בתה של אנג'לינה ג'ולי חושפת את המאבק בהפרעת אכילה

"הזמן הגרוע והטוב בחיי", כך מתארת ויויאן ג'ולי (18) את התקופה שבה אושפזה בעקבות הפרעת אכילה. בתערוכה הראשונה שלה, שהוצגה בלוס אנג'לס ונסגרה ב-8 בנובמבר, היא בחרה לחשוף חלקים מאותה תקופה באמצעות רישומים, איורים ודפי יומן שנכתבו בזמן אמת. התוצאה היא הצצה אינטימית ולא מתייפייפת להתמודדות עם הפרעת אכילה, לבדידות שמלווה אותה ולרגעים הקטנים שבהם מתחילה להופיע אפשרות של החלמה.

>> הדרמה נמשכת: הבת של אנג'לינה ובראד בוחרת צד

התערוכה נבנתה סביב חומרים שיצרה ג'ולי במהלך האשפוז. אחד הדימויים החוזרים בה הוא צבעוני, פרח שהפך לסמל של המסגרת הטיפולית שבה שהתה, ושאותה היא וחברותיה כינו The Tulip Field, "שדה הצבעונים". באחד מדפי היומן, המתוארך ל-4 באפריל 2026, מופיע צבעוני היושב על כיסא ומחזיק טלפון. לצדו כתבה ג'ולי: "אני כל כך רוצה חיבוק, עד שהגוף שלי מרגיש מתוח מאוד". זהו אחד הרגעים שבהם מתגלה עד כמה עמוקה יכולה להיות הבדידות בתקופה של התמודדות נפשית, ועד כמה פשוטה ובסיסית עשויה להיות הכמיהה למגע אנושי ולקרבה.

כשהאוכל מפסיק להיות מובן מאליו

אחד המשפטים החשופים ביותר ביומן נוגע דווקא לאכילה עצמה: "אני מרגישה כרגע קהות מוחלטת כלפי הכל, ואם אוכל, הקהות הזאת תיפסק, וזה מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר". המשפט ממחיש את המורכבות הרגשית שמלווה את ההתמודדות שלה. האכילה אינה מתוארת כאן כפעולה יומיומית ופשוטה, אלא כמשהו שמעורר פחד ומאיים לשנות מצב רגשי שהיא נאחזת בו.

הכתיבה והציור מאפשרים לג'ולי לתעד את החוויה בלי לנסות לייפות אותה. לצד רגעי הקושי מופיעים גם רגעים של התקדמות ונסיגות, המשקפים תהליך שאינו ליניארי, כפי שעולה מהעמודים שנוצרו לאורך השהות ב"שדה הצבעונים". דמויות הפרחים מושיטות יד זו לזו, מתקשרות בטלפון או פשוט נוכחות זו לצד זו. הכיתובים, שנכתבו עם ציון תאריכים ושעות, משמרים את הרגשות כפי שעלו בזמן אמת: פחד, כמיהה, הקלה ובדידות.

ג'ולי מתארת את התקופה ככזו שבה צחקה ובכתה יותר מאי פעם, והייתה כנה עם עצמה יותר מאי פעם. היא מספרת על החיבה שקיבלה מהמטופלות הצעירות האחרות ומהצוות הרפואי, ועל האופן שבו הקשרים האלה עזרו לה להניח בצד חלק ממנגנוני ההגנה שלה. האשפוז, לדבריה, היה בעת ובעונה אחת התקופה הקשה והטובה בחייה.

במחברות העבודה שלה מופיעים גם לקחים שליקטה לאורך הדרך, ובהם ההבנה שמותר לה להתפרק כדי לבנות את עצמה מחדש. אין כאן סיפור החלמה שמוצג כרצף של ניצחונות, אלא תיעוד של תהליך אנושי, עם רגעים של חוסר אונים לצד ניסיונות חוזרים להתקרב לעצמה ולאחרים.

מהאשפוז אל קירות הגלריה

הבחירה של ג'ולי להציג את החומרים האישיים האלה בגלריה מעניקה להם חיים חדשים. דפי היומן, שנוצרו בתוך מסגרת טיפולית ובזמן של פגיעוּת, הופכים כעת ליצירה שאפשר להתבונן בה מבחוץ. הצבעונים, שהיו סמל לעולם הפנימי של קבוצת המטופלות, מחברים בין החוויה הפרטית לבין האפשרות לחלוק אותה עם אחרים.

התערוכה אינה מציעה הסברים פשוטים להפרעות אכילה ואינה מציגה את ההחלמה כפתרון קסם. במקום זאת, היא מאפשרת הצצה לרגעים שבדרך כלל נשארים מאחורי דלתות סגורות: הפחד, הצורך בחיבוק, הפחד מאכילה והקשר האנושי שעשוי לעזור לאדם להרגיש פחות לבד.