בן זילכה קיבל טעימה מהחיים הקודמים שלו לפני שהפך נכה, וגילה שההווה לא פחות מרגש

לעיתונאי בן זילכה היו חיים מלאים, קריירה מפוארת, זוגיות מאושרת עם העיתונאית המוערכת לינוי בר גפן ובן בכור בדרך, עד שיום קודר אחד עולמו התהפך. ב-8 בנובמבר 2014 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, בעקבות כשל רפואי שהוביל לאירוע מוחי קשה, שלאחריו שקע בתרדמת ולבסוף כשהתעורר הפך לנכה סיעודי. מאז נמשך מסע השיקום המפרך ומעורר ההשראה שלו, אותו הוא עובר בעזרת צוות מטפלים, חברים טובים ובני משפחה מסורים – בראשם לינוי ובנם רנן בן ה-7. היום הוא כותב טור אישי ל״את״ ומשתף ברגעים הקטנים והגדולים מיומן השיקום שלו.

>> לינוי בר גפן ובן זילכה חוגגים ניצחון קטן, אבל ענק 

שני אירועים מרגשים ומשמעותיים עבורי חוויתי בתוך שלושה ימים.

באחד מסופי השבוע האחרונים התפרסמה באחד העיתונים כתבה בשם "לשבור את הגלים", המספרת את סיפורם של ארבעה גולשי גלים, שכל אחד מהם סוחב עימו מגבלה גופנית. הכתבה התפרסמה לרגל קיומו של "פסטיבל תל אביב לסרטי גלישה", שייסד ומארגן גולש העל והאיש היקר, ארתור רשקובן, שהתקיים לראשונה מאז 2019, אחרי שהופסק בשל מגבלות הקורונה.

בן זילכה | צילום: באדיבות המצולם

אחד הגולשים הוא קטוע רגל, אחד חירש, אחד בעל הפרעה נוירולוגית שפוגעת בהליכה ובתנועה, ואני, שזכיתי להתראיין לכתבה, לא רק בגלל שגלשתי מעולה כשהייתי בריא (!), אלא בגלל שאני ממשיך לגלוש כנכה. הכתבת הציגה אותי כ"אחד הגולשים היותר מוכרים בתל אביב" (שוב, סימן קריאה + סמיילי קורץ), והוסיפה שמה שקורה איתי מעורר השראה. שוב תודה, למרות שהייתי מעדיף לעורר השראה כשהייתי בריא (אני מקווה שהכתיבה באצבע אחת מעוררת השראה).

לסיום, נשאלתי אם יש לי מסר לאנשים שבריאותם אינה שלמה. עניתי, ואני מתכוון לזה, שאני קורא לכל אדם עם מוגבלות פיזית, קוגניטיבית ונפשית, לבוא לגלוש, כי אין דבר יותר בריא ומבריא מזה. אבל עזבו את זה: איזה כיף זה לגלוש!

האירוע השני שהיה מרגש ומשמעותי עבורי, התקיים באצטדיון בלומפילד, שם אירחה במחזור הפתיחה קבוצתי האהובה, מכבי ת"א, את העולה החדשה לליגת העל, בניי ריינה. הגעתי לשם עם חברי מהתיכון, רועי קליגר. מסתבר, שפספסנו את השער הראשון, כי עלינו במעלית לקומה 3 במקום לקומה 5.

משחק היסטורי ביותר ממובן אחד. בן זילכה עם חברו רועי קליגר בבלומפילד | צילום: באדיבות המצולמים

רגע, במעלית, בבלומפילד? כן, יותר משבע שנים לא הייתי שם, מאז הפגיעה, ובינתיים האצטדיון עבר שיפוץ מקיף שהתחיל בשנת 2016 והסתיים ב-2019. אין זכר למראה שלו בעבר, היום הוא נראה לא רחוק מהרמה של אצטדיונים באירופה.

כשהגענו למקומותינו, שמחנו לגלות שקול הצהלות על השער שפספסנו היה שער שהקבוצה שלנו הבקיעה. מעט הצטערנו שפספסנו אותו, אך היינו סמוכים ובטוחים שנזכה לראות שערים נוספים, משום שאחרי הכל – אנחנו מכבי. ואכן, אחרי זמן קצר הובקע השני ואחריו השלישי ואחרי הרביעי – וזה היה סיום מספק למחצית הראשונה. במחצית השנייה הלחץ נמשך, עד שהובקע השער החמישי ובתוצאה זו הסתיים המשחק.

מה שהיה מרגש לא פחות, הוא היחס שזכיתי כשרציתי להשתמש במעלית כדי לרדת. המעלית הייתה עמוסה עד אפס מקום, אך כשראו האוהדים את קליגר מסיע אותי בכיסא הגלגלים, מיד פינו לנו מקום. המחווה האדיבה הזו, יחד עם החמש-אפס, הייתה חוויה מענגת במיוחד.

>> לכל הטורים של בן זילכה