אחרי שהיה החריג במשפחה, בן זילכה הולך בעקבות לינוי בר גפן ובנם רנן
בן זילכה לא האמין למראה עיניו, עד שמפגש בלתי צפוי עם האופטמיטריסט שינה לו את כל התמונה. לפחות מעכשיו הוא בחברה טובה
לעיתונאי בן זילכה היו חיים מלאים, קריירה מפוארת, זוגיות מאושרת עם העיתונאית המוערכת לינוי בר גפן ובן בכור בדרך, עד שיום קודר אחד עולמו התהפך. ב-8 בנובמבר 2014 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, בעקבות כשל רפואי שהוביל לאירוע מוחי קשה, שלאחריו שקע בתרדמת ולבסוף כשהתעורר הפך לנכה סיעודי. מאז נמשך מסע השיקום המפרך ומעורר ההשראה שלו, אותו הוא עובר בעזרת צוות מטפלים, חברים טובים ובני משפחה מסורים – בראשם לינוי ובנם רנן בן ה-7. היום הוא כותב טור אישי ל״את״ ומשתף ברגעים הקטנים והגדולים מיומן השיקום שלו.
>> לינוי בר גפן ובן זילכה חוגגים ניצחון קטן, אבל ענק
אני לא ממש זוכר, אבל אבא שלי אומר שאהבתי לקרוא. קראתי לא מעט ספרים, וכמובן את הכתבות בעיתונים שעבדתי בהם. גם ערכתי די הרבה כתבות במסגרת עבודתי וגם יצא לי לערוך כמה ספרים. ספר, שכמובן לא ערכתי, אבל שהשאיר עליי רושם עז הוא "התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר, קלאסיקת התבגרות ריאליסטית, המתארת כמה ימים בחייו של גיבור הספר, הולדן קולפילד.
הנחתי את הספר לכמה רגעים לפני ששבתי לקרוא בו, וכשחזרתי, כעבור כמה רגעים בודדים, שוב לא ראיתי את האותיות בברור. אני בהלם, אני בשוק, אני המום, מה?!
גיבור הספר מנסה למצוא את דרכו בחיים לאחר שנזרק מבית הספר שבו למד. אני אמנם לא נזרקתי מבית הספר – למרות שזה נשקל. הייתי רחוק מלהיות תלמיד מצטיין, ולא פעם, אם היו גלים, העדפתי להצטיין בים מאשר בכיתה. אני בשום אופן לא אומר שהלימודים בבית הספר אינם חשובים (אני גאה מאוד בילד המתוק שלנו רנן על הישגיו בשנתו הראשונה בבית הספר), אבל חשוב לציין שיש גם חיים אחרי בית הספר, ויש בהם אינספור אפשרויות לבחירה. אני, לדוגמה, למרות ההישגים הדלים בבית הספר, הייתי עיתונאי מאוד טוב, ואף זכיתי בפרס על כתבות בנושא איכות הסביבה. אבל די עם התעופה העצמית.
הספר האחרון שקראתי היה "21 מחשבות על המאה ה-21", של ההיסטוריון והפרופסור מן המניין יובל נח הררי. הספר מאגד קובץ מאמרים העוסקים בסוגיות פוליטיות, חברתיות, טכנולוגיות וקיומיות שאיתן נאלצת ותאלץ האנושות להתמודד בעידן הנוכחי. מאוד נהנתי והחכמתי מקריאת הספר, ועכשיו אגיע לנושא שלשמו התכנסנו. כרגע אני נמצא בעיצומו של הספר "על החיים ועל המוות", מאת הסופר יורם קניוק, על התקופה בה היה מאושפז בבית החולים. גם מהספר הכואב והמרגש הזה אני מאוד נהנה, אלא שבשלב מסוים הרגשתי שהראייה שלי נהיית מטושטשת!
הנחתי את הספר לכמה רגעים לפני ששבתי לקרוא בו, וכשחזרתי, כעבור כמה רגעים בודדים, שוב לא ראיתי את האותיות בברור. אני בהלם, אני בשוק, אני המום, מה?!
כשנפגשתי עם אבי סיפרתי לו על כך. הוא פחות הופתע, ואמר שסביר שבגיל הזה יופיעו בעיות. קבענו שבהזדמנות הראשונה, נלך לבדוק את הראייה שלי. נסענו לחנות משקפיים ברחוב יהודה המכבי בתל אביב. האופטומטריסט הושיב אותי מול המכשיר לבדיקת ראייה, עשה טסטים והחליף עדשות עד שמצאנו את העדשה המתאימה ביותר עבורי. זהו. לרנן וללינוי יש משקפיים, ועכשיו גם לי יש.
עכשיו, נותר לבחור מסגרת שיקית לטעמי. הוא הציע כמה חלופות, ובחרתי את ההולמת ביותר. רק קצת חבל שהמשקפיים הם לקריאה בלבד, כי אני נראה כל כך טוב איתם! אבל די, עוד פעם אני עף על עצמי.
אחר כך נכנס תפקידה של המרפאה בעיסוק, ניצן הרטל. היא מלמדת אותי איך לשים את המשקפיים בעזרת ידי השמאלית, עם מעט עזרה מידי הימנית הפגועה יותר. בשישי האחרון ביצענו כמה ניסיונות: הלך לא רע, אבל יש עוד עבודה לעשות.