"בן זוגי התעלל בי כמו שחמאס התעללו בקורבנות ב-7.10"

בדירה סטנדרטית בבת ים, כמו כולנו, מנהלות דלאל דאוד ובתה שגרת מלחמה כבר כמעט ארבעה חודשים חודשים. הבת חזרה לבית אמה בגלל המלחמה, ודאוד, האם, הולכת מדי יום לעבודתה בסטודיו לעיצוב פאות רפואיות לנשים חולות סרטן. "כולן יצאו לחל"ת חוץ ממני, אני והמנהל שלי עושים כרגע הכול לבד", היא מספרת, "אני שומעת על הרבה פיטורים במגזר, ולשמחתי אני וילדיי לא פגשנו את זה". כשיש אזעקה היא ובתה יורדות יחד למקלט ופוגשות את השכנים. "המלחמה איחדה אותנו מאוד", היא מציינת, "אנחנו דואגים אחד לשני ואחת לשנייה. אני גרה במדינה הזו ומתקיימת בה כערבייה ישראלית, וכשאני יורדת למקלט שלנו ולמקלטים נוספים באזור ועוזרת לילדים, זה נותן לי שקט".

>> בן גביר, כדאי שתקרא את הטקסט הזה לפני הטרגדיה הבאה

השקט הוא לא דבר מובן מאליו עבור דאוד. מאורעות הטבח של השבעה באוקטובר החזירו אותה לטראומה הפרטית שלה, אותה חוותה על בסיס יומיומי. "כשאני מעבירה היום את ההרצאות על סיפור חיי ועל האלימות שעברתי, אני עדיין לא תופסת את זה שב-7 באוקטובר דברים כמו אלה שאני חוויתי קרו לכל כך הרבה נשים".

"במשך שנים חייתי עם בן זוג שהתעלל בי כמו שחמאס התעללו בקורבנות ביום הזה, ומאז שהכול התחיל זה מאוד מלווה אותי", היא אומרת, "כתוצאה מזה הכנסתי לחיים שלי המון חום ואהבה. אני מסתובבת במגזר היהודי והערבי, נוסעת כל הזמן – מהצפון ועד תל אביב – ועוזרת למי שאני יכולה".

דאוד, היום בת 53, חותנה בגיל 21 עם גבר שהתעלל בה באופן סדרתי. עדויות שנתנה בעבר מספרות על אלימות רצחנית ויומיומית, אינוס באופן קבוע וכליאתה במשך שעות בתוך הבית, לעיתים בשירותים. בראיונות קודמים שיתפה דאוד בעדויות ובסיפורים הקשים על האלימות שהופעלה כלפיה בפומבי מצד בן זוגה לשעבר במהלך הריונה, בעודה בחודש שביעי. היא סיפרה על צלקות מפציעות שהיו כה עמוקות עד שרופאה לא יכלה לתפור אותן, ועל הניסיונות שלו להוציא אותה עירומה אל הרחוב. בגיל 26, דאוד כבר הספיקה להגיש 27 תלונות במשטרה על אלימות בבית, ואף ניסתה להתגרש בבית הדין השרעי ביפו, אך נשלחה חזרה לבן זוגה לעשות "שלום בית".

"כשיצאתי מהכלא לא הייתה לי כוס מים לשתות, לא קיבלתי שום עזרה. היום אני כבר חמש שנים לבד, הקמתי בית בזכות עצמי ואני לא זקוקה לאף אחד. זה המסר שאני מעבירה לנשים שאני עובדת איתן – לא להיסמך על הגבר בחייך"

 

ערב אחד, ארבעה ימים לאחר לידת בנם, ביקש בעלה לאנוס אותה שוב ואיים לפעול באלימות כלפי הילדים – בתה בת ה-4 והתינוק בן יומו. אחרי שהשכיבה את הילדים לישון, החליטה דאוד להציל את עצמה – ורצחה אותו. לאחר שהורשעה ונשפטה למאסר עולם, ריצתה דאוד 18 שנות מאסר בכלא נווה תרצה, עד שוועדת השחרורים פסקה על שחרורה ב-2019. לאורך כל שהותה בכלא נאבקו ארגוני נשים רבים לשחרורה של דאוד, ויום שחרורה סימן רגע של צדק במאבק כנגד אלימות כלפי נשים. כיום דאוד היא פעילה בולטת למען זכויות נשים ומלווה נשים נפגעות אלימות בדרכן אל החופש.

היום, חמש שנים לאחר שחרורך, עד כמה את מרגישה שהעבר מלווה אותך?
"אני לא מסתכלת לאחור, אלא אם אני מספרת את הסיפור שלי. אני מתרכזת בלחיות את החיים שלי, וחיה עם הכאב שלי בשלום. היום המטרה שלי היא לחזק אנשים בכלל, ונשים בפרט, לתת להן מקום שלא יפחדו, שלא יגיעו למצב אליו אני הגעתי. כמובן שיש צלקות, אבל שמתי את החלק הזה בחיי מאחור. טיפלתי בו במשך המון שנים, גם בכלא וגם כשהשתחררתי. יש לי ילדים, אני צריכה להיות חזקה מולם".

הם עוד שואלים אותך שאלות על השנים האלו? על הכלא?
"האמת שממש לא. הם לא מוכנים. גם הם שמו את הכול בצד והמשיכו את החיים שלהם כמוני. אבל אם הם ישאלו, הגעתי כבר למקום שאני יודעת מה לענות. אני אישה חזקה ואני חיה עם עצמי בשלום".

בשבוע האחרון של חודש דצמבר 2023, פתחה דאוד את הצלקות מחדש פעם נוספת, במסגרת התערוכה "לא כלה להשגה" מטעם עיריית בת ים, טרמינל העיצוב בעיר ועמותת "לצאת מהקופסא". התערוכה נתנה במה לנשים שורדות אלימות לספר את סיפורן, דרך אחד הפריטים הטעונים בסיפור שלהן – שמלת הכלה.

קרן כהן ישראלי, יוצרת ובמאית התערוכה, הכירה את דאוד כשהנחתה את אחת מקבוצות השיקום בהן השתתפה בכלא, והתחילה איתה תהליך ארוך של בניית ביטחון ועמידה מול קהל, שאפשר לה סוף סוף להשמיע את קולה ולספר על מה שאירע לה. כתוצאה מכך, דאוד העבירה הרצאות על סיפורה האישי, בין היתר מול אשת הנשיא דאז, נחמה ריבלין ז"ל, וכך נוצרה החשיפה שבסופו של דבר אפשרה את החנינה שלה, כך מאמינה דאוד.

"לבשתי פעמיים שמלת כלה בחיי – הפעם הראשונה הייתה בגיל 16, והפעם השנייה הייתה בגיל 21, לפני הנישואים המתעללים שעברתי. באף אחת מהפעמים לא רציתי להיות שם, הכריחו אותי, לא הייתה לי בחירה"

במהלך תהליך העבודה על התערוכה פרצה המלחמה, והמפגשים המפרונטליים שלה עם נשים שורדות אלימות נוספות עברו לזום. "כל אחת דיברה על מה שהיא מרגישה בזמן המלחמה, תוך כדי פירוק הסיפור האישי והצלקות. זה היה קשה", היא משתפת, "הרבה נשים מהקבוצה לא עמדו בזה. בתוך העבודה הכאב והבכי יוצאים שוב ואת חוזרת אחורה. אני מכירה את עצמי כאישה חזקה ומחזקת במקום הזה, אבל החשיפה מול הנשים הייתה לי לא פשוטה. את חוזרת מהפגישה ובסוף את נשארת עם עצמך לבד, עם כל מה שפתחת והוצאת ממך".

>> "מצאנו בטיקטוק סרטון שלה מתפללת, מתחננת על חייה"

מה העבודה עם שמלת הכלה הוציאה ממך?
"זה העלה הרבה זכרונות. בהתחלה לא רציתי בכלל ללבוש שמלת כלה במסגרת העבודה. לבשתי פעמיים שמלת כלה בחיי – הפעם הראשונה הייתה בגיל 16, והפעם השנייה הייתה בגיל 21, לפני הנישואים המתעללים שעברתי. באף אחת מהפעמים לא רציתי להיות שם, הכריחו אותי, לא הייתה לי בחירה. היה לי חשוב ששמלת הכלה שלי בתערוכה תהיה קלה, כי בצעירותי כל שמלת כלה שלבשתי הייתה לי כבדה נורא".

"בתערוכה עצמה, כשהצגתי, הלכתי עם עיניים סגורות", היא ממשיכה, "כמו אז, כשהייתי ילדה בת 16 כשהתחתנתי, ולא ידעתי לאן אני הולכת, לאן אני נכנסת. הייתי כמו עיוורת. כשעלינו לבמה הכאב הציף אותי מאוד, אבל היה שם גם מקום ענק של כוח. הבת שלי הייתה בקהל, חברות שלי היו, והצלחתי להבין שאני במקום אחר לחלוטין".

בריאיון שלך ביום השחרור שלך מהכלא, אמרת שהמסר שיש לך לנשים במצבך הוא לא לפחד. פשוט לקום וללכת, כדי לא להגיע למצב הקיצוני שאליו את הגעת. את עדיין עומדת מאחורי זה?
"בוודאי. יש לי מספר קבוצות נשים ביפו שאני מלמדת בהן תפירה. בתוך שיעורי התפירה אני מעבירה את אותו מסר בדיוק, מסבירה להן איך אישה יכולה לקום על הרגליים בכל הכוח, אפילו במצבים הכי קשים בחיים, ולא ליפול. אני יודעת היום שאישה יכולה לעשות הכל לבד. כשיצאתי מהכלא לא הייתה לי כוס מים לשתות, לא קיבלתי שום עזרה. היום אני כבר חמש שנים לבד, הקמתי בית בזכות עצמי ואני לא זקוקה לאף אחד. זה המסר שאני מעבירה לנשים שאני עובדת איתן – להיות אישה חזקה, לא להיסמך על הגבר בחייך".

"עבדתי קשה מאוד, וגם היום אני עובדת קשה מאוד בשביל לחיות חיים נורמליים ולתת חיים כאלה גם לילדים שלי", היא ממשיכה, "לא לקחתי שקל מאיש, אפילו לא מההורים שלי. הקמתי את עצמי בזכות עצמי".

את מרגישה חרטה היום?
"אם הייתי יכולה להחזיר את הגלגל אחורה, ברור לי שלא הייתי מגיעה למקומות שאליהם הגעתי. לא הייתי נותנת לו להרים עליי יד. פשוט אז לא היה לי את הידע שלהתנגד זו בכלל אופציה".

את מספרת את הסיפור שלך בכל במה אפשרית. את נתקלת גם בביקורת?
"האמת שאני מקבלת בעיקר הרבה חום ואהבה. אתמול הייתה לי הרצאה עם סטודנטים שנמשכה שעה יותר ממה שהיא הייתה אמורה, כי הם לא רצו לעזוב. בעבר הגעתי לקבוצות של נוער בסיכון, נערים ונערות שהמדריכים שלהם לא האמינו שהם יושבים במשך שעות בהרצאה. אני מספרת את הסיפור האמיתי שלי, בלי מסכים ובלי מסכות, מהלב שלי לשלהם. אני אימא שחוותה חוויה קשה מאוד, ואין ילד שלא מרגיש הזדהות עם דבר כזה. ברהצאה אחרת ניגשה אליי מישהי בסוף, חיבקה אותי ואמרה לי 'דלאל, בחיים לא חשבתי לחבק ערבייה'. היא אמרה לי שתמיד הזהירו אותה מהעולם שלי, ושעכשיו היא הבינה שהעולם שלנו, כנשים, דווקא מאוד דומה".

נשים מגיעות אלייך אחרי הרצאות ומבקשות עזרה? משתפות אותך בסיפור שלהן?
"לצערי ולשמחתי, לא הייתה הרצאה שלא התקשרה אליי אחריה אישה אחת, או שתיים, או שלוש, ואמרה לי 'דלאל, את נתת לי אור, נתת לי את הכוח לקום ולספר את סיפור החיים שלי'. בתור ילדה הייתי ילדה מאוד ביישנית, פשוט לא יכולתי לדבר. הבמה שקרן נתנה לי אז, בכלא, אפשרה לי בפעם הראשונה לספר את הסיפור שלי, להיות בטוחה בעצמי ולא לפחד. זו המתנה שקיבלתי. כשאני רואה נשים חזקות נלחמות למען מעמד האישה ועבור הזכויות שלנו, זה נותן לי עוד תקווה. כל עוד יש נשים חזקות – יש תקווה. אני מאמינה שלאט לאט יתנו לנו עוד ועוד מקום".

>> אפשר לדבר רגע על המחיר שנשים משלמות במלחמה הזו?

"המשטרה לא מתערבת במגזר הערבי, נקודה"

אי אפשר שלא לתהות על הקשר בין היותה של דאוד אישה ערבייה, לבין אוזלת היד וחוסר המענה המשוועים מצד המערכת. יותר מ-20 שנה חלפו מאז שקיבלה דאוד את ההחלטה לקחת את העניינים לידיה ולשאת בהשלכות, אך נראה שחוסר העניין המשטרתי באלימות בחברה הערבית, כמו באלימות כלפי נשים, רק הולך וגובר בשנים האחרונות, ובתקופת המלחמה בפרט. 29 נשים נרצחו ב-2023, מספר בלתי נתפס.

"אני בטוחה שזה העלה את הסכנה משמעותית", מתייחסת דאוד להשפעת המלחמה על המצב בבתים. "רק השבוע שמעתי שכן מרביץ לאשתו באמצע הלילה וקראתי למשטרה. עד לפני חודש חייתה אצלי מישהי בבית במשך תקופה ארוכה, כי פשוט לא הייתה לה שום כתובת אחרת. תחושת הדריכות גבוהה".

מקרי הרצח בחברה הערבית בכלל הפכו לעניין יומיומי. "זה מאוד מפחיד. כל פעם שאני שומעת משהו אני ישר מתקשרת לילדים שלי", משתפת דאוד, "אני ישר חוששת שזה הם. בזמני גדלתי בבית שכולו היה חום ואהבה, לא הרגשנו אלימות כזו, ופתאום עכשיו את רואה ילדים מגיל צעיר גם כקורבנות וגם כפושעים. יש לי אחיין בצבא ושני אחיינים במשטרה, כולם גדלו על קבלת ואהבת האחר. יש לנו הרבה מזל, אבל במשפחות רבות אחרות, כשאמא ואבא בעבודה, לילדים אין איפה להיות וזה לא מעניין אף אחד – הם פשוט מסתובבים ברחובות. החינוך במגזר הערבי בבעיה קשה – שמים את הילדים בבית הספר עד הצהריים, ואז אין להם מסגרת והאימא לא נמצאת בבית. מה שיש להם לחפש ברחוב זה רק פשע".

>> "אני הולכת לישון אחרי שסיימתי לסקר רצח, וקמה בבוקר לרצח אחר"

והמשטרה?
"המשטרה לא מתערבת במגזר הערבי, נקודה. תיקחי את הסיפור שלי לדוגמה: הגשתי 27 תלונות במשטרה, ולא עשו כלום. זה לא עניין אז אף אחד. וגם עכשיו – זה נרצח, וזה נרצח, וזה נרצח. מישהו שואל מאיפה הם מביאים את הנשק? יש לנו משטרה וצבא מאוד חזקים, אם הם היו רוצים למגר את זה – הם היו יכולים. כל יום נרצחות נפשות, בהן של נשים וילדים, והכל לאור יום. הרבה פונים אליי, גברים ונשים. הפחד משתק וכולם מפחדים לדבר, זה משתלט על האנשים במגזר, אבל אנחנו נמשיך להילחם ואני אמשיך להשמיע את הקול שלי במגזר הערבי".

"במגזר הערבי לנשים אין מושג למי לפנות ולאן ללכת. נשים ערביות מפחדות להתלונן, הן מפחדות שאם ידעו שהן התלוננו אז יהרגו אותן"

 

כשמגיעות אלייך נפגעות אלימות מהמגזר, למי את מפנה אותן?
"אף פעם לא למשטרה, אני מפנה אותן למרכזי הסיוע כי המשטרה עושה רק נזק. מעטות הנשים שנרצחו ולא הייתה להן תלונה פתוחה במשטרה או ברווחה, ובסוף מה עשו? כלום. במגזר הערבי לנשים אין מושג למי לפנות ולאן ללכת, כי אין להן את המודעות לזה שיש אפשרויות אחרות. נשים ערביות מפחדות להתלונן, הן מפחדות שאם ידעו שהן התלוננו אז יהרגו אותן. מוטלים על האישה הערבייה המון איסורים, אז אין מי שידריך אותן. אין להן כסף לשלם על טיפול פסיכולוגי, כי הגבר לרוב נותן את הכסף, אז הן לא יכולות ללכת לגורם מוסמך שייעץ להן איך לצאת ממעגל האלימות. אין כלים".

תגובת המשטרה: "משטרת ישראל מתייחסת במלוא כובד הראש ומטפלת בכל תלונה או מידע שנוגע לאלימות במשפחה בכלל ואלימות בין בני זוג בפרט. בשני העשורים האחרונים, מערך האלמ"ב במשטרה עבר כברת דרך. הדבר בא לידי ביטוי בהתמקצעות החוקרים, כשירות תרבותית, קיומם פתרונות מגוונים לנשים בסיכון בשיתוף פעולה עם הרווחה וארגוני הנשים. המשטרה הינה חלק מרכזי בוועדה הבין משרדית לטיפול בעבירות אלמ"ב, במסגרתה שוקדים יחד לשיפור מתמיד ולמציאת פתרונות חדשים לנשים בסיכון. בנוסף, בשנים האחרונות גויסו עשרות עו״ס משפחה למחלקי המשפחה, במטרה לתווך את היבטי הטיפול לקורבנות האלימות במשפחה. כמו כן, קיימות עשרות עו״ס משטרה ביישובים מהחברה הערבית לטובת שיפור השירות והמענה הניתן להן. משטרת ישראל עושה ותמשיך לעשות להעלאת אחוזי הדיווח ושיפור אמון הציבור והחברה הערבית".

"עוד נציין כי תיקי פשיעה חמורה, בדגש על תיקי רצח, נמצאים בראש סדר העדיפות המשטרתי ומלווים על ידי הפיקוד הבכיר ביותר", מוסרים ממשטרת ישראל בהמשך לדברים הקודמים, "משטרת ישראל פועלת בכלל האמצעים העומדים לרשותה ומשקיעה משאבים רבים בחקירת אירועי רצח, ללא הבדל בין קבוצות אוכלוסיה ומגזרים. מטבע הדברים חקירת עבירת רצח הינה מן המורכבות והרגישות שיש. פעמים רבות מחייבת החקירה שיתוף פעולה מצד האוכלוסיה. כל חקירה מנוהלת ביסודיות ובמקצועיות. אנו מדגישים כי בכל מקרה בו קיים חשש לחיי אדם או מדובר באירוע חירום יש להתקשר למוקד 100 של משטרת ישראל".

"יש צורך עצום בהקמת עמותה ייעודית לתמיכה טיפולית בנשים נפגעות אלימות במגזר הערבי", אומרת דאוד, "לא הייתי מגיעה לנקודה שאליה הגעתי, אם היו לאישה הערבייה בישראל כלים להתמודד עם האלימות בבית. כשהלכתי לעובדת סוציאלית, היא שלחה אותי למקלט נשים, אבל זה לא התאים למצב שלי. אחר כך היא שלחה אותי למשטרה – שלא הגיבה לתלונות. בסוף הלכתי לבתי חולים להתאשפז, זה היה הפתרון שלי, כי שם היה המקום היחיד שהייתי בו יחסית מוגנת. היום, כשהמצב הכלכלי מתדרדר, הכל מתייקר ונשים ערביות בקושי סוגרות את החודש – נחוץ פיתרון חדש לנשים במצבים כמו שלי".

איך נראה האקטיביזם שלך למען נשים היום?
"אני פועלת היום בקבוצה של אסירות משוחררות. אנחנו מקימות עמותה לאסירות לאחר שחרור כי אף אחד לא חושב עליהן, בעיקר בתוך המלחמה. מהרגע שהתחילה המלחמה, למשל, אין ביקורים בבתי הכלא – אז הן לא יכולות לראות את הילדים והמשפחות כבר שלושה חודשים. אין בכלא פסיכולוגיות, אין שום אפשרות לטיפול נפשי, אז עכשיו אנחנו נמצאות בתהליך של מציאת מדריכות ועובדות סוציאליות למטרה הזו".

משירות בתי הסוהר נמסר: "מדיניות ביקורי משפחות הינה מדיניות ארצית אחידה לכלל האסירים הפליליים. לאורך תקופת המלחמה ביקורי המשפחות הוגבלו בהתאם להנחיות פיקוד העורף והערכות מצב שבועיות. נכון לעת הזו, ביקורי המשפחות מתקיימים באופן מלא".

>> "אישה שיוצאת לדייט לא צריכה לפחד שהגבר יפנה אליה נשק"

"המון אסירות משוחררות חוזרות מיד לכלא", מדגישה דאוד, ומוסיפה: "אני בטוחה שאם לא הייתי מפתחת חוסן גדול גם אני הייתי חוזרת. טיפול באסירות משוחררות זה היום החלום שלי".

"חוץ מזה", היא אומרת, "אני מרצה בקבוצות ורוצה להקים פרויקט נגד אלימות בבת ים עבור יהודיות וערביות, כי אני יודעת שביפו המון נשים מחפשות ואין להן לאן לפנות. עוד לא הגעתי לזה, אבל בעזרת השם אגיע לשם. אני רק חמש שנים בחוץ וכל הזמן מתרוצצת ממקום למקום, אני עוד לא לגמרי מבינה שאני חופשיה ויכולה לעשות המון דברים".

"אם כל אחד היום יפקח אוזניים וינסה לזהות סימנים של נשים במצוקה, יהיה אפשר להציל עוד חיים", מסכמת דאוד כשאני שואלת אותה כיצד יהיה אפשר למנוע את מקרה הרצח הבא של אישה. "אנחנו הבעיה, אם אנחנו רואים או רואות את זה, אנחנו מתנהגים כאילו לא קרה כלום ומדפדפים. אנחנו יוצרים אלימות בתוך עצמנו, אז חייבים לקום ולעזור".

יש בך פחד היום? מגברים, למשל?
"ממש לא. אני יכולה היום לזהות סימנים מקדימים לדברים כמו מה שקרה לי מקילומטרים. כשחוויתי את מה שחוויתי לא ידעתי כלום, היום אני יודעת ואני מרגישה את מי שמולי. למדתי לזהות שפות גוף בעייתיות".

דאוד רואה בעצמה כיום שליחה, שמספרת את הסיפור האישי שלה בשביל לגרום לעוד ועוד נשים שזה קיים אצלן בבית, להתעורר: "אני לא מאמינה ששרדתי את החיים האלה. אולי זה הגורל שלי, שאלוהים נתן לי כדי לעזור לאנשים אחרים. התקווה שלי הצילה אותי, ואני אומרת תודה לאל על המקום שבו אני נמצאת. ראיתי דברים יותר עצובים ויותר כואבים ממה והיכולת שלי לעזור הופכת הכול לשווה את זה".

מה היית אומרת לאישה שמזהה את עצמה בסיפור האישי שלך?
"המסר שלי הוא קודם כל להיות חזקה, להילחם ולדעת מה המטרה שלך – לאן את רוצה להגיע? אני מעודדת נשים לפקוח את העיניים שלהן כדי לראות את עצמן באמת, לדעת שיש להן כוח לצאת ממעגל האלימות אל חיים שמחים ומאושרים יותר. בעבר דאגתי כל הזמן ממה שאנשים יגידו עליי, והיום אני מעריכה את עצמי, אוהבת את עצמי, ומחליטה עבור עצמי. כמובן שתמיד אייעץ גם לפנות לעזרה – יש המון עמותות והמון דלתות פתוחות, אבל צריך לאזור אומץ ולבקש. מאחלת לכולנו שנפסיק לשמוע על נשים שמאבדות את חייהן סתם. הלוואי, הלוואי, הלוואי".