננעלות בפניך, כל הדבר הנורא הזה מנוהל על־ידי בני אדם שמנסים להציל את מי שאפשר. אבל זה לא שיש לי מתכון אחר, יותר חומל".

"הדבר האמיתי שיוצר את אווירת הפחד ואת הכניעה לחוקי הדיקטטורה שאמורים להגן עלינו ולהציל אותנו הוא הטבע בעצמו, הווירוס"

בספר, החלת הכללים והבדיקות שווה כלפי כולם?
"לא בדיוק. המערכות אומנם ממוחשבות אז הן אמורות להיות שוויוניות, אבל מי שמתכנת אותן יכול להחליט שאנשים מסוימים מקבלים חוזה מיוחד והם לא מוגבלים כמו כולם". 

יש נקודת אור בעולם החדש המתואר?
"אני מתייחסת לכל המערכת הדיקטטוריאלית האכזרית הזאת כאמצעי לשמור לפחות על חלקנו, אני לא חושבת שהמערכת הזאת היא רק רעה. היא רע הכרחי, היא מעין מערכת חיסון מדינתית, כללית. נקודות אור של הדבר הן שבאזורים המוגנים שבהם מתקיימים החוקים של האגודה העולמית להיגיינה, שם עדיין יש אפשרות לאהבה, לקרבה, כולם אומנם אחוזי אימה וחשד אבל כן יש קשרים אנושיים, זה קורה בעיקר במושבות הריפוי בהן אתה בחברת אנשים שיכולים לעזור אחד לשני, גם אם זה בסוף הדרך".

חמוטל שבתאי | צילום פרטי

מדברים עכשיו על קונספירציה עולמית, ניסיון למוטט כלכלות (סין שולטת!), מלחמות בין גושיות, התנגשות הציביליזציות – מזרח ומערב. יש בזה ממש?
"כפסיכיאטרית אני מתייחסת לזה כאל מחשבות הגנתיות שבבסיס שלהן מונח דבר שנקרא הכחשה – זה לא קורה לנו, זה לא באמת. זה החלק הילדותי שלנו, הפנטזיונרי, אנחנו מדמיינים שיש נבל, איש רע שהוציא את השד מהבקבוק". 

אז אנחנו לא אוהבים אקראיות?
"אנחנו משתוקקים להרגיש שהעולם בשליטתנו. העובדה שאנחנו חיים מול מסכים כבר עשרות שנים, כך שבהינף אצבע אפשר להשפיע על המציאות ולהתייחס אליה אחרת, הופכת אותנו להרבה פחות עמידים למציאות כשהיא באמת נופלת עלינו, זה מכניס אותנו למין ניסיונות ילדותיים להכחיש ולספר לעצמנו סיפורי אגדות. אנחנו מרגישים כמו בסרט רע שבו אם רק נזיז את האצבע נוכל להפוך את המציאות לטובה יותר. זה לא יקרה, אין שום נבל ששולט בעולם, המציאות שולטת בעולם, הצורך בהישרדות מוליד את כל המהלכים שנשמעים דיקטטוריאליים ואני מציעה לציבור להירגע ולעזוב את המחשבה האינפנטילית שאומרת שזה מישהו רע ואפשר לעשות את זה אחרת". 

"הכול יקרוס ואנחנו בדרך לשם, ייפגעו גם אלה שחולים במחלות אחרות. כשזה יקרה ימותו אנשים. מבוגרים ופחות מבוגרים. כשאנשים ימותו בבתים וברחוב אז יהיה רע מאוד, אנשים יפסיקו לצאת לרחוב"

משרד הבריאות מנהל את האירוע בצורה טובה ונכונה?
"אי־אפשר לעשות את זה אחרת. הרופאים והאפידמיולוגים שמנהלים את המצב עושים את הדבר הנכון עד שתהיה תרופה. החדשה היחידה הטובה שיש לי היא שתהיה תרופה וכנראה גם חיסון, ואנחנו נצא מהסיוט הזה תוך שנה־ שנתיים. כל מי שבא אל המומחים ומבקש לדעת מתי זה יגמר – אין דרך לדעת. כל כותבי ההודעות של 'די לפאניקה' מפחידים אותי מאוד, אני מציעה להם להירגע, לנשום עמוק, להבין שהמציאות לפעמים קשה ואי־אפשר לדפדף אותה ממסך אחד לאחר. זה המצב, הווירוס כאן, ההדבקה יחסית מהירה. דמיינו מה יקרה אם ההדבקה תגיע רק לחצי מיליון אנשים בארץ, 1 חלקי 16 מהאוכלוסייה, ומתוכה 3 אחוז מתים. כרופאה ברור לי שברגע שמספר הפגועים הקשים יעבור את ה־1,000־2,000, כל מערכת הבריאות תיכנס לאי־ספיקה. אין בלי סוף מכשירי הנשמה ויחידות לטיפול נמרץ נשימתי, יש מגבלה של כמות אנשי הצוות הרפואי. הכול יקרוס ואנחנו בדרך לשם, ייפגעו גם אלה שחולים במחלות אחרות. כשזה יקרה ימותו אנשים. מבוגרים ופחות מבוגרים. כשאנשים ימותו בבתים וברחוב אז יהיה רע מאוד, אנשים יפסיקו לצאת לרחוב".

מה עוד אפשר לעשות כדי להתמודד עם המצב?
"הלוואי והיה אפשר לעשות בדיקות לאוכלוסייה יותר נרחבת אבל יש גבול לאמצעים, לכמות ערכות הבדיקה והמעבדות שיש. אני מציעה להתנתק לרגע מהעולם הווירטואלי ולהבין שזאת המציאות וצריך להתנהג בצורה בוגרת ולא ילדותית כדי שזה יגמר הכי קל שאפשר". 

אז נגזר עלינו להתמודד עם מגפה כזו או אחרת כל כמה שנים?
"המגפה הקודמת הייתה ב־2003 (סארס), היא נגמרה מהר, וכן, ההיסטוריה מלמדת שבפעם בכמה עשרות שנים יש מגפה קשה. זאת המציאות".

>> ויש גם צדדים חיוביים לקורונה. בינתיים