"היה לי אבא ויום אחד לא היה יותר"

להורים של ניצן ונעם מועלם הקטנות, היו הרבה תוכניות. הם היו זוג צעיר, בתחילת החיים והחלומות, הורים לשתיים. הוא היה חילוני והיא דתייה, שלש שנים היו זוג לפני שנישאו ושום דבר לא יכול היה לאהבתם הגדולה. שולי, אימא שלהן, לימים חברת כנסת, עבדה כאחות ותכננה קריירה בתחום. היא רצתה חמישה ילדים. אביהן, סא"ל משה מועלם שבחר בקריירה צבאית, חשב שארבעה ילדים זה מספר יפה. הם התגוררו בדירת שיכון בבאר שבע ותכננו מעבר למודיעין, הם גם חשבו לחיות בבוא היום כמה שנים בחו"ל. בינתיים היעד הקרוב של משה היה להיות מג"ד בגולני, תפקיד תובעני רחוק מהבית, אבא של סופי שבוע וגם זה לא תמיד. נעם הייתה בת חמש וניצן בת שנתיים ושמונה חודשים, כשמציאות חייהן השתנתה לנצח.

לפני 26 שנה, ב-4 בפברואר 1997, דקה אחת לפני השעה שבע בערב, שני מסוקי יסעור של חיל האוויר הישראלי הובילו חיילים מחיילות שונים לפעילות מבצעית בדרום לבנון, כשהתנגשו זה בזה. מסוק אחד עלה באש במושב שאר ישוב, השני התרסק בסמוך לקיבוץ דפנה. כל 73 החיילים המעורבים נהרגו באסון התעופה הכבד ביותר שידעה המדינה. סגן אלוף משה מועלם ז"ל, קצין בחטיבת גולני, נהרג בהיותו בן 31 והיה הקצין הבכיר ביותר שנהרג באסון. 

>> "30 אלף יתומים נופלים בין הכיסאות"

אילו הוא היה חי היום, היה משה מועלם בן 57. בנותיו, נעם (31) וניצן (28), חיות את כאב ההחמצה, אבל לא העסיקו את עצמן מעולם במה היה קורה אילו בוטלה טיסתו של אביהן ללבנון או אילו הוא היה ניצל. "לא התעסקנו בזה", אומרת ניצן, "לא היה דיבור על זה בבית וזה לא היה המסר שקיבלנו מאימא ומהסבים, הוריו של אבא, רחל ויחזקאל. המסר היה שהיה אסון נורא וכולם נהרגו". "אף פעם גם לא התעסקנו בנסיבות האסון או אם הייתה טעות אנוש או בעיה של מזג האוויר או משהו אחר", מוסיפה נעם, "לא נראה לי שזה משנה, הדבר היחיד שהיה חשוב הוא ללמוד מהאסון הזה להבא כדי שזה לא יישנה".

סא"ל משה מועלם ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

יש לכן איזשהו זיכרון מוחשי ממנו?
נעם: "כל החיים היה המשפט הזה 'נעם דומה לאבא', הדמיון תפס כל מיני אנשים מסביב וזה טבעי, רגעים של נורמליות, ואני לא יודעת אם זה ריגש אותי. אני לא הכרתי אותו, אבל זה היה שם, זה ליווה אותי לאורך כל הדרך. ויש משהו שאני לא בטוחה אם זה מזיכרון או מסיפור אודותיו או מתמונה, אבל ישנה תמונה שרצה לי בראש: אבא הביא לי מדבקות לאוזניים, מין קישוט במקום עגילים. הזיכרון הבא שלי ממנו הוא בהלוויה, לא ידעתי אז שזו הלוויה. אימא הייתה בשורה הראשונה, אני עמדתי מאחור, רחוק מהקבר, עם חברים של ההורים ומישהו הרים אותי על הידיים. את אימא אני לא זוכרת מהיום של ההלוויה. אין לי שום תמונה שלה".    

>> איך תדעי אם מישהו ממשפחתך סובל מפוסט-טראומה ואיך מתמודדים עם זה

ניצן: "אין לי זיכרון חי ויזואלי מאבא שלי. הייתי ילדה שעוד לא מלאו לה שלוש שנים. מעולם בריאות הנפש – זיכרון נתפס כמשהו חזותי, אני לא יכולה לתת תמונה או להעלות במוח, אבל אני כן מרגישה שיש לי זיכרון שקברו את אבא שלי וזה משויך לי לכאב ויש לי הרבה רגש סביב הדבר הזה. הרגשתי הרבה דברים. אני זוכרת רגע אחד אחרי ההלוויה שלו. עמדנו לעלות לאוטובוס, בחוץ התגודדו הרבה אנשים והנהג אמר לאימא שלי 'תכנסי כבר' ואני נורא נלחצתי שהוא יסגור עליה את הדלת. יש לי זיכרון רגשי מהאירוע של מועקה, של פחד, כאב לא מוסבר של ילדה קטנה וזה נצרב. נזכרתי בזה רק אחרי שנים, בעקבות טיפול פסיכולוגי כשהבנתי שיש לי חרדה ממקומות הומי אדם. עוד זיכרון שיש לי הוא מהשבעה אצל סבא וסבתא. בכניסה לבית שלהם היה שער ונעם ואני עמדנו וביקשנו מאנשים 10 אגורות כדי להיכנס. היו שרצו לתת לנו יותר ולא הסכמנו".

ניצן: "היה לי אבא ויום אחד הוא לא היה יותר בחיים. ככל שאני גדלה אני מסרבת לדבר על הדמות ואני עדיין תרה אחרי הבן אדם שהוא היה"

מאז מותו, רק פעם אחת במהלך כל 26 השנים, נעם נעדרה מהאזכרה, בגלל שהייתה אחרי לידה וצפתה בה בזום. לפני ימים אחדים, הגיעו נעם וניצן עם אימן לבית הקברות הצבאי בחיפה. אחרי שהתקבל אישור להוסיף מילים אישיות על הקבר ולא רק את הנוסח הצבאי המקובל, השנה הן הגיעו בהתרגשות מיוחדת שכן ראו לראשונה את התוספת שביקשו לחרוט על הקבר: "לנצח הבעל של שולי ואבא אוהב לנעם וניצן". 

הכיתוב החדש על קברו של סא"ל משה מועלם ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

"תמיד אודה לקדוש ברוך הוא על תשע וחצי שנים איתך", אמרה שולי מועלם מעל קברו: "בתוך החושך של מותך, זורחות תמיד שתי נקודות של אור – הראשונה: הידיעה הברורה שנהרגת במקום שהיה בשבילך שלם וכשהסתכלת פנימה אל נשמתך באותן שמונה שניות אחרונות, ואמרת לעצמך: 'חייתי חיים שלמים', ומתת והלכת מאיתנו מתוך השלמות הזאת. והשנייה עליה אני מודה לקדוש ברוך הוא יום יום, הן, נעם וניצן, גם בכוח על זה שהתחתנו ונולדו נעם וניצן שהן ההמשכיות שלך בעולם וזה ימשיך, וגם בפועל, נעם וניצן – ובזכותן כולנו, חזרנו הביתה, לגן, לחוגים, לבריכה של האוניברסיטה, לחיים. מתוך האובדן הענק שלך מצאנו את עצמנו כל אחד ואחת – למדנו לחיות חיים משמעותיים יותר ולנסות לקחת אותך איתנו אל החיים – אל השמחה, אל השאיפה להתקדם כל הזמן קדימה ולמעלה, גם כשעצבות מוהלת כל שמחה".   

משה, יליד קריית חיים סיים את לימודיו בפנימייה הצבאית והתגייס לחיל הרגלים, הוא סיים בהצלחה קורס קצינים והתקדם בסולם התפקידים והדרגות. משה החילוני התאהב בשולי הדתייה, הוא כיבד את דרך חייה והא כיבדה את דרך חייו. מהצבא יצא ללימודים,  סיים בהצטיינות תואר ראשון בהנדסת חשמל ומחשבים אבל בסיום הלימודים, אחרי שכבר נולדו שתי בנותיו, החליט לחזור לשרות. הוא סיים תפקיד סמג"ד והתמנה למפקד רכס הבופור.

עד כמה אתן מרגישות שאתן יודעות איזה אדם הוא היה?
נעם: "אני יודעת בעיקר מהסיפורים שהוא היה אבא מסור ואוהב והמשפחה אצלו הייתה במקום הראשון".
ניצן: "הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהיה לי אבא ויום אחד הוא לא היה יותר בחיים. אני לא יודעת מה הוא היה וככל שאני גדלה אני מסרבת לדבר על הדמות ואני עדיין תרה אחרי הבן אדם שהוא היה".

"היה לי אבא ויום אחד הוא לא היה יותר בחיים". סא"ל משה מועלם ז"ל | צילום: באדיבות המשפחה

אצל שתיהן בסלון הבית, במקום בולט, ניצבת תמונה ממסוגרת של אבא, אבל על מי היה אביהן, הן למדו בעיקר ממילותיה של אימן: "איבדנו אותך אהוב שלנו, את השקט, הביטחון, הדיוק, הענווה, החכמה, המצוינות, המסירות, המנהיגות, הדוגמה האישית, הידיעה הברורה מה השליחות שלך ומה ממלא את הנקודה הפנימית שלך, את אהבת המוזיקה והספרים האינסופית, לא היה משהו שאיתו אי אפשר היה להתמודד. שיר של חוה אלברשיין, סוזן ווגה, יהודה פוליקר או אהוד בנאי – לא היה אירוע שבו לא ניתן לצטט שורה מספר משמעותי. דוד גרוסמן, זוכה פרס ישראל, לנצח אתה ואני נחשוב שספרו 'עיין ערך אהבה' הוא הטוב ביותר שנכתב כאן. מתוך האובדן הענק שלך מצאנו את עצמנו, כל אחד ואחת, למדנו לחיות חיים משמעותיים יותר ולנסות לקחת אותך איתנו אל החיים, אל השמחה, אל השאיפה להתקדם, כל הזמן קדימה ולמעלה, גם כשעצבות מוהלת כל שמחה ששמחנו. נעם וניצן, שבמותך היו בעצמן תינוקות, גם הן בדרכן, מאבדות ומוצאות, מחפשות ומתקדמות, בחיים ובנפש, את עצמן ואותך". 

בכל מיני צמתים בחייכן, אתן חושבות מה אבא היה אומר?
נעם: "ברור שזה עובר ואני מרגישה שזה חלק מהחיים, עברנו את כל הדברים המשמעותיים שקרו לנו בלעדיו וזה נהיה סוג של ברירת מחדל. אותי זה מעסיק לא במובן הפרקטי של מחשבות כמו מה הוא היה אומר על הבחירה שלי בבן הזוג, או על העבודה החדשה שלי, אבל תחושת החוסר מלווה דווקא בהרבה רגעים קטנים".
ניצן: "ברור שיש רגעים של חוסר, זה היה יכול להיות מאוד מרגש אילו הוא עמד איתי מתחת לחופה, אבל אני מרגישה שהחוסר של אבא שלי הוא לא רק מה היה קורה אם הוא היה פה, כי ברירת המחדל היא עוד יותר מובהקת, כי לי אין אבא. רק בזיכרון הפנימי יש אבא מחבק אבל בגיל שנתיים וקצת זה נגמר, ומה שמעסיק אותי זוהי ההתמודדות עם החיים שקורים לי בעקבות מותו כי אין לי שום דיאלוג עם אבא. הוריו, הסבים שלי עמדו מתחת לחופה והם היו לי סוג של אבא לאורך השנים, ולאורך השנים היו אנשים שיצרו אצלנו תמונות וחוויות, ומבחינתי מותו של סבא יחזקאל לפני חמש שנים היה מאוד טראומטי אצלי". 

תחושת החוסר מלווה דווקא ברגעים קטנים. סא"ל משה מועלם ז"ל בתמונה משפחתית | צילום: באדיבות המשפחה

אתן תוהות איך היו נראים חייכן, אלמלא האסון?
ניצן: "ככל שאני גדלה אני מבינה כמה יש בי את הרצון הילדי החמוד לחשוב שאם הוא היה בחיים אז הם היו ממש טובים, אבל אני מכירה כאלה שיש להם זוג הורים ועברו פגיעות קשות ואני מבינה שזה לא פותר את כל הבעיות. איבדתי את אבי בגיל מורכב וזה סימן לי שביל שבחלקו לא פשוט בכלל אבל מהצד השני, להגיד שאם הוא היה בחיים הכל היה תותים וקצפת, לא בטוח". 

שולי מועלם-רפאלי, כיום חברה בהנהלת יד ושם, בוועד המנהל של אוניברסיטת אריאל, מרצה בכל הארץ ולשעבר חברת כנסת ממפלגת הבית היהודי. לדבריה, היא מחפשת את הדבר הבא. היא הייתה בת 31 כשבעלה מפקד הבופור נהרג, היום היא בת 57, נשואה בשנית לפיזיקאי ד"ר אלי רפאלי שהביא לנישואין שלושה ילדים משלו ויחד הם הביאו לעולם שתי בנות: טלי (18 וחצי) ורוני (16 וחצי). היא לא ויתרה על פוליטיקה ורוצה לחזור לכנסת, להתמודד בליכוד. 

נעם: "אני חושבת שזה דבר טוב שיש עם אימא מישהו ושהיא לא לבד. מניסיון מהדרכות שלי במחנות של יתומי צה"ל, אני יודעת שכשהילדים יוצאים מהבית זה לא פשוט"

איך הגבתן לחתונה השנייה של אימא?
נעם: "הייתי בת 11 וחצי. ואז זה היה קטסטרופה, לקחתי את זה קשה ולא הייתי בעד. בדיעבד אני חושבת שזה דבר טוב באופן כללי שיש עם אימא מישהו ושהיא לא לבד. מניסיון של חברות שלי ומהדרכות שלי במחנות של יתומי צה"ל, אני יודעת שכשהילדים יוצאים מהבית ואימא נשארת לבד, זה לא פשוט. לא קראנו לאלי אבא והוא לא ציפה לזה מאיתנו. הוא כיבד את המקום של אבא שלנו בחיינו".
ניצן: "כילדה לא אהבתי את זה, לא ראיתי אף יתום שיש לו מחשבה שאם היא מתחתנת – היא משתקמת, אבל זה היה מורכב. זה הביא לחיינו כל מיני דברים, אבל כבוגרת אני מזדהה. החתונה עם אלי, החיים איתו, שלושת הילדים שהביא לקשר ושגדלו איתנו, שתי הבנות שנולדו להם, אני מאוד שמחה שאימא לא לבד ושהיא הצליחה להגשים את עצמה משפחתית. ויש לנו שתי אחיות, טל ורוני, והקשר איתן הדוק כמו אצל אחיות לכל דבר". 

מישהי מכן  נדבקה בחיידק הפוליטי של אימא?
ניצן: "היה אצלנו את שולי מועלם הדמות שהיא בעין הציבור, ואת אימא שלנו, ויש הרבה חיבור – אבל בסוף היא אימא שלנו ומאז שהיא לא בכנסת היא יותר פנויה".
נעם: "אני ממש לא קשורה לזה ולא מתעניינת בזה".

שתיהן התחנכו במסגרות דתיות. נעם עשתה שירות לאומי של שנתיים, ניצן התגייסה לגולני ושרתה כמש"קית ת"ש בגדוד 51, באותה החטיבה בה שירת אביה: "החטיבה הייתה מאוד משמעותית בשבילי לאורך השנים וזה היה טבעי לחזור אליה". במקצועה היא רואת חשבון, חשבת בחברת הייטק, נשואה לעו"ד יוני ואם לשניים: הבכור אורי-משה על שם אביה, והשני יובל. שמה המלא היום הוא נעם פרקש-מועלם.

שולי מועלם-רפאלי ובנותיה ניצן ונעם, השבוע בקברו של משה מועלם ז"ל | צילום באדיבות המצולמות

ניצן, מתגוררת בישוב נופי פרת, ליד מעלה אדומים, בואכה ירושלים, ישוב מעורב של דתיים וחילוניים, נשואה ליעקב, טכנאי מנופים ויש להם שני כלבים – ראובן ואתגר. שם משפחתה היום הוא קליין-מועלם וגם בעלה אימץ את השם של אביה המת. היא למדה פסיכולוגיה, עובדת כיום עם צעירות על רצף הסיכון שעברו פגיעה מינית. היא חיה על התפר שבין חיים דתיים לחילוניים. 

ניצן: "היום אני יודעת להודות לה, היו חלקים שהרגשנו שהיא אלמנה אבל ביום יום היא לא רצתה שנרגיש, למנוע כאב. ביום יום היא לא אמרה על דברים שהם לא יקרו"

איך נראתה הדינמיקה בבית אחרי מותו?
ניצן: "אני מתקשה לדבר בשם אימא, כמו שלא הייתי רוצה שאימא או נעם ידברו את האבל שלי, כי מצד אחד זה היה משהו לאומי ומשפחתי אבל גם פרטי ואישי ולכן אני מאוד נזהרת. בעיני, החיים שלנו נראו רגיל. שתי ילדות שהלכו לגן ואימא במרכז והרבה בני משפחה וחברים סביב שעוזרים. היינו ילדות והיא אימא – ורק ממרחק השנים יכולתי לראות את המורכבות. היא אימא שלנו וכשקצת גדלנו ולא שטפנו את הכלים אחרי האוכל היא הייתה אומרת לנו 'הגמדים יצאו לפנסיה'. היום אני יודעת להודות לה, היו חלקים שהרגשנו שהיא אלמנה אבל ביום יום היא לא רצתה שנרגיש, למנוע כאב. ביום יום היא לא אמרה על דברים שהם לא יקרו כי אין מי שיסיע אותנו. אני זוכרת שהייתה תכנית של אבות ובנים ללימוד תורה ואימא באה איתי, ואמרו לה שזה לאבות והסתכלו עלי ומישהו אמר 'אין לה אבא', אבל אימא פתרה את זה ואמרה ' נלך לעזרת נשים ונלמד שם".
נעם: "אז, הכל נראה לי רגיל ונורמלי, היום כשאני אימא ועושה את כל הג'ינגול עם הילדים, והצורך להיעזר ולעשות תורנויות עזרה של אימא וחמותי ובעלי, אז אני מתחילה להבין איזה טירוף זה היה להתמודד לבד כשקרסו לך החיים. לכאורה הכל התנהל רגיל, מטפלת הגיעה כשאימא הלכה לעבודה כאחות בבית חולים, והיא קיבלה אותנו בשעה 13:00 עד שאימא חזרה ב-16:00. לא יודעת אם להגיד על אימא שהיא גיבורה, היום כאישה בא לי להגיד שהיא הרי אימא שלי ואימא צריכה לשמור על הילדים שלה והיא שמרה. לקח לי הרבה שנים להבין שעלי קרסו השמיים ואבא שלי נהרג, אבל גם עליה ואנחנו, במיוחד בגיל ההתבגרות, לא עשינו לה הנחות". 

אביכן היה חילוני. מישהי מכן חשבה שזו אופציה אצלה?
נעם: "אותי זה לא פגש וגם אם חלפו מחשבות זה לא היה בהקשר שאני אהיה חילונית כי אבא שלי היה, כל מה שעשיתי או לא, זה היה כי רציתי".
ניצן: "אני כן מרגישה שיש לי קונפליקט. יש בי גם דתיות וגם חילוניות, אני חושבת שזה התחיל ממנו, אבל לא רק, בסוף זה אני. אני חושבת שאנחנו יותר מורכבות מאשר אבא חילוני ואימא דתייה כי אנחנו עוד הרבה דברים כמו שאנחנו לא רק יתומות. אני קוראת לעצמי דתייה, אבל אני על הרצף ויש לי גם דברים חילוניים. חילוני יגיד שאני דתייה, דתי יגיד שאני לא, זה בעיני המתבונן, אבל המציאות היא אפורה ושני החלקים שלי חיים בשלום ואני גרה בישוב מעורב, אז כולם מתקבלים". 

עברו 26 שנה, אתן עדיין מרגישות שאתן מתויקות בתור "היתומות מאסון המסוקים"?
ניצן: "היתמות שלנו היא חלק מחיינו אבל יש לנו עוד הרבה כובעים ואני לא רוצה שיסתכלו עלינו רק דרך הפריזמה הזאת".
נעם: "זה נכון, בתודעה אנחנו הבנות של הקצין הבכיר ביותר שנהרג באסון המסוקים, אבל תכלס, למרות שבנקודות ציון משמעותיות תמיד יהיה רגע של חסך, ביום יום, החיים שלנו די רגילים".