האם כולנו סובלות מהפרעת אישיות ברמה כזו או אחרת?

נירית נתנאל בורדרלינית בפוטנציה | צילום: אילן בשור
נירית נתנאל בורדרלינית בפוטנציה | צילום: אילן בשור

רק אחרי ששקלה לבלוע כדורים ולעשות צ'ק אאוט מהעולם הזה, נירית נתנאל קיבלה את האבחנה שהיא כנראה סובלת מהפרעת אישיות גבולית ושאלה את עצמה - יכול להיות שכולנו על הסקאלה? טור אישי

88 שיתופים | 132 צפיות

"נירית", פנה אליי הפסיכולוג בפגישה הראשונה שלנו, אליה הגעתי אחרי ששקלתי ברצינות לבלוע את כל הכדורים במגירה שלי, ולעשות צ'ק אאוט מהעולם הזה. העולם שגרם לי לכל כך הרבה סבל. "איבחנו אותך פעם?", הוא שאל בזהירות, ואני כבר ידעתי למה הוא התכוון. אמנם עברו כמה שנים אבל גם אני עשיתי תואר ראשון במדעי ההתנהגות. "לא", עניתי. אני מטופלת פסיכולוגית מגיל 16 אך פסיכולוגים תמיד נזהרו מלשים עליי תווית. נזהרו, או שאולי הבלבול שלי בילבל אותם בחזרה והם לא ידעו להחליט. גם הפסיכולוג שלי לא ידע להחליט. "אני נזהר מלאבחן מוקדם מדי, אם כי אני חושב שאולי את סובלת מהפרעת אישיות גבולית". מבולבל, אבל, או מיי גאד, פאקינג ישיר.

>> להתנשם כאילו את טובעת, לבכות כמו תינוקת, להיוולד מחדש

קשה להגיד שהופתעתי מאוד. עם זאת, הפגישה הזו גרמה לי לחשוב. הייתי כותבת "הציפה אותי רגשית", אבל זה יותר מדיי text book של בורדרליניות. בתמצית – הפרעת אישיות גבולית (Borderline Personality Disorder – BPD)  מתבטאת באי יציבות רגשית, משפיעה על כ-2 אחוזים מהאוכלוסייה (תמיד ידעתי שאני מיוחדת) ורוב המאובחנות בה הן – שוקינג – נשים.

אני תוהה לעצמי, אם החבר שלך נפרד ממך ויום למחרת את דופקת על דלתו בבכי היסטרי (לי?! לא קרה מעולם) – האם את סובלת מהפרעת אישיות גבולית? או שאולי כולנו היינו סמרטוטות באיזשהו שלב בחיים שלנו וזקוקות לקלוז'ר לגיטימי. ואם פיטרו אותך מהעבודה (שוב, לא אצלי), ואת לא מוצאת את מקומך בעולם עד כדי אובדנות – האם זו תגובה חזקה מדייאו שהיא הגיונית לאישה שהגיעה לגיל X ועדיין אין לה גב כלכלי או גב בכלל? (השתגעתן? להודות שכמעט לקחתי כדורים זה דבר אחד, לחשוף את הגיל האמיתי שלי זו כבר קיצוניות שאני לא נופלת אליה). ומה אם הגעת לימים האלו בחודש, שבהם את לא יכולה להכיל אפילו את הנשימה של האנשים סביבך, אולי אז יש לך הפרעה? או שגם כאן, את פשוט אחת מאלה המוצפות הורמונלית?

כל השאלות האלו עלו בי ובאיזשהו מקום הבנתי מדוע מעולם לא אובחנתי רשמית. כמו בהרבה תחומים, יכול להיות שכולנו איפשהו על הסקאלה. מצבי רוח קיצוניים, חרדת נטישה, ערך עצמי לא ברור, קושי לתת אמון, אימפולסיביות לעיתים. נשמע מוכר? אולי כולנו גבוליות.

לצורך ההבהרה – אין פה ניסיון שלי לחמוק מהגדרה. אני אפילו מצפה להמשך הטיפול כדי לבדוק האם הפסיכולוג שלי יחזיק בדעתו גם אחרי היכרות מעמיקה יותר איתי. אולם, בין אם אקבל לבסוף אבחנה רשמית או לא, זה די ברור שהתנודתיות הרגשית שלי היא רבה יותר מאשר אצל רוב האוכלוסייה. בעוד אתן חוות את הדרמה לפרקים בלבד, אצלי היא כמעט חלק מהשגרה. הכל נחווה בעוצמות הרבה יותר גבוהות – והטרמפ על רכבת ההרים הזו הוא לטוב ולרע. אולי זה חלק מהבעיה – ברור לי שלוותר על הרע הקיצוני זה בהכרח אומר לוותר על הטוב הקיצוני. או לפחות על מה שנראה כטוב קיצוני – כי הוא כנראה לא תמיד באמת כזה.

אתן יודעות, אומרים שחוויות סף מוות הרבה פעמים מובילות אנשים לעשות שינוי בחייהם. אני מרגישה שחוויתי אחת כזו לפני כחודשיים. המילים הבאות נכתבות בדמעות – בכל זאת, אני בורדרליין בפוטנציה – אני לא מאחלת לאף אחת להרגיש איך זה להיפרד מהעולם. אבל, הנה אני עדיין כאן, נותנת צ'אנס נוסף לחיים, מנסה לעשות שינוי. וזה לא (רק) בשביל להראות כלפי חוץ וברשתות החברתיות (Nirit Natanel באינסטגרם, פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, לינקדאין – אבל אין פה שיווק אגרסיבי חלילה) איזו יפה ומגניבה אני, ואיזה חיים מרגשים אך נורמליים אני מנהלת – למרות שזה נכון. החלק של היפה כמובן.

נירית נתנאל. בורדרלינית בפוטנציה | צילום: מריה ברודקין
נירית נתנאל. בורדרלינית בפוטנציה | צילום: מריה ברודקין

אז הנה אני עדיין כאן, מנצלת את ההזדמנות כדי "לצאת מהארון" הרגשי שלי, להיחשף לראשונה בשמי המלא, בתמונתי המחמיאה (תכלס אני נראית גג 28, נכון או לא?) וברצינות לשאול אתכן: האם אני באמת אחת מתוך סטטיסטיקה פשוטה של 2 אחוזים מהאוכלוסייה? ואיך אתן מתמודדות עם חוויות פרידה, חוויות כישלון, חוויות דחייה חוזרות ונשנות? מה עוזר לכן לקום ליום חדש ולהגיד – העבר שלי לא מגדיר אותי, ולמרות דפוסים של אינספור טעויות ואכזבות, המחר הוא יום חדש. המחר הוא יום של הזדמנויות מפתיעות, ביניהן אולי אפילו תינתן לך לראשונה הזכות להגשים חלום – ולכתוב טור למגזין.

>> כשהכתובת על הקיר: איך לסייע לאדם במצב אובדני