"הייתי צריכה להחליט: או להיות אישה אומללה ומרירה, או שיהיו לי חיים טובים"
רס"ן חגי בן ארי ז"ל נפצע אנושות במהלך צוק איתן והיה מחוסר הכרה במשך שנתיים וחצי עד שנפטר. אלמנתו מוריה הצליחה לבנות זוגיות חדשה והיא נזכרת בו בכאב עמוק אבל גם עם חיוך
"הימים האלה עם הסמיכות הזאת, של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות הם ימים שחגי היה מאוד מחובר אליהם, ועל אף הכאב הוא ראה בהם סוג של 'זריקת מוטיבציה'. הוא נהג לומר שכשאתה משרת בצבא, רוב הזמן זו עבודה שחורה עם הקרבה של החיים הרגילים, הנורמליים, אתה מקריב את חיי המשפחה שלך, את חיי החברה שלך, את התחביבים, עד שלפעמים אתה שוכח למה אתה בכלל שם. אבל הימים האלה בשנה, אמר, מזכירים לו ביתר שאת עבור מה הוא עושה את זה ועד כמה הוא אוהב את המדינה ואת אנשיה. לכן חשוב לי להזכיר אותו ולדבר עליו, בכאב, אבל גם בחיוך", אומרת מוריה דורות בן ארי, אלמנתו של רס"ן חגי בן ארי, אבי שלושת ילדיה מורן (15 וחצי כיום), שלו (13) ועופרי (9), שנפצע פציעת ראש אנושה מכדור צלף ביולי 2014 במהלך מבצע צוק איתן, ונותר מחוסר הכרה במשך שנתיים וחצי עד שנפטר בחודש ינואר 2017. בן 32 היה במותו.
>> "היה לי אבא ויום אחד לא היה יותר"
הוא עמד להתמנות למפקד סיירת צנחנים אבל מבצע צוק איתן טרף הכול והוא זכה למינוי הרשמי בטקס סמלי מצמרר בבית החולים, כשהוא חסר הכרה. מוריה, 38, יועצת זוגית ומעבירה סדנאות זוגיות, נישאה מחדש לפני כארבע שנים לאביב דורות, 46, גרוש ואב לשניים. הם עברו לגור יחד ביישוב קידה שבחבל בנימין, ולפני ארבע שנים נולד בנם המשותף, יהב והשנה הביאה לעולם בת נוספת בשם שי.
ספרי על ההיכרות של חגי ושלך.
"גדלנו ביישוב נוב ברמת הגולן, שני מושבניקים שמצמיחים אהבה בסתר. כשהיינו בני שש עשרה הפכנו חברים רשמית. בקשר שלנו אני הייתי הרוח, הלא יציבה, זאת שיום אחד אוהבת וביום הבא כבר לא בטוחה. חגי היה הסלע האיתן שלנו. הוא תמיד ידע מה הוא רוצה. בכל תחום. הוא גם ידע שנתחתן בבוא היום ולא נבהל ממשבי ההתלבטות שלי. למזלי הייתה לו אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה והוא הבין את ההתלבטויות שלי והיה מסוגל להכיל אותן. חגי לימד אותי לאהוב. לחבק, לשחרר מעצורים, של מילים, של מחשבות, ולאהוב מהלב ולא מהראש. כשהוא היה אומר לי שהוא אוהב אותי והייתי עונה לו 'גם אני', הוא היה מתעקש כאילו אני ילדה קטנה: 'מה גם את?' עד שלמדתי לומר בלי שום התניה 'אני אוהבת אותך'".
ספרי לי עליו.
"הוא היה אדם עם אידיאלים אמיתיים, שורשיים, בלי ציניות. מאוד מחובר למדינה, אכפתי ומעורב. בכיתה י"ב הוא הצטרף לפרויקט של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח – דב"א) במסגרתו הוא גר עם קבוצת נערים בני גילו בקרית גת והשתלב בחיים בעיר. מבחינת השירות הצבאי, היה לו ברור שיעשה הכול כדי לשרת ביחידה קרבית. סיירת צנחנים הייתה כמובן בראש הרשימה. על אף שלא הכול הלך לו בקלות, הוא לא היה מסוג החיילים הכי חסונים בגוף, אבל הייתה לו נפש חסונה. בעקבות פציעה הוא אולץ להשתחרר, אך הוא לא ויתר, נלחם בכל מאודו להישאר. כזה הוא היה. כשלקח על עצמו פרויקט, לא משנה אם זה בניית הבית, טקס יום העצמאות במושב, או בניית קבוצת ריצה, הוא תמיד היה עושה את הדברים ברצינות גמורה ועד הפרט האחרון. שום דבר לא עבר לידו, הוא היה לוקח אחריות. ידע להניע אנשים והם פשוט הקשיבו לו. הוא גם ידע במה הוא לא טוב וקיבל את זה בשלווה. למשל על כל מסמר שהיה צריך לתלות בבית, הוא היה קורא לאבא שלו. חגי אהב את הדברים הפשוטים של החיים. אוכל טוב, קפה וסיגריה לפני שבת, ואת המשפחה. הוא אהב את ההורים והאחים שלו והיה הרוח החיה מאחורי האירועים המשפחתיים".
>> "אני רק רוצה שהוא יחבק אותי כמו פעם"
ידעת מלכתחילה שאת נישאת לאיש צבא על כל מה שכרוך באורח החיים הזה?
"התחתנו כשהיינו בני 21, אחרי שחגי סיים קורס קצינים. ידעתי שמשאת נפשו היא להישאר בצבא, הוא האמין באמונה שלמה ששם הוא יכול לתרום הכי הרבה, אך בכל זאת ההחלטה להישאר בכל שלב תמיד התקבלה ביחד איתי. יכולתי להתנגד, אבל לא האמנתי שאני יכולה לכבול אותו. בשבת שאחרי החתונה, כשהיינו אמורים לחנוך את ביתנו הקטן, הוא הוקפץ לצבא ואני קיבלתי ישר לפנים את ההבנה של משמעות החיים לצד איש קבע. אבל באותה שבת, מול הנרות, לאחר יום שלם של בכי, קיבלתי את אחת ההחלטות החשובות שלי שילוו אותי לאורך המשך חיי. אני זוכרת שעמדתי בביתי החדש, לבד מול הנרות והבנתי שיש לי שתי אפשרויות: אחת, להיות אישה אומללה, כועסת ומרירה והשנייה, לקחת החלטה שהחיים שלי יהיו טובים, גם כשלא יהיה קל. וכך היה וזה הפך למוטו בחיי עד היום. ההחלטה הזאת ליוותה אותי כאישה של איש צבא וגם לאחר הפציעה והמוות של חגי. ועד היום, כשלרגעים בא לי להתקרבן, וגם כשבאמת יש לי סיבות מוצדקות לכך כי לפעמים החיים קשים ומרים ומורכבים, אני משתדלת בכל מאודי לעמוד באותה החלטה שלקחתי אז, מול נרות השבת, שהחיים שלי יהיו טובים. אני מודה שלא תמיד זה מצליח אבל זה תמיד יושב שם ואני יודעת שרק אני אחליט ואבחר איך החיים שלי יראו".
והחלטת שאת ממשיכה הלאה.
"כששמחים איתי כי "המשכתי הלאה", אני חושבת כמה זה מונח מוטעה, כאילו סיפור אחד נסגר וסיפור חדש נפתח, כשבפועל שני הסיפורים פשוט מעורבבים. נכון שרוב הזמן אני חיה את ההווה ואני יודעת שזכיתי בכל-כך הרבה טוב בחיים, שזכיתי פעמיים בזוגיות נפלאה ומשפחה נהדרת. אבל האהבה לשני גברים, האחד פה איתי והשני איננו ונשאר רק בליבי, לעיתים מכבידה מאין כמוה. ותמיד תמיד מישהו בי חסר".
"האהבה לשני גברים, האחד פה איתי והשני איננו ונשאר רק בליבי, לעיתים מכבידה מאין כמוה. ותמיד תמיד מישהו בי חסר"
ספרי לי על המשפחה שהקמתם?
"חגי אהב אותי ואת הילדים שלנו והיה גאה בנו כל כך, וכשהיה מגיע הביתה כולו היה של המשפחה. אני זוכרת שפעם הסתכל על שלו ואמר לי בלחש 'הוא באמת ילד מיוחד נכון? זה לא רק כי אני אבא שלו'. גם היום כשיש לי התלבטות בדברים הקשורים בילדים אני מנסה לחשוב מה הוא היה אומר ולרוב רואה אותו צוחק ואומר לי, 'את לא זוכרת שגם אנחנו היינו ככה' ואיכשהו הדברים פתאום נרגעים. עופרי הייתה בת שמונה חודשים כשחגי נפצע ולא זכתה ליהנות ממנו הרבה. יוצא לי הרבה לדמיין איזה אבא הוא היה לילדים עכשיו כשהם גדלו. אני מזכירה לו שמורן עוד רגע בן 16 ושלו בימים אלה חוגג בר מצווה ואני צריכה להתאים את השיחות שלנו מפעם לאתגרים של עכשיו. ובכלל לדמיין מה הוא היה מציע לי לעשות ואיך להתמודד ומה הוא היה אומר על הילדים, על היחסים עם המשפחה שלו, על אביב, או על סידרה שאני רואה או על המצב במדינה או על מעבר הדירה. ולפעמים זה קל ולפעמים אני פשוט לא יודעת וזה סימן שהזמן עובר".
המינוי למפקד סיירת צנחנים היה משאת חיים שלו?
"כשהוא קיבל את המינוי לפקד על הסיירת הוא בעצם היה כבר צעד אחרי התפקיד הזה מבחינת שרשרת התפקידים שעשה, לא היה בזה היגיון רב והיו מפקדים שראו בהתעקשות שלו לבצע את התפקיד הזה ממש טיפשות. אבל אני למדתי מזה משהו חשוב על הגשמת חלומות. לחגי היה חלום להיות מפקד סיירת צנחנים. ונכון, יכול להיות שבראייה קרה זה לא היה המהלך הכי חכם להתקדמות שלו בצבא, אבל על חלום לא מוותרים כל כך מהר, גם אם זה אומר לפספס שנה בהתקדמות שלך בצה"ל. הוא היה מאושר מהמינוי הזה ונכנס למבצע צוק איתן כשהוא חדור מטרה לנצל את השבוע שנותר לו עד המינוי כדי ללמוד הכול על הסיירת בזמן הלחימה ולבוא מוכן לתפקיד. בסופו של דבר ובעקבות פציעתו, הוא זכה רק למינוי של כבוד לתפקיד. זה כל כך צרם לי, הרי את חגי לא באמת עניין הכבוד שבתפקיד, הוא פשוט רצה לעשות אותו. הכבוד היה יותר בשבילנו. אני שמחה שהילדים תמיד יוכלו להגיד בגאווה שאבא שלהם היה מפקד סיירת צנחנים".
רגע לפני המינוי יצאתם לחופשה משפחתית, שהייתה לחופשה האחרונה שלכם.
"את החופשה באילת תכננו הרבה מראש. בניגוד לכל הפעמים האחרות, שהיה חשש שאולי יקפיצו אותו, הפעם זו הייתה חופשה בין תפקידים ולכן היא הייתה בטוחה. אבל אז החל מבצע 'שובו אחים' בעקבות חטיפת הנערים גיל-עד שער, אייל יפרח ונפתלי פרנקל ז"ל, שבו השתתף חגי כמפקד מגמה ביחידת מגלן, ואחריו החל מבצע אווירי בעזה ופתאום החופשה כבר לא הייתה בטוחה ועל אף החשש שנאלץ לחזור באמצע, החלטנו לצאת אליה. החופשה המשפחתית נקטעה. חגי היה איתנו רק יום אחד, אבל זה היה יום שהשאיר בנו זיכרונות טובים. הלכנו בטיילת, הוא קנה לילדים אקדח שעושה בועות סבון ונסע איתם ברכבת הרים. אחרי שהוא נסע הגיע עובד של המלון לחדר שלנו עם סל פירות ופינוקים ואמר שבעלי ביקש שידאגו לנו, כי כזה היה חגי, גם כשהוא בלחץ לצאת למלחמה, הוא קודם ידאג לנו".
"למרות הסביבה התומכת, הבדידות הייתה כל כך גדולה כי בסופו של דבר בלילה במיטה הייתי לבד, אני והמחשבות והפחדים והחלומות שלא נתנו מנוח"
מתי הבנת שחייך השתנו?
"כמה ימים אחרי, כשהגיעה הדפיקה בדלת עם הבשורה שחגי נפצע פציעה אנושה בראשו. זו הייתה תקופה מסויטת, רכבת הרים שבין ייאוש לתקווה. בניגוד לפציעה בכל איבר אחר, בפגיעת ראש, לאחר שהפצוע יוצא מכלל סכנה, הוא יכול לחיות במשך שנים כאדם מחוסר הכרה והוא בעצם נוכח נפקד. חגי צלח את כל הסכנות שארבו לו לאחר הפציעה אך הפגיעה בראש הייתה חמורה מאוד ולא הייתה שום דרך להשתקם ממנה. זו הייתה תקופה של שנתיים וחצי, עד מותו, שהייתה גדושה באתגרים. ההתנהלות היא בעצבים חשופים ואת מוקפת בחוסר ודאות אחד גדול. למרות הסביבה התומכת, הבדידות הייתה כל כך גדולה כי בסופו של דבר בלילה במיטה הייתי לבד, אני והמחשבות והפחדים והחלומות שלא נתנו מנוח".
מה עזר לך להתרומם?
"הילדים היו חבל ההצלה שלי. יש בהם משהו אמיתי ונכון, הם מלאים בחכמות, הם מתפתחים וגדלים, לעופרי היו קוצים על הראש ואי אפשר היה שלא לחייך ממנה. כשיש לך ילדים את חייבת לתפקד בשבילם, גם לשמוח בשבילם, ללכת לגן שעשועים ולפגוש אנשים ולהזמין אלינו כדי שיהיה לנו בית כיפי ושמח ושאף אחד לא יעז אפילו לרמוז להם שהם מסכנים, כי ממסכנות קשה מאוד להתרומם.
בתקופה שאחרי מותו הפיזי, למדתי להתיידד עם המוות. הוא כבר לא היה רק האויב. יש מצבים קשים ממוות ולחגי זה לא הגיע. אם הוא לא יכול לחיות, לפחות מגיע לו שנזכור אותו חי ושמח ופעיל ואוהב ולא רק גוף ששוכב במיטה. כשהוא נפטר הרגשתי שהוא חוזר אלי. עד עכשיו כשאני חושבת עליו, אני בכלל לא זוכרת אותו בשנתיים וחצי האחרונות לחייו, כאילו הן נמחקו מהזיכרון שלי. אני ממוקדת בזיכרונות הטובים וזה גם מה שאנחנו זוכרים ממנו בבית".
"בתקופה שאחרי מותו הפיזי, למדתי להתיידד עם המוות. הוא כבר לא היה רק האויב. יש מצבים קשים ממוות ולחגי זה לא הגיע"
עד כמה רצית פרק ב'?
"כאשר ניר, החבר שהכיר לי את אביב, שאל אם מתאים לי לצאת ולהכיר, עניתי שתכלס אני כבר רגילה לָלבד שלי וטוב לי איתו. יש משהו יותר קל בלבד, יותר נוח. הכול בידיים שלך, ויש לך שליטה מלאה על חייך. ויש גם את תפקיד האלמנה. זה תפקיד שלא קל לוותר עליו. ובכל זאת אותה החלטה שלקחתי בשבת הראשונה של הנישואין של חגי ושלי, שהחיים שלי יהיו טובים, עם כל האתגרים שיבואו לי בדרך, עמדה לי גם כאן והחלטתי לקפוץ למים. והמים הם עמוקים וזוגיות שנייה היא מאתגרת בכל מובן של המילה. כל אחד מאיתנו נושא על כתפיו תיק כבד. אני הבאתי איתי את הכאב שחי בתוכי, את האהבה שלא תיגמר, לאדם שאיננו. אביב הביא איתו את חוסר האמון בקשר זוגי וזו עבודה קשה. ידעתי שאביב מתאים כשראיתי שהוא לא נבהל מחגי ולא מרגיש מאוים אפילו שהוא יודע כמה חגי היה אדם נפלא וכמה אני אוהבת אותו. אביב מחובר אליו מהמקומות שלו, לפעמים הוא אפילו מתייעץ איתו כשאני לא ברורה לו. חגי נמצא אצלנו בבית, בתמונות, בימי הולדת, בחגים, בזיכרונות שצצים פתאום, הוא תמיד יהיה חלק מהמשפחה שלנו.
"על אף שהקמת משפחה מורכבת, שבה יש ילדים יתומים מצד אחד, וילדים שיש להם אימא בבית אחר מהצד השני, היא לא פשוטה בכלל, אנחנו מתבוננים על משפחתינו נדהמים. אנחנו מתבוננים על הקשרים האמיצים שנרקמו בין הילדים (וכן עם המכות, והקללות, והריבים), על הקשרים שנרקמו ביננו לבינם גם כשאין קשרי דם. אנחנו מתבוננים על הבריאה המופלאה שהבאנו לעולם – יהב ושי, שהם הקשר בין כולנו וכשמו, הוא מסמל את התקווה ואנחנו רואים את האהבה שמורעפת עליו מכל הכיוונים ואנחנו נדהמים. כל אחד מאיתנו הגיע ממקום חשוך שבו הוא היה כשהכרנו. מי העז לחלום שיהיה לנו בית, ואהבה ומשפחה גדולה ושמחה. ועם כל הטוב, לעולם חגי יהיה חלק ממנו".
