בניתי את ביתי בשתי ידיי

לפני כ-10 שנים הגיעה טל בשן, נגרית ומעצבת פנים במקצועה לחוף היפהפה 'בסטה', שנמצא בבראס בורקה בסיני, וגילתה עולם של צורות שדיבר בשפה שלה. "הצורות שראיתי בבסטה דמו מאוד לאסתטיקה של הרהיטים שייצרתי, אך במקום עץ הם נבנו מבוץ", מספרת בשן. "נדלקתי על החומר ועל הצורה. זה היה פשוט עניין של אהבה וזה מה שמניע אותי עד היום. הצטרפתי לבנייה של הפועלים במקום ולמדתי מהם את הבסיס לעבודה.

כשחזרתי הביתה גיליתי שיש תרבות שלמה של בנייה בבוץ ונפקחו לי העיניים. הצורות שראיתי בבסטה ואחר כך במקומות אחרים בעולם הפכו לחלק מהעולם שלי". כיום היא מקיימת בביתה סדנאות בנייה, מדריכה פרויקטים קהילתיים ומלווה קבוצות המתלוות לבנייה בכפרים בהודו ובמרוקו.

לדברי בשן, הבנייה באדמה נתגלתה גם בחפירות ארכיאולוגיות בארץ מהתקופה הכלקוליתית ומתקופת הברונזה. בחפירות תל יריחו התגלו שרידי בנייה באדמה, בלבנים שעוצבו בידיים, בצורת ככרות לחם, כדוריות או מלבניות. שרידים נוספים לבנייה באדמה התגלו באשקלון, בבית שאן, בחצור, בתל דן ובשער הגולן. בדרך כלל מצאו הארכיאולוגים רק את בסיסי האבן של הקירות ונאלצו לשער ולנחש את שיטות הבנייה באדמה.

"מאז הגילוי הראשון, אני מחפשת דרכים ליישום. נסעתי למצרים, לקפריסין ולהודו. היה בי להט להתנסות הלכה למעשה בשיטה ובמקביל הגיע למקומות שונים בעולם כדי ללמוד את השיטות ממקור ראשון".

מה הקשר בין בוץ לבין קהילה?
"מבחינתי הבנייה בקבוצה היא חלק בלתי נפרד מהעשייה בבוץ. מעבר לטכניקה, לתכנון ולחדוות העשייה, מתקיים הערך המוסף החברתי של הבנייה בקבוצה. הבוץ הוא חומר נוח, נגיש, גמיש, סלחני ומאפשר תיקונים. הוא מהווה דבק טוב בין אנשים. לכן הוא מאפשר לעבוד בו בלי הבדלי גיל".

ואכן, בסדנה מוצאת בשן תפקיד לכל אחד. אפילו ילדים יכולים להשתלב בבנייה, לתרום ולהועיל. "לב העניין של הבנייה המסורתית זו הבנייה בקהילה", ממשיכה טל. "אנשים עייפים רק מדיבורים, הם צמאים לגעת בחומר. הם מחפשים כר עשייה משותף לילדים ולמבוגרים ושלצד החוויה יהיה גם תוצר מוגמר. בנייה בבוץ עשויה להיות פרויקט קהילתי אידיאלי. זהו כלי יישומי אך גם חינוכי וחברתי".

חדר משלה

סדנאות הבוץ של טל מתקיימות באחד המקומות היפים בארץ, מעל מעיינות הסטף, שם מתגוררת משפחתה. בעלה עובד בשימור החקלאות העתיקה מטעם ק.ק.ל. בתוך השמורה, בין עצי האלון, נראית עבודת האדמה כמעט טבעית, אך מה יעשו משתתפי הסדנה עם הידע הזה בבית? מסתבר שאנשים מגיעים מסיבות שונות. יש המגיעים עם הילדים לעוד סדנה יצירתית ויש המתכוונים לבנות הלכה למעשה בבוץ.

יולי מזיכרון יעקב, למשל, מגיעה לשם שתי מטרות: היא עומדת בפני בניית בית בזיכרון יעקב ואת גן השעשועים בחצר ביתה היא רוצה לבנות מבוץ. כמו כן, היא מלמדת נגרות, בניית רהיטים וצעצועים בבית הספר הדמוקרטי בזיכרון. "יש לנו גם 'בוצן' בבית הספר. אנחנו רוצים לעשות משהו משולב, בסגנון הפסלים של האמנית ניקי דה סאנט פאל, שבנתה את פסל המפלצת בירושלים. אז באתי ללמוד ואני מקווה שזה ייהפך ליצירה משולבת של הצוות עם הילדים".

מיטל מעין עירון, צעירה בשנות העשרים, חולמת על הקמת חדר קטן בחצר הוריה. המשפחה מתעתדת לעזור. "כבר עשינו את יציקת הבטון ועכשיו אני לומדת את השיטות השונות. כל המשפחה תתגייס. נעשה את זה ביחד. החדר יהיה הכי קטן שאפשר ובכל זאת חדר נפרד משלי".



פעילות בגני ילדים

בארץ מקושרת הבנייה בבוץ לנושא האקולוגיה, ויש הלומדים את השיטה בכדי ליישם אותה בכיוון הזה. סיגל ויינר וחדוה אנטבי הן אחיות שותפות לחברת "ספירלות". חדווה אמנית וסיגל אדריכלית והן רוצות ליישם את הידע הנרכש בתוך פרויקט "גן ירוק" של משרד החינוך והמשרד לאיכות הסביבה. "בסך הכל השיטה היא פשוטה", אומרת חדווה. "צריך לדעת כיצד להתאים אותה למטרה ולאוכלוסייה. על בסיס תוכניות אחרות שלנו נוכל להכניס לגנים פעילות של בנייה בבוץ בשיתוף הילדים".

בנייה באדמה מוגדרת כעבודה עם אדמה רטובה ליצירת מבנה, רהיט או פסל, שיתייבש באנרגיית שמש בלבד. סדנת המבוא מעניקה את הידע המעשי הבסיסי לבנות ספסל, פסל או לצמוח לפרויקט בנייה של בית שלם. בסדנה של יום אחד אפשר ללמוד את העקרונות: בדיקת האדמה הביתית, יחסי ערבוב, הכנת לבנים ו"קובבות" והפרדה מהקרקע. סדנת ההמשך עוסקת בציפוי וגימור.

סדנת המבוא כוללת שיעור תיאורטי קצר על הרכבי הבוץ ומניעת הלחות ולאחריה התנסות מעשית. הבנייה בארץ מתחילה עם סיום הגשמים בסביבות אפריל ומסתיימת עם הסתיו בסביבות אוקטובר-נובמבר. אם תהליך הבנייה לא מסתיים עד עונת הגשמים, מכסים את המבנה בניילון או ברזנט עד לעונת הבנייה הבאה.

מרכיבים ויחסים

בבסיס של כל שיטות הבנייה באדמה נמצאת התערובת – המרכיבים והיחסים. שלושת המרכיבים הם אדמה חרסיתית, חול וסיבים בתוספת מים.

אדמה חרסיתית, המכונה גם אדמת טין נמצאת במקומות שבהם מוצאים מים עומדים בחורף. החרסית משמשת כדבק המחבר את גרגרי החול (קוורץ) אחד לשני. מקור המילה CLAY במילה האינדו-אירופית GLAY שפירושה להדביק ביחד. מידת החרסית שיש באדמה משתנה ממקום למקום.

בהרי ירושלים האדמה חרסיתית וניתן למצוא אותה במקום שבו נקוו שלוליות חורף. באזור השפלה יש כ-25 אחוז חרסית באדמה והיא מספיקה לשיטת הבנייה בלבנים. בעמקים האדמה חרסיתית יותר. הרעיון הוא לא ליצור בורות גדולים ולא לקחת אדמה בכמויות גדולות אלא לשימוש מקומי בלבד. אם אנחנו חופרים במקום הבנייה, רצוי להשתמש באדמה שחפרנו.

חול – ניתן לקנייה כפי שקונים חול לבניין.

סיבים – קש משומש מעורבב בגללים ניתן לאסוף מרפתות, אורוות ופינות חי.

המתכון להכנת חומרי הבנייה דומה לאפיית עוגה. חשוב להקפיד על המידות, ללוש היטב ובעיקר לפתח אינטואיציה לגבי שילוב המרכיבים. "הכל עניין של ניסוי וטעייה", אומרת בשן, "בסופו של דבר לומדים לחוש את התערובת הנכונה, ולהכיר את האדמה איתה אנחנו עובדים".

בשן מלמדת שתי שיטות עיקריות לבנייה בבוץ:

שיטת הלבנים

מתכון לבוץ להכנת הלבנים:

• 1 קערת אדמת חרסית קרקע מקומית.
• 1.5 קערת חול (ניתן לקניה).
• 1 קערה קש משומש עם גללים. (את הקש ניתן לאסוף באורוות ורפתות).

חשוב להקפיד על כלי מדידה אחידים.

מוסיפים מים לפי הרגש ולאט-לאט ומערבבים הכל בתנועות לישה. ככל שנרבה ללוש כן ייטב. אפשר ללוש בידיים ואפשר ללוש גם ברגליים. החיבור בין המרכיבים יקבע את האיכות של התערובת. אם החומר דביק מדי מוסיפים מעט מהתערובת הסיבית. הקש מחזק את התערובת ומאוורר אותה. תוספת של חול עלולה לייבש את התערובת יתר על המידה ולגרום לה להיסדק. לבנה אחת סדוקה זה לא נורא, אבל אם התערובת כולה מתפוצצת זה מחליש את המבנה. אם החומר יבש מדי צריך להוסיף לו מעט מים ושוב ללוש.

הכנת הלבנה

מכינים את הלבנה בעזרת תבנית מלבנית מעץ לתוכה יוצקים את החומר. אין צורך לדחוס את החומר. הדחיסה תבזבז חומר ותגרום ללבנה להיות כבדה ללא צורך. לבסוף מרטיבים את היד, מחליקים ומניחים את הלבנים לייבוש. הייבוש נמשך מספר שבועות, תלוי במזג האוויר. לשם חיבור הלבנים זו לזו מכינים טיט המשמש מעין דבק.

הכנת הטיט:

• מנה אחת של חול
• מנה אחת של חרסית
• מעט מים
• לשם יצירת מבנה חזק מניחים את הלבנים בשיטת הלגו. הלבנה העליונה יושבת על בסיס של שתי לבנים בשורה הראשונה ומחברת אותן, בדומה לבניית לבנים מלגו.

יתרונות השיטה: כאשר יש כמות גדולה של לבנים הבנייה "רצה" במהירות. קל לעבוד איתן ביצירת מסגרות לחלונות דלתות, נישות ופינות חיבור בין שני קירות.

חסרון השיטה הוא שצריך להכין את הלבנים מבעוד מועד ולדאוג לייבשן. המלאכה דורשת תכנון ארוך טווח וקבוצה גדולה של פועלים.



שיטת הקובבות

השיטה השנייה בה משתמשת טל היא שיטת הקובבות.

מתכון לקובבות:

• 2 דליים של חול
• 3 דליים של אדמת חרסית
• מעט מים וקש עם גללים. הקש צריך להיות גס יותר מהקש המשמש אותנו לעשיית הלבנים.

לשים היטב ויוצרים מעין ככרות קטנות. אין צורך להמתין לייבוש הקובבות וניתן להשתמש בהן כשהן רטובות. אולם, על מנת להשוות את הרטיבות שלהן לקיר הבנוי (והיבש), יש לקחת ספוג רטוב ולהרטיב את החלק עליו מניחים את הקובבה. הקובבה גמישה ומאפשרת לסתום חורים ולהשלים פערים שנפתחו. שיטה זאת יעילה לבניה במעגל. בכדי להבטיח את יציבות המבנה יש להקפיד על השוואת גבהים של הקירות.

גימור

לאחר סיום הבנייה מגרדים ומיישרים את הקירות ועוטפים אותם בשכבת גימור שמחליקה את הקירות ומאפשרת גם לצייר עליהם בצבעי חרסית.

הגנה מפני לחות ומים

אחת הבעיות העיקריות בבנייה בבוץ היא חדירת לחות מהקרקע וממי הגשמים.

צריך להתאים את הבנייה למקום. כמובן שבמקומות כמו הנגב וסיני יש פחות בעיות של מים. הבנייה במצרים מבוססת על שיטה של בניית קיר עבה. שתי לבנים לאורך ועליהן שתי לבנים לרוחב. עובי הקיר הוא כ- 45 ס"מ. בשיטה זו הקיר מבודד מהחום, מפני שעד שהחום חודר את הקיר כבר יורד הערב. כמו כן, לוקחים בחשבון שאם ירד גשם הקיר ייפגע במקצת, אך עדיין יישאר עבה מספיק ויעבור "שיפוץ", כלומר טיוח מחודש.

הגגות בנויים ככיפה ומאפשרים את ניקוז המים. במקומות גשומים כמרכז וצפון הארץ צריך להקפיד על בידוד ממקור המים. בחלק התחתון, על הבסיס להיות מאבן, יציקת בטון או בנייה בתוך סלע.

בחלק העליון חייבים כיסוי נכון של הגג. גג רחב שוליים יבטיח את הרחקת המים מהבניין. אם אפשר, רצוי לנצל מחסה טבעי של עצים שיגנו הן מגשם והן משמש. לגבי הקירות עצמם, רצוי לטייח בטיח סיד שהוא טיח נושם. אסור לאטום בכדי לא ליצור מצב שהלחות תישאר בתוך הקירות . לחילופין, אפשר לטייח עם טיח חרסית וגללים. כל שנה יש לחדש את הטיח.

רוצים ללמוד שיטות לבנייה בבוץ?»

להזמנת סדנאות ולמידע נוסף»

דוא"ל: talgidi@012.net.il

מתוך: מגזין דרך האושר

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה