"עייפות, מדממות, מרוסקות": זעקת האימהות העצמאיות

"שבוע אחרי הלידה, שבתי לעבודה. מלאה תפרים, כואבת ומותשת. הלקוחות חשובים יותר מכל לעצמאי. תמיד התבוננתי בקנאה באותן אימהות שכירות. הן יכולות להירגע באמת מטראומת הלידה, להיות בנירוונה אמיתית. שוחחתי עם עצמאיות רבות, כולן שבו לעבודה במהירות שיא. אין לנו ברירה, אחרת אנחנו נכחדות".

את הפוסט הזה העליתי בסוף השבוע האחרון בקבוצת הפייסבוק "אני שולמן", הקבוצה קמה כדי לזעוק את זעקת העצמאיים בישראל ותוך זמן קצר צברה עשרות אלפי אוהדים וזכתה לתהודה ציבורית גדולה. נחרדתי לקרוא בקבוצה תיאורים קשים, עד כדי לא אנושיים של עצמאיות כמוני. "בזמנו חזרתי לעבודה אחרי שלושה שבועות בלבד. עם גודש חלב בחזה והרבה כאבים בלב על התינוקת שזקוקה לי כרגע. כשנולדה השנייה ואחריה השלישי סגרתי את העסק כי זה היה ממש לבחור בינו לבין התינוקות", סיפרה אחת. "ילדתי ביום ראשון בערב, בשני בבוקר כבר עשיתי טלפונים מהמיטה במחלקה", כתבה אחרת. גיליתי שרבות מאיתנו שבות לעבוד כעבור יומיים, לפעמים תוך שעות ספורות מרגע הלידה ושישנה אפילו השיאנית, שסגרה עסקה בזמן שהיא בפתיחה של שש אצבעות ואמרת למיילד "אני תכף איתך".

>> הורות לגיל הרך במדינה שלנו היא בית קברות לפמיניזם
>> כל הדברים שמסתירים מכן על אימהות

אני מודה, בניגוד למה שפינטזתי, לא חוויתי יציאה מפוארת מבית החולים, א-לה גל גדות, שכידוע, גם היא עצמאית. בן זוגי דאז הביא לי כרית מהבית כדי שאצליח לשבת ברכב, וכעבור שבוע כבר ישבתי על כיסא ושבתי לעבודה. אחרי הכול, הלקוחות דורשים תשומת לב אישית, צומי, וזה טבעי ומתבקש. הטלפון לא מפסיק לצלצל וחשוב מאוד להישאר במעגל עליו טרחת במשך שנים. את חייבת לשמור על הקשרים שבנית ולשדר "עסקים כרגיל". את משוחחת עם כולם כאילו מצבך הפיזי והמנטלי הוא כתמול שלשום ולאף אחד אין מושג על השלוקים הקפואים שאת מחביאה בתחתונים כי כואב לך תופת. את עייפה, מדממת, מרוסקת. בכלל עוד לא הספקת לעבד את כניסתה של התינוקת החדשה לחייך, אך אלו הקלפים שלך, את עצמאית.

אנחנו, העצמאיות, סוג אחר של נשים. כשאנחנו בשמירת היריון זה חייב להיעשות בשקט, מתחת לרדאר. כשאנחנו יולדות, החיים התובעניים שלנו ממשיכים לדרוש את ליטרת הבשר שלהם. כשאנחנו משוועות לחופשת לידה, אנחנו מסתכנות בכך שהעסק שבנינו – ייחרב. בין הנקה להנקה אנחנו סוגרות אייטם, מעצבות תכשיט, מייעצות, מאמנות וממשיכות את שגרת העבודה שלנו, כאילו לא צרחנו את נשמתנו לפני רגע, פרכסנו ועברנו את המאמץ הגופני הגדול ביותר שקיים בטבע.

אנחנו מקנאות באחיותינו השכירות – מקום העבודה שלהן נשמר ואיש לא מאיים עליהן בפרידה כלכלית, לפני ו/או אחרי. עצמאיות זכאיות לדמי לידה המורכבים מממוצע ההכנסות של שלושת חודשי העבודה שקדמו ללידה (מיותר לציין שאלו החודשים שבהם את במצב הגופני הרעוע ביותר) או של ששת החודשים האחרונים במידה והוא גבוה יותר, גובה המקדמות שמשולמות לביטוח לאומי ועוד. כל זה הופך את החישוב לסבוך ומעורפל, ובעיקר מעלה את השאלה – מדוע מתקיימים כאן שני מעמדות שונים של נשים, כאשר הרבייה זהה?

משאלת הלב שלנו היא שתתנו גם לנו להתרבות בשקט. איך? בכך שתהיה חקיקה חדשה שתסדיר את מעמדן של העצמאיות בכל האמור ללידה, בדיוק כפי שהמדינה הסדירה במטרה להגן על שכירות. למשל, אם החוק מגן על שכירות בהיריון מפני פיטורים, אנחנו נשמח לחקיקה שאוסרת על לקוח לסיים את ההתקשרות במידה והיא החלה בטרימסטר הראשון של ההיריון. כמו כן, נשמח שחישוב דמי הלידה יתבסס על הטרימסטר הראשון – הזמן שבו אנחנו בשיא כוחנו, ויהיה נחמד אם המדינה תאפשר לנו לשכור מטפלת ולראות בכך הוצאה מוכרת.

העצמאיות של המדינה הן קצת כמו הפילון הקטן שצריך לעמוד על הרגליים מיד כשנולד, אחרת יטרפו אותו. גם אנחנו רוצות לגדל את התינוקות שלנו בידיעה שהמדינה מגנה עלינו, אבל אנחנו מוצאות עצמנו נטרפות פעם אחר פעם.