כיסא הגלגלים לא מגדיר אותה: "אם אי אפשר ללכת, נרקוד"

"כשהחיים מקשים עלינו, עדיף לנו ללמוד לרקוד בגשם מאשר לחכות בצד עד שהסערה תחלוף", אומרת ויטל זינגר, וממש לא מדובר מבחינתה בקלישאה. זו דרך חיים של אישה מעוררת השראה, מרותקת לכיסא גלגלים, אבל בריאה בגופה ובנפשה שרוקדת את החיים: "ללמוד לרקוד בגשם משמעו שאנחנו יכולים לבחור להתמקד במה שטוב, במה שאפשר לעשות או לשנות, במקום במה שאי אפשר".

>> החורף חזר ואיתו הדיכאון. כך תתמודדי

כשהחלה לגולל את סיפור חייה, חיכיתי כמעט דרוכה לרגע השבר, להרמת הידיים הקטנה המתבקשת, לאותו רגע אנושי מזוקק של חולשה, אבל הוא לא באמת הגיע: לאורך כל הראיון קצב דיבורה מהיר, חד, בלי הפסקות נשימה והמילים שלה מהדהדות בלי כאב, בלי התרסה וללא רחמים עצמיים. אפשר רק ללמוד ממנה ולהפנים.

אז לרקוד את החיים זה המוטו שלך?
"זו המנטרה שלי לחיים. אם אי אפשר ללכת – נרקוד. כשאי אפשר ללכת מנקודה א' ל-ב' , בדרך הרגילה, אז נגיע אליה בדרך היצירתית ביותר. זו היכולת שלנו לבחור בכל יום להכניס צבע, קצב ועניין לכל דבר שאנחנו עושים וליהנות מכל רגע. בנוסף, הריקוד עבורי הוא כלי נוסף לשינוי תפיסתי בכך שאני ממחישה באמצעותו לקהל שלי איך אפשר לבצע גם את הדברים שקשה בהתחלה אפילו לדמיין. ריקוד יכול להיות מעניין, מלהיב וסקסי. להיות הכוריאוגרפית והרקדנית במופע חיי זה לא רק להמציא את הריקוד, כלומר לעצב את המציאות, אלא גם לבחור לחיות באמונה מלאה שאני זאת שתחליט מה אני מסוגלת לעשות ואחרים לא יגדירו לי את הגבולות שלי".

"מילדה שאומרים לה בבתי החולים למה הגוף שלה לא מסוגל, הפכתי לילדה שרואה כל הזמן עד כמה הגוף והנפש שלה מסוגלים לפרוץ גבולות ולהשתפר מיום ליום"

זה הרבה יותר מספורט

זינגר, בת 34 מראשון לציון, היא אקטיביסטית ויזמית חברתית מובילה, ספורטאית תחרותית מעל 20 שנה במגוון ענפי ספורט, מנטורית ומייסדת "Dance Your Life" לאימון וקידום אנשים בלי ועם מוגבלויות ומרצה בכנסים ולארגונים בארץ ובעולם על סיפור חייה ועל העצמה נשית, גישה חיובית, נגישות ושוויון.
הוריה עלו לישראל מאוקראינה בשנת 1972 והתיישבו בנצרת עילית. היא נולדה בת שנייה אחרי הבכור מתן, כילדה בריאה, אבל אין לה שום זיכרון שלה ככזאת – כבר בגיל חצי שנה היא אובחנה בסרטן מסוג נוירובלסטומה עם פגיעה במערכת העצבים בחוט השדרה שהוביל לשיתוק ברגליים. אחרי שנתיים וחצי של טיפולים כימותרפיים והקרנות, הסרטן אמנם נעלם, אבל השיתוק ברגליה נותר.

מתי גילית את הספורט?
"האהבה שלי לספורט התחילה מטיפולי השיקום מגיל 3. חגגתי בחדר הכושר כמו ילדה בלונה פארק, קיפצתי ממכשיר למכשיר ונהנתי מכל רגע. זה היה מן משחק שהלהיב אותי בכל פעם שהצלחתי לעשות תנועה חדשה, ועם השנים הגילוי של הדברים הנפלאים שהגוף שלי יכול לעשות התגבר והתעצם. בגיל 12 התחלתי להשתמש בכיסא הגלגלים למרחקים ארוכים כי הבנתי שהרבה יותר קל לי עליו, וכיף לי להגיע באמצעותו במהירות רבה יותר לכל מיני מקומות מבלי להיות תלויה באחרים. כשעברנו לגור במרכז, שם היו יותר אופציות שיקומיות, הגעתי למרכז ספיבק ברמת גן. נרשמתי לכל חוג אפשרי: כדורסל, שחייה, טניס שולחן ומרוצי אופני יד ותמיד הייתי תזזיתית ותחרותית ופרחתי שם".

גוף ונפש פורצי גבולות. ויטל זינגר | צילום: vitalzinger.com

מתי הבנת שהספורט יהיה הקריירה שלך?
"עד גיל 12 לא ידעתי שאעשה מזה קריירה, זה היה חתיכת מהפך עבורי. מילדה שאומרים לה בבתי החולים למה הגוף שלה לא מסוגל, הפכתי לילדה שרואה כל הזמן עד כמה הגוף והנפש שלה מסוגלים לפרוץ גבולות ולהשתפר מיום ליום. זה התיישב מצוין עם האופי התחרותי שלי. מאז אני כבר 20 שנה ספורטאית תחרותית, מכורה להרגשה של המימוש העצמי וההגשמה שאני חשה כשהספורט מאפשר לי לשבור עוד שיא, לפרוץ עוד גבול והתשוקה הזאת בוערת בי גם בחיי האישיים וכיזמית".

"כשיצאתי למועדונים לא נגישים, נכנסתי דרך המטבח או דרך כניסת הספקים וקרעתי את הרחבה על כיסא הגלגלים. החברים שלי קיבלו 'כל הכבוד' על שהוציאו אותי לבלות, בעוד אני זו שגררתי אותם לרקוד"

איך התמודדת בבית הספר?
"זו אכן הייתה התמודדות להסביר למה לפעמים אני לא מגיעה ושצריך להיזהר לידי כדי שלא אפול. נכון שלא יכולתי לעשות מה שכולם עושים, אבל הפורטה שלי הייתה שתמיד מצאתי פתרונות יצירתיים כדי לצמצם את הפער. אני חושבת שניצני היזמות שלי התחילו בגיל מאוד צעיר, לא הייתי עסוקה בתסכול. המתודולוגיה שקיבלתי בבית הייתה שכשאין פתרון בנמצא, ממציאים אותו. למדתי למשל לשחק גומי על שש, כלומר גם עם הידיים, למדתי להתגלש במדרגות דרך המעקים. כיסא הגלגלים שלי היה לי כקורקינט, משהו מגניב ולא חיסרון, וכשבן אדם הוא חיובי, כולם רוצים להיות בסביבתו, לכן היו לי הרבה חברים שראו את החיוניות שלי. הייתי מעורבת בכל, מסמר הערב, במועצת התלמידים הנעתי תהליכים".

מה למשל?
"כשרציתי ללמוד פיזיקה וכימיה בתיכון מקיף ח' בראשון לציון, התברר שהמעבדות הן בקומה השנייה. לא הייתה מעלית, סירבו להתקין והציעו לי במקום ללמוד משהו אחר. בתגובה יצאתי למאבק – לא בדרכי נועם, כי הבנתי שהעולם האמיתי מנסה לשים לי מקלות בגלגלים. עירבתי את העירייה וזה קרה, השארתי בית ספר נגיש לבאים אחרי. כשיצאתי עם חברים לבלות במועדונים שלא היו נגישים, מצאתי דרכים להיכנס דרך המטבח או דרך כניסת הספקים כדי להגיע לרחבה והייתי בסצנה של זאת שקורעת את הרחבה על כיסא הגלגלים. החברים שלי קיבלו את תרועת 'כל הכבוד' על זה שהם הוציאו אותי מהבית לבלות, בעוד שבפועל אני זאת שגררתי אותם לבוא לרקוד. למרות שלמדתי בחלק מהזמן מהבית מגיל 16 בעקבות ניתוח קיבוע חוט השדרה, ניתוח קשה שעלול היה לגרום לשיתוק מלא, סיימתי בגרות בהצטיינות ואני קצת אוטודידקטית".

פטור משירות? לא אופציה. ויטל זינגר | צילום: vitalzinger.com

והשירות הצבאי?
"במקום מנילה, קיבלתי פטור משירות בגלל כיסא הגלגלים, אבל זו לא הייתה אופציה מבחינתי והתנדבתי לשירות. רציתי להיות משמעותית וקרבית וגיליתי מערכת נוקשה ומסועפת, ויצאתי למאבק גדול שנמשך שנה. טענתי שהם לא מכירים אותי ובאותה שנה גרמתי לצבא לראות את כישוריי. התעקשתי שימיינו אותי לפי מה שאני מסוגלת, עד שנמצאתי מתאימה לתפקיד משמעותי בחיל האוויר כמדריכת סימולטורים ופקידת מבצעים באגף המבצעים של הטייסת. במלחמת לבנון השנייה הייתי תומכת לחימה, יותר קרבית מהרבה חברים שהם ללא כיסא גלגלים. אחרי שנתיים נשארתי שנה בקבע באגף ההדרכה, מקום שהיה ועדיין בית ומשפחה עבורי. נלחמנו על נגישות בבסיס עובדה בדרום, הנגשנו מדרכות, את המטבח, חדרי המגורים ואת הכיתות. מהפכת הנגישות שהובלנו עברה גם לבסיסים אחרים וחיילים רבים נוספים בכיסאות גלגלים יכלו להגשים את חלומם לשרת גם בבסיס סגור ולממש את הפוטנציאל שלהם".

"עד גיל 3 לא זחלתי ולא ישבתי. מומחים חזו שלא אוכל ללכת, אבל הורי החליטו שזה לא יעצור אותם, ואני חושבת על הזוג הזה שיצא נגד כל הפרופסורים, איזה אמיצים הם היו"

איך זה שעדיין לא הגעת לפוליטיקה?
"אחרי הצבא רצתי לכנסת במסגרת מפלגת נישה "הכוח להשפיע" כנציגת הצעירים, כי הייתי מוכרת כאחת עם מרפקים שמזיזה הרים. המפלגה אמנם לא עברה את אחוז החסימה אבל בדרך ראיתי את כל המסחרה מסביב, את מאחורי הקלעים של 'תן לי ואתן לך'. הבנתי שהכנסת יותר כובלת מאשר מקיימת ושאוכל להשפיע טוב יותר מחוץ לכנסת מאשר בתוכה. הלכתי ללמוד משפטים וממשל ועשיתי תואר ברייכמן".

ויטל זינגר עם הנשיא לשעבר ראובן ריבלין | צילום: צלם חיים צח, לע"מ

בנוסף להיותה עורכת דין ובעלת תואר בממשל מהמרכז הבינתחומי ושלל תאריה, היא גם פרפורמרית במשחק, בדוגמנות ובריקוד, ולאחרונה זכתה בתחרות בינלאומית בפולין לקראת אליפות העולם, בהשתתפות 17 מדינות, במדליית כסף בריקוד פרי סטייל שואו, ובמדליית ארד בריקוד הזוגי עם בן זוגה הקבוע שון זיו, וכן נבחרה להשתתף בספר "נוכחות, משפיעות, מובילות" – ספר הנשים השיתופי הראשון בישראל שבו 111 נשים מספרות על הקריירה שלהן ובספר "222 סיפורי השראה" מאת הילה סידי.

איך הגעת לריקוד תחרותי?
"תמיד רציתי לרקוד ובתיכון חוגי ספורט לא היו נגישים לקביים. בזמן השירות הצבאי עזבתי את הספורט לגמרי, ואחרי הקבע הצטרפתי לנבחרת הריקודים הפראלימפיים, ספורט תחרותי לכל דבר, אחרי שבבית הלוחם חיפשו ספורטאית שתצעיד את התחום קדימה. הם אימצו אותי למרות שאני לא נכת צה"ל. אני מתאמנת מטעם הארגון ובמסגרת ההתאחדות לספורט נכים והוועד הפראלימפי הישראלי".

אילו סגנונות את רוקדת?
"היום אני רוקדת בכמה קטגוריות: ריקודי סולו, עם בן זוג שהוא רקדן עומד, סגנונות לטיניים, וואלס וטנגו וגם "פרי סטייל". הכל בהובלתה של המאמנת שלי ילנה פיטליכר ויחד עם שון זיו, בן זוגי לריקוד כבר עשור. זהו ספורט לכל דבר הדורש יכולת ריקוד, כוח, גמישות, הקשבה ומשמעת, סינכרון, קורדינציה, תימרון, רמה טכנית גבוהה, זריזות, עקביות ואופי על הרחבה. אין אושר גדול בעיני מלייצג את מדינת ישראל ולייצר שינוי יומיומי תפיסתי בארץ ובעולם כמדליסטית מובילה בריקוד ברמות הגבוהות ביותר בעולם. השתתפתי בשבע אליפויות עולם ובאליפות אירופה, הייתי שלישית בעולם עם מדליית ארד, סגנית אלופת אירופה ואני מאמינה שאוכל לרקוד גם בגיל ארבעים וחמישים".

ויטל זינגר | צילום: vitalzinger.com

כשהחיים מקבלים (שוב) תפנית

בגיל 30 היה לזינגר הכל והיא הרגישה הכי בת מזל בעולם עם קריירה של יזמית הכוללת עסק עצמאי ומוניטין, הרבה חברים מסביב ורשימת הישגים פורצי דרך, כשהקריירה הספורטיבית שלה נסקה עם עוד ועוד הישגים. היא הייתה בחורה עצמאית שיצאה, בילתה וחרשה את הארץ יום-יום כדי לקדם תהליכים שמטרתם לייצר חברה שוויונית, אבל אז החיים קיבלו תפנית. במהלך הופעת ריקוד שגרתית הייתה בעיה עם הבמה, היא נפלה עם הכיסא והתרסקה. הפגיעה הייתה קשה מאוד ועל אותן ארבע שניות היא משלמת כבר ארבע שנים במסע מפרך לשקם נזק רב מערכתי, שבחלקו לפחות, הוא בלתי הפיך. מאישה פעילה, מצליחנית וחסרת מעצורים, היא הפכה לאישה סיעודית שזקוקה לעזרה כדי להתקלח, להתלבש ולאכול.

תסכול? ייאוש?
"כן. הלם. הרגשתי באבל על מה שאיבדתי, על מי שהייתי ומה שבניתי. לא ישנתי בלילות, חוויתי כאבים עזים סביב השעון וראיתי איך הגוף שלי לא מסוגל לעשות את המינימום".

>> 4 דרכים טבעיות להעלאת המורל בתקופות קשות

ויטל זינגר | צילום: vitalzinger.com

מה הרים אותך?
"ההבנה שבסרט הזה כבר הייתי. זה מה שנאלצתי לעשות והצלחתי כשהשתקמתי מניתוח קיבוע עמוד השדרה בגיל 16, כשבמשך שנתיים בניתי את עצמי מחדש. החלטתי שלא אתן לאף אחד להגדיר מה אני יכולה ומה לא. גם ידעתי מניסיוני שכל דבר נחשב לבלתי אפשרי רק עד הפעם הראשונה שמצליחים לבצע אותו. הדרך היחידה מבחינתי לנבא את העתיד היא ליצור אותו. אני עדיין באמצע הדרך וזה לא קל פיזית ומנטלית, אבל אני עושה כל יום את המקסימום לחזור לעצמי ואני אצליח. אני נלחמת על להחזיר כל מילימטר של תנועה שאבד לי".

כיסא הגלגלים מגביל אותך בעולם הרווקות?
"אני על קביים ועל הכיסא מאז ומעולם, זה חלק ממני, חלק שאני אוהבת שהוא בעיני מתנה שקיבלתי שאיפשרה את התבונה שיש לי. אני שלמה עם עצמי והתברכתי בהרבה חברים טובים שאוהבים אותי כמו שאני. מי שיש לו בעיה עם המגבלה שלי, מלכתחילה לא נכנס למעגלים שלי, גם לא מי שמרגיש מאוים לידי ויגיד שאני גדולה עליו. בן זוג צריך לעניין אותי, לרגש אותי ולאתגר אותי. היו לי כמה וכמה מערכות יחסים ארוכות ורציניות, אחת גם הגיעה לאירוסין שבסוף ביטלתי וחזרתי שוב לעולם הרווקות. האמת שתמיד נהניתי להתחיל עם גברים, בבר או במסיבה, בחלל העבודה, כי זה חלק מהמנטרה שלי לחיים: כשרוצים משהו – מנסים להשיגו".

אז את יוצאת לדייטים? פעילה באפליקציות היכרויות?
"עכשיו באפליקציות, חסרה לי הדינמיקה. אני שמה הכל על השולחן ולא מסתירה את הכיסא, הוא חלק ממני ומהסיפור שלי. לכן הוא מופיע בתמונות שלי. הוא מסננת מדהימה בעולם האפליקציות כי אני יודעת שמי שמתחיל איתי בהכרח ראה את הכיסא ועדיין מעוניין להכיר אותי לעומק. תמיד כשהייתי במערכת יחסים, שאלו אותי אם לבן הזוג שלי יש מגבלה, זו אגב שאלה שמעניינת רק אנשים ללא מגבלה. מרבית האקסים שלי היו ללא מגבלה והיו שניים עם. זה לא משנה בעיניי כי אני בוחרת בן זוג לפי המכלול שהוא, וכפי שאני מצפה שיראה אותי. הרי אף אחד לא מתעניין בזה שהיו ביניהם שף, ספורטאי, דוגמן, דוקטורנט, הייטקיסט, תייר מחו"ל או רוקיסט. תחשבו על זה רגע, אני הרי לא אשדך לחברה בלונדינית שלי מישהו רק כי הוא בלונדיני. המגבלה היא מאפיין מיני רבים, לא מה שמגדיר אותי".

את רוצה ילדים?
"בטח! מאוד רוצה משפחה וילדים".

מה החלום הגדול שלך?
"קודם כל לחיות בבריאות, בהצלחה, ובשלווה. להמשיך לרקוד את החיים, להתרגש ולהנות מהם. להקים בית ומשפחה, ולהמשיך לייצר שינוי גדול ומשמעותי שפורץ דלתות ומנפץ תקרות, שישאיר חותם עמוק בחיי אנשים ובחברה, ושיחסוך את המאבק לבאים אחרי".

איך יוצרים את השינוי שישאיר חותם?
"כבר שנים שאני גאה לקדם שוויון הזדמנויות ונגישות פיזית וחברתית בכל תחומי החיים, יחד עם שותפים מדהימים לדרך כמו עמותת נגישות ישראל והנציבות לשוויון זכויות. החל מתחומי הצבא החינוך והתעסוקה, ועד לחיי לילה, הופעות שוות, תרבות שווה, פעילות פנאי ותיירות – שנחשבים בציבור ל'מותרות' אבל חשובים לא פחות בעיני עבור איכות החיים של כל אדם. בימים אלה למשל אני משתתפת בקמפיין חדש בשם 'ייצוג הולם' בהובלת קרן גשר, קרן רודרמן ואיגוד הבמאים והבמאיות, להנגשת תחום הטלוויזיה והקולנוע, שמאוד קרוב לליבי כשחקנית ומגישה. הגיע הזמן שנראה גם שחקניות ומגישות עם מוגבלות, ושאנשים מוכשרים עם מוגבלות יוכלו לביים, לתסרט, ולעבוד בתעשייה מבלי שהעדר-נגישות ימנע זאת מהם מראש. הגיע הזמן שנהיה נוכחים יותר על המסך ומחוצה לו, ושננרמל את החשיפה של הציבור כולו לקסם של השונות האנושית על כל גווניה. לתעשייה יש תפקיד חשוב בעיצוב תפיסות חברתיות וקידום שוויון הזדמנויות, ועם הכוח מגיעה האחריות לעשות זאת".

ויטל זינגר. משחק והגשה בכסא גלגלים | צילום: vitalzinger.com