"במוגבלות יש משהו משחרר נפשית. זה מצב שבו מקבלים אותך עם כל החולשות שלך"
הוא מעשן חומר טוב, שומע מוזיקה ומצייר. על החלק האחרון במשוואה הזו אחראית נגה פרידמן, מטפלת באמנות שעובדת עם אנשים עם מוגבלויות, ביניהם גם בן זילכה
לעיתונאי בן זילכה היו חיים מלאים, קריירה מפוארת, זוגיות מאושרת עם העיתונאית המוערכת לינוי בר גפן ובן בכור בדרך, עד שיום קודר אחד עולמו התהפך. ב-8 בנובמבר 2014 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, בעקבות כשל רפואי שהוביל לאירוע מוחי קשה, שלאחריו שקע בתרדמת ולבסוף כשהתעורר הפך לנכה סיעודי. מאז נמשך מסע השיקום המפרך ומעורר ההשראה שלו, אותו הוא עובר בעזרת צוות מטפלים, חברים טובים ובני משפחה מסורים – בראשם לינוי ובנם רנן בן ה-7. היום הוא כותב טור אישי ל״את״ ומשתף ברגעים הקטנים והגדולים מיומן השיקום שלו.
>> לינוי בר גפן, בת זוגו של בן זילכה, מאמינה היום רק בייסורים
אני מעשן חומר טוב, שומע מוזיקה איכותית ומצייר. תענוג אמיתי, באמת. אלו החוויות שלי מהעבודה עם נגה פרידמן, מטפלת באומנות בת 36. לפני כן, לא התנסיתי יותר מדי בציור, ואם כבר התנסיתי, פסגת היצירה שלי הסתכמה בבית עם גג, שני חלונות, דלת וילד מחייך עומד לצידו. בהמשך התפתחתי לציור שמשמעותו מופלאה עבורי, אך הוא מאוד פשוט לביצוע: ים מושלם לגלישת גלים, שזה אומר בפועל קו ישר לרוחב הדף, שזה הגל, וממנו יוצאים קווים מעוקלים כלפי מטה, שזו השבירה של הגל. בהתפתחות המטאורית הזו, הסתיימה קריירת הציור שלי.
עם נגה אני עובד קצת יותר מארבע שנים. בגיל 20 היא החלה ללמוד אמנות ועיצוב, עוד בטרם החלה לצייר. גם את הטיפול באמנות החלה עוד לפני שידעה לצייר, כשהחלה לעבוד במרכז תעסוקה של אלו"ט (אגודה לאומית לילדים ובוגרים עם אוטיזם) בירושלים, ושם גילתה שהיא מאוד נהנית מעבודתה. "היינו עושים שם הרבה אמנות", היא מספרת, "ועם הזמן שמתי לב שאני משתלטת לחניכים על הציורים, והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות. הלכתי לבצלאל ללמוד תקשורת חזותית, יחד עם זה המשכתי לעבוד באלו"ט והייתי מדריכה שיקומית לבריאות הנפש. כשהיו הזדמנויות להכניס את הציור לטיפול, אז הכנסתי. בסוף, לא כל כך עבדתי בתקשורת חזותית או בעיצוב גרפי, אבל התנסיתי בזה לא מעט".
"לא ממש הייתי מהילדים שמציירים", היא אומרת, "אבל כשהתחלתי לעבוד באלו"ט וראיתי אנשים אוטיסטים בתפקוד די נמוך מציירים, הבנתי שכל אחד יכול לעשות את זה. למדתי כל מיני טכניקות כדי לגרום להם לצייר, אז זה גרם גם לי לצייר".
לטיפול באמנות היא הגיעה במקרה. "לפני כן הייתי מלצרית, די גרועה אם להודות על האמת", היא מספרת, "הייתי רגישה מדי והייתי בוכה שאנשים לא קיבלו את האוכל שלהם. באלו"ט הרגשתי שאני עוזרת לאנשים ועושה עבודה טובה, הרגשתי שיש לי ערך".
"עוד לפני שלמדתי בבצלאל, הייתי מציירת קומיקס", היא נזכרת, "קראתי על מישהי שהיה לה סרטן, היא חיפשה משהו לעשות, והיא הרשתה לעצמה לצייר. לא עניין אותה באיזו רמה יצאו העבודות. במוגבלות יש משהו שמשחרר נפשית. זה מצב שבו מקבלים אותך איך שאתה, עם כל החולשות שלך".
"לא ממש הייתי מהילדים שמציירים, אבל כשהתחלתי לעבוד באלו"ט וראיתי אנשים אוטיסטים בתפקוד די נמוך מציירים, הבנתי שכל אחד יכול לעשות את זה. למדתי כל מיני טכניקות כדי לגרום להם לצייר, אז זה גרם גם לי לצייר"
כשהגיעה לבצלאל היא הפסיקה עם הקומיקס והחלה לצייר ולאייר בסגנונות אחרים והשתתפה בתערוכות מקומיות שונות.
"אני פחות טובה בלהסביר את עצמי או להעביר מסר בדיבור", היא מעידה על עצמה, "הרבה יותר קל לי לעשות את זה דרך ציור, ומאוד מספק אותי לראות אנשים אחרים שלימדתי אותם, עם או בלי מוגבלות, מתחילים לצייר".
"טיפול באמנות", אומרת נגה, "הוא תורם מעצם העשייה בכללותה – היכולת לשמור על ריכוז, התכנון, הדיוק – התוצאה הסופית, בטח בשלבים המוקדמים, פחות חשובה".
"כרגע אני עובדת איתך, עם עוד נערה אוטיסטית בת 16 ועם עוד שני תלמידים. הייתה לי גם קבוצה של תלמידים עם מוגבלות שכלית, שעבדתי איתם כמה שנים בהוסטל של אקי"ם בהרצליה", היא מספרת, "אני מחליטה באילו כלים וטכניקות יציירו בהתאם ליכולות של כל מטופל. אני גם לומדת מגורמים אחרים: לדוגמה, המרפאה בעיסוק שלך, המליצה לאחוז את העיפרון, המכחול או המברשת בצורה שונה".
בשילוב המוזיקה והעישונים (של קנאביס רפואי, לא צריך לעשות מזה דרמה), זה הפך לאחד הטיפולים המועדפים עליי. אמנם הייתי מעדיף שלא להיות נכה, אבל זה פרט שולי.