אומרים שחייבים לדבר על קוסבי, אבל האם אנחנו באמת חייבות?

ביל קוסבי בשיא הקריירה בשנות ה-80 | צילום: Gary Gershoff/Getty Image
ביל קוסבי בשיא הקריירה בשנות ה-80 | צילום: Gary Gershoff/Getty Image

זה מטרגר, זה שוחק, אבל "חייבים לדבר על קוסבי" איננה עוד דוקו, ואפילו לא עוד דוקו על אנס סדרתי. רגע לפני שהסדרה הכי טעונה על המסך מסתיימת, אופיר סגרסקי שואלת את השאלה החשובה באמת

88 שיתופים | 132 צפיות

ברגע שהסכמתי לסקר את סדרת הדוקו החדשה על ביל קוסבי, משהו בי התחרט. למה, שאלתי את עצמי, למה אני מוכרחה לכתוב על כל עבריין מין מורשע שנודע לתקשורת? זה מטרגר, זה שוחק ובינינו, זה חוזר על עצמו. שוב נרטיב החלום-ושברו, שוב איזכורים של מי טו ושוב אותן תובנות על פרקטיקת ההשתקה והאשמת הקורבן. אבל "חייבים לדבר על קוסבי" איננו עוד דוקו, ואפילו לא עוד דוקו על אנס סדרתי, והייחודיות שלו טמונה בשני משתנים.

>> בעקבות הווידוי של דניאל גרינברג: האם מוסרי לעשות עוד ילד כשאת יודעת שזה הסוף?

הראשון ביניהם, הוא יוצר הסדרה: וו. קמאו בל, מעריץ קוסבי, שהתחנך על ברכיו כקומיקאי אפרו-אמריקאי ונאלץ להיפרד מאחד המודלים האהובים עליו. בל מלווה את הסדרה בת ארבעת הפרקים בקולו ומוליך את הצופה בין קטעי הארכיון והתרפקויות על פסגות הקריירה שלו, לבין עדויות האונס הקשות. לכאורה הוא האויב האולטימטיבי של הנפגעות בסרט, וכפי שציינה אחת מהן, גברים שחורים היו הראשונים להפנות לה גב כשהתפוצצה הפרשה. אבל בל מסרב למלא את התפקיד הזה, ולוקח על עצמו משימה בלתי אפשרית: לצייר פרופיל חדש ועדכני לדמותו של הקומיקאי האגדי, המנהיג החברתי והאנס המורשע.

בכל תולדות מי טו לא נתקלנו באגדה כה מושלמת שהתנפצה באופן כה מכוער, ממלאך לשטן. אפילו מייקל ג'קסון, שהיווה מודל נוסף לחיקוי בתרבות השחורה, לא התקרב לתדמית הנקייה מרבב שהצליח לתחזק קוסבי במשך שנים. אם ג'קסון נחשב לנסיך הפופ, קוסבי נחשב לנסיך, נקודה.

 

לצד הבמה הקשובה והמכבדת שמעניק בל לנפגעות, ניכר גם החסד שהוא שומר לגיבור נעוריו. בפרק הראשון, רק לאחר 45 דקות של שירת הלל לפועלו של קוסבי, מוצגת העדות הראשונה של נפגעת. מובן לי למה קמאו בחר להציג את הנרטיב באופן הזה. כך הוא קונה את הקשב של מעריצי קוסבי, מה גם שיש בו חמלה כנה כלפיהם, ואולי כלפי עצמו, ואני מוצאת את זה כמורכב ויפה. הוא גורם אפילו לי – מי שמכירה את קוסבי בעיקר כאנס – להתאהב בו, לפני שהוא בא לרסק לי מול הפנים את המגדל המפואר שבנה. זה חשוב לא רק מבחינה דרמטית, אלא מפני שרק ככה צופות כמוני יכולות להבין, ולו במעט, למה רבים כל כך מתעקשים לגונן על קוסבי עד היום.

ביל קוסבי במהלך המשפט | צילום: Gilbert Carrasquillo/Getty Images
ביל קוסבי במהלך המשפט | צילום: Gilbert Carrasquillo/Getty Images

כמעט מתחילת הקריירה שלו ועד סופה, קוסבי (בן ה-84 כיום) סימם ואנס עשרות נשים, חלקן שחקניות צעירות שכוכב הטלוויזיה הזמין למשרדו באמתלה של פגישה מקצועית, שיעור משחק, אודישן וכולי. האהבה הציבורית אליו לא איפשרה להן להשמיע קול, וגם כשהתחילו להשמיע, איש לא האמין להן. ליתר דיוק, רמסו אותן. בציבור תומכיו התפתחה תיאוריית קונספירציה, לפיה גורמים בטלוויזיה מנסים להפיל את הכוכב השחור, ולכן מגייסים כ-60 נשים לבנות כנגדו. טענה מופרכת ולא רק בגלל שאיש בטלוויזיה לא רצה במפלתו, אלא גם כי שליש מהנשים שטענו נגדו היו שחורות. אם יש משהו שאפשר לזקוף לטובת קוסבי זו החתירה לשוויון גזעי – בשוק התעסוקה כמו באונס.

וזה המשתנה השני שמייחד את הדוקו הזה מעל כולם: הגיבור-הנבל שבמרכזו. בכל תולדות מי טו לא נתקלנו באגדה כה מושלמת שהתנפצה באופן כה מכוער, ממלאך לשטן. אפילו מייקל ג'קסון, שהיווה מודל נוסף לחיקוי בתרבות השחורה, לא התקרב לתדמית הנקייה מרבב שהצליח לתחזק קוסבי במשך שנים. אם ג'קסון נחשב לנסיך הפופ, קוסבי נחשב לנסיך, נקודה.

בפרק הזה עולה תמונה מצמררת שלא משתמעת לשתי פנים – תמונה של ניצול כוח עצום ובלתי מעורער, שכל מטרתו היא אינוס שיטתי של נשים. הוא זה שליקט סביבו מערכת של משתפי פעולה, שלא רק שתקו, אלא סייעו לו להביא לחדרו כל אישה שחשק בה

 

קוסבי ייצג עבור רבים את החלום האמריקאי השחור: מסטודנט נושר וחסר כל, לכוכב זורח בשמי הוליווד. הוא לא שיחק לסטריאוטיפים של לבנים-אמריקאים על שחורים, אלא יצר דימוי חדש, של גבר שחור משכיל, תרבותי ומצליח. הוא הפך מודל לחיקוי לא רק בזכות ההצלחה שלו, אלא גם בזכות פעולות והתבטאויות אקטיביסטיות ממשיות למען שוויון זכויות. תפקידו ב"משפחת קוסבי" זיכה אותו רשמית בתואר "האבא של אמריקה", מה שגרם לנשים לסמוך עליו כשהציע להן כדור ש"רק ירגיע אותן קצת", לפני שאנס אותן באכזריות.

מובן למה בחר בל לבנות את הסדרה כפי שבחר, ועם זאת, מוטב היה למנן את העיסוק בקריירה של קוסבי ולתת עוד קצת עבודת סינון ומיקוד בחדר העריכה. עושה רושם שבל ביקש לשלב כמה שיותר זוויות ונקודות מבט, מה שיוצר דיון מקיף ומעניין מצד אחד, אבל מפוזר ועמוס מצד שני. משפטים רבים חוזרים על עצמם בווריאציות שונות, חלק מהמרואיינים ממחזרים מסרים לעייפה וחלק מהפרטים הביוגרפיים על קוסבי מקבלים תשומת לב יתרה על חשבון העיקר. אלמלא שתי העדויות החשובות והמצמררות בפרק הראשון והשני, הייתי אומרת שתוכלו לצפות בשניים האחרונים בלבד ולהסתפק בהם.

אבל הפרק השלישי, ששודר אתמול (21.2), עושה זום אאוט חשוב על מעלליו של קוסבי, וממחיש איך הכל נשזר לכדי פסיפס מעורר אימה. הפרק מתמקד בשנות ה-80, זמן פריצת התרבות השחורה בארה"ב אל המיינסטרים, בצד השיח התקשורתי המתמיד על בעיות האלימות, העוני והסמים בשכונות הגטו. בתוך כל זה עולה "משפחת קוסבי", ומאחדת את האומה האמריקאית השחורה מול המרקע, נוסכת בהם תקווה לדימוי של משפחה אפרו-אמריקאית אמידה ומאושרת.

משפחת קוסבי | צילום: Michael Ochs Archives/Getty Images
משפחת קוסבי | צילום: Michael Ochs Archives/Getty Images

בפרק הזה, אנו מגלים עד כמה שלט קוסבי בכל אספקט של הסדרה, והשתמש בה כמנגנון משומן לניצול נשים. הוא זה שבחר להציג את עצמו כאב המשפחה המושלם, כדי לנסוך ביטחון בסביבתו. הוא זה שהציע תפקידים לדוגמניות ושחקניות בתחילת דרכן והבטיח לסלול להן את הקריירה. הוא זה שבחר מי תלוהק, ומי תישאר בחוץ. הוא זה שליקט סביבו מערכת של משתפי פעולה, שלא רק שתקו, אלא סייעו לו להביא לחדרו כל אישה שחשק בה. בפרק הזה עולה תמונה מצמררת שלא משתמעת לשתי פנים – תמונה של ניצול כוח עצום ובלתי מעורער, שכל מטרתו היא אינוס שיטתי של נשים.

בפרק הזה מופיעים גם סדקים ראשונים בתדמיתו הציבורית של קוסבי, שהפך בהדרגה מהאבא המגניב לדוד הטרחן והמיושן, שמתקשר לקומיקאים בתחילת דרכם כדי להטיף להם על שפה נאותה. אחרי כמה התבטאויות תוקפניות בציבור, כולל נאום שהפנה כנגד הקהילה השחורה בארה"ב – אותה קהילה שנשאה אותו על כפיה – רק אז היה הציבור מסוגל לבחון את הטענות נגדו מחדש. בערך.

אם תשאלו חלקים מסוימים בחברה האמריקאית, קוסבי הוא עדיין הנסיך השחור שהלבנים ניסו להפיל. גם אחרי ש – (זהירות, ספויילר) – הוא הורשע בתקיפה מינית אחת. אחרי הכל, קוסבי שוחרר בתוך פחות משלוש שנים. עבורנו, זה שיעור עצום על התאהבות בדימויים טלוויזיונים, על התחושה הכוזבת שאנחנו מכירים את הדמויות הנערצות על ידנו ועל הספקנות המושרשת בחברה, עד היום, באשר לנשים שטוענות כי נפגעו מינית.

האם ניתן להפריד אדם מיצירתו? אם תשאלו אחדים מהמרואיינים, קוסבי היה קומיקאי ענק ומהפכן חברתי. לדברי אחרות, הוא אנס שהייתה לו פעם איזו סדרה. אבל האם אנחנו, כחברה, מסוגלים להכיל את הגם וגם?

 

לכן, למרות נקודות החולשה שלה, "חייבים לדבר על קוסבי" מטלטלת, מרשימה ומרתקת. היא מעלה לדיון שאלות אמיצות בהקשר של פגיעות מיניות, שאלות שנוח להתחמק מהן, אך בלתי אפשרי לעשות זאת במקרה של ביל קוסבי. מה עושים כשאדם אחד תורם כה רבות לאוכלוסיה אחת, תוך שהוא רומס אוכלוסיה אחרת? האם התרומה מתבטלת אם נולדה ממניעים אנוכיים, נרקיסיסטיים? מה קורה כשהמודלים שלנו לחיקוי מתפוררים לנו מול העיניים? ושאלת השאלות – האם ניתן להפריד אדם מיצירתו? אם תשאלו אחדים מהמרואיינים, קוסבי היה קומיקאי ענק ומהפכן חברתי. לדברי אחרות, הוא אנס שהייתה לו פעם איזו סדרה. אבל האם אנחנו, כחברה, מסוגלים להכיל את הגם וגם?

בל עצמו לא מתיימר לענות על אף אחת מהשאלות שלו, וזה היופי בתביעת האצבע שלו, העדינה עד בלתי מורגשת. הוא מפנה את הבמה למרואיינים והמרואיינות, ומניח את כל נקודות המבט זה לצד זו כאבני פסיפס. כל אלה יחד מרכיבות פרופיל חדש, סדוק ומחוספס, של האגדה ושברה. במקרה של קוסבי, לא נראה שהיה אפשר לגשת לנושא אחרת. זה תפוח האדמה הלוהט שאף אחד לא רוצה לאחוז בו, ולכן עצם השם שלו הפך לסוג של טאבו. עדיף שלא לומר, שלא להציף, שלא לפגוע. אבל בסוף חייבים לדבר על קוסבי. כלומר, חייבים, כן, אבל לא חייבות. אם זה נשמע לכן יותר מדי בשבילכן, ואתן לא עומדות בזה, בבקשה, תניחו לעצמכן.

>> למשפחת רפאלי יש בעיה אמיתית, אבל לא זו שהם חושבים