הוא למד ללכת, לדבר ולנשום מחדש. היום בן זילכה לומד להתמודד עם הכעס והאשמה

לעיתונאי בן זילכה היו חיים מלאים, קריירה מפוארת, זוגיות מאושרת עם העיתונאית המוערכת לינוי בר גפן ובן בכור בדרך, עד שיום קודר אחד עולמו התהפך. ב-8 בנובמבר 2014 חייו השתנו מן הקצה אל הקצה, בעקבות כשל רפואי שהוביל לאירוע מוחי קשה, שלאחריו שקע בתרדמת ולבסוף כשהתעורר הפך לנכה סיעודי. מאז נמשך מסע השיקום המפרך ומעורר ההשראה שלו, אותו הוא עובר בעזרת צוות מטפלים, חברים טובים ובני משפחה מסורים – בראשם לינוי ובנם רנן בן ה-7. היום הוא כותב טור אישי ל״את״ ומשתף ברגעים הקטנים והגדולים מיומן השיקום שלו.

>> לינוי בר גפן ובן זילכה חוגגים ניצחון קטן, אבל ענק

בכל פעם שאני עובר את אחד הטיפולים במסגרת מסע השיקום שלי, התועלת היא לא רק גופנית, אלא במובן מסוים גם נפשית: אני מרוכז כל כולי בתרגילים שעליי לבצע, שרק אליהם נתונה תשומת ליבי, בעוד שמוחי מתרוקן ממחשבות, מכל סוג. אותו תהליך מתרחש גם בעת הכתיבה: אם אלו טורים, כתבות, או שירים שאני כותב לבן המתוק שלנו רנן, כל ענייני הוא לדייק את התוכן ככל שניתן.

גם ספרים שאני קורא, גורמים לי לשקוע בהם ולא במציאות שמסביב או בעולמי הפנימי. אך מעת לעת, כשאין לי כל עיסוק ואני פנוי להרהורים, המחשבות מיד עולות: לפעמים אלה זוטות, לפעמים מחשבות עמוקות, חלקן לא קלות.

אם זה המטפל שלי שעוזר לי, אני מקבל את זה בטבעיות, כי הרי זה תפקידו. אך אם אני צריך להטריח לשם העניין את זוגתי, או את אחד מבני המשפחה, נלווית לזה מבוכה ותחושה לא נעימה

הרגש המרכזי הוא כעס: בשל טעות בפעולה פשוטה יחסית, שהתבצעה בסופו של ההליך הרפואי, איבדתי את מרבית היכולות שהיו לי, ונאלצתי למעשה ללמוד אותן מחדש, וזה כולל הליכה, אכילה, קריאה, כתיבה ועוד. סיפרו לי שהייתי גם צריך ללמוד לנשום מחדש, כך שהטעות הטיפשית הזו, כמעט וגרמה לי לאבד את חיי.

>> לכל הטורים של בן זילכה

רגש נוסף שאני נושא מאז הוא אשמה: הרבה פעולות, שבעבר לא הייתי נותן עליהן את הדעת, כמו רחצה, לבוש, אכילה ועוד, דורשות כעת עזרה. אם זה המטפל שלי שעוזר לי, אני מקבל את זה בטבעיות, כי הרי זה תפקידו. אך אם אני צריך להטריח לשם העניין את זוגתי, או את אחד מבני המשפחה, נלווית לזה מבוכה ותחושה לא נעימה.

מהסיבה הזו בדיוק, פעם בשבוע אני מגיע ל"מרכז טל" ברמת אביב, נפגש עם הפסיכולוג גלעד חלואה, ובפניו אני פורק את אשר על ליבי. כל פגישה אורכת כשעה. בחלקן אני מספר על החוויות שעברתי מאז פגישתנו האחרונה, כלומר "שגרה שבועית", ואנחנו מנתחים את מה שיש לנתח בה, ובחלקן על הקשיים הנפשיים שלי, על האכזבות, בעיות הזיכרון ובעיות נוספות שדורשות פתרון. בפגישה האחרונה שלנו, הוא התייחס למקרה שהצגתי לו, ונתן לי נקודת מבט שונה ומתבקשת יותר: טבעית, מובנת ולאו דווקא שלילית כמו שאני פרשתי אותה.

אני לא זוכר שהלכתי לפסיכולוג לפני הפגיעה, אך לאחריה, גם דברים כמו הליכה, נהיגה, בילוי – פעולות יומיות – שלא הקדשתי להן תשומת לב לפני הפגיעה, דורשות עכשיו תשומת לב מלאה. בעיקר להליכה, פעולה טבעית שטבוע באדם עוד מהיותו עולל, אני צריך להקדיש תשומת לב רבה, ולמעשה עליי ללמוד את תנועת הרגל וכף הרגל מחדש. נהיגה אין טעם אפילו לדמיין וגם יציאה לבילוי, שבעבר נדרשו לה רק בחירת מקום והגעה אליו, כיום דורשת גיוס נהג ומישהו נוסף שיעזור לי בצד הגופני כמו ישיבה או הגעה לשירותים.

וזה מה שכואב לי מכל: שגזלו ממני את שגרת החיים.