יתכן שזו תהיה העונה החמודה ביותר בתולדות "האח הגדול"
מג'קי מנחם ועד ג'קו אייזנברג - כל מי שכבר לא מוזמן להשקות או שנאלץ לשלם בכספו על מאפים הגיע אמש להתחנן להזדמנות חוזרת מהאח הגדול. שמונה מחשבות בעקבות משדר הכניסה לבית שהתקיים אמש
1. מהרגע הראשון ממצבת עצמה האח הגדול בעונה הזו, ה-15 במספר, כסל המיחזור – או אי המתים – של החברה הישראלית. כל מי שנשכח בתהום הנשיה של מדורי הרכילות, שלא הצליח להגדיל את מספר העוקבים, שכבר לא מוזמן להשקות או לא נבחר בפריימריז, שנאלץ לשלם בכספו על דברי מאפה – מוזמן להגיע לכאן ולהתחנן להזדמנות חוזרת. יחד עם הפרסומות מדי כמה דקות, שרובן ככולן מזמררות גרסאות חדשות וממותגות לשירים שאהבנו – התחושה היא מוזרה כמעט. לולאת זמן; נחש שאוכל את זנבו שלו. כל תרבות, בין אם היא גבוהה ובין אם היא נמוכה, צריכה לדעת לייצר דברים חדשים. לאורך כל הערב יש מולנו רק נוסטלגיה ארוזה מחדש כמוצר מודע לעצמו. זה מדאיג ומדכא.
2. רבים מהדיירים, כך עולה, באו לבית האח הגדול כדי לנוח. הם עייפים. כשהחיים הם מופע שאת עצמך צריכה לתחזק מבוקר עד לילה, המנוחה היחידה היא בעין הסערה, בערסול המנחם של טכנולוגיות ישנות כמו הטלוויזיה. בית האח הגדול, מקום שנראה כמו הכלאה בין חמאם טורקי למניפה של טמבור, הוא למעשה צוות סושיאל אישי 24/7, ארוע אחד מתמשך שמתועד על-ידי היד הנעלמה במקום ידך שלך, שיכולה להחזיק בשלווה סיגריה. את רק צריכה לחיות, סופסוף.
3. כל ישראל עוקבים זה לזה. כל המתמודדים מכירים את כולם ואם לא את כולם אז את מאיה בצלאל. מירי כהן ("אמא של ללין", כלומר, של הביוטרית אלין כהן) מכונה שם "אמא מירי", היא האמא של כולנו. רועי לולו הוא הספר של כולנו. אור שפיץ היא האופה של כולנו וכולנו נעמוד לשירת ההמנון "ראיתי אותך בסטורי חיים שלי". הצופה שלא חי באינסטגרם – ולרצועת הפריים טיים עדיין יש כמה כאלה – מרגיש מחוץ לעולם בו מתקיימות כל הישויות האלו, המכנות זו את זו בשמות חיבה ויודעות מתי החתונה. האח הגדול לא לוקחת צ'אנסים בתחום היח"צ: חלק גדול מהליהוק נשען על מערך העוקבים השמן של הדיירים. משפיעני צללים ימשיכו לתפעל את העמודים שלהם בעודם ב"בית", וכך יקדמו את התכנית והתכנית תקדם אותם וכולם יתקדמו מאוד. בפרסומת לאיזה בנק מציין הפרזנטור שאנחנו חיים במסכים וזה רוב הזמן סבבה, עד שיש בעיות. בעולם הזה אין בעיות, ברוך השם.
4. אפשר היה למנות את הדקות עד כניסתו של קורבן הריאליטי הגדול של ישראל: ג'קו אייזנברג. מוזר שהוא לא נכנס עם צלב גדול. ג'קו נראה, כהרגלו, מיוסר, הלום מהקרב של החיים, אחד שיגייס שוב את אהדת הקהל. הוא הצליח לשרוד 5 דקות מסך בלי להיות שמאלני שוב, בעודו מסנן שאפשר לשנוא את ביבי ושרה. לא חבל על הדמעות שהשקעת?
5. שרית, כלתו הטריה של סטטיק, מחזיקה בסיבה העגולה ביותר לכניסה לבית: להפוך ממפורסמת בזכות בן זוגה למפורסמת בזכות עצמה. הכניסה שלה, מיד אחרי החתונה, מעלה שוב את המחשבה על החיים של אנשים בחוג המחייב והמחושב הזה. נעים מארוע לארוע, וכמובן מתיעוד של ארוע לתיעוד שאחריו. סטטיק עצמו צץ בפרסומת "זהב" מיד אחרי כניסתה, מלחים את כל העסק, מזכיר לנו שאנחנו במעגל סגור של צפיה במסך כזה כדי להגביר את הצפיה במסך אחר. מה הוא מפרסם? סיב אופטי. כי חייבים לשפר את איכות הצפיה.
6. עובדי ההפקה העוטים חיג'אב שחור, גוררים פנימה את המתמודדים המכוסים בד, העלו דימוי אחד ברור, והוא של סרטוני ההוצאה להורג של דאעש. היה בזה משהו מנחם; להיזכר בכך שבאמצע העשור הקודם חשבנו שדאעש ישמידו את העולם והנה כולנו חיים ויכולים להעלות את הדימוי הזה בראש ללא חשש. בדיעבד, בעיקר הסושיאל שלהם עבדו מעולה.
7. כולם חמודים. לא רק החמודה הראשית, תמיר "תנוחי" ורדי. זה ליהוק של נשמות וכפרות ושל יפים יפות. כמובן שזו רק ההתחלה, אבל זה מצג קיצוני של חמידות גם לתחילת עונה. היחידים שיכולים להציל אותנו מהרעלת סוכר הם אלו שעדיין בחוץ – דנה רון ואורן חזן. מאיה בצלאל אולי צמחונית, אבל יש לקוות שהיא תאכל אותם.
8. לג'קי מנחם, זוכה העונה החמישית של התכנית, עוד יש את המז'יק. הסצנות בהן הוא מדבר עם האח הגדול כמו נלקחו מ"להיות שם". כל משפט שלו הוא מטאפורה לפורמט ולחיים עצמם. האיש שהביא לנו את "של הביוקר" ואת "זה לא פשוט להיות פשוט", פותח כאן במשהו ניואנסי, שאומר הכל, כלומר לא כלום שהוא הכל: " בא לי להרגיש עוד פעם קצת את הריגוש". להרגיש את הריגוש. אמרת את זה.