נתן גושן ואליעד, אתם מוזמנים להתקדם למאה ה-21

בשעה טובה חזרו ההופעות, ויחד איתן, הנה חזר הטור שלי. אז רגע לפני שנצלול שוב לנבכי נשמתי, בואו ניישר רגע קו עם החברה. בצהרי שישי האחרון הלכתי להופעה של אליעד נחום, אחד מהאמנים הישראלים האהובים עליי. את הסינגל האחרון שלו, "בת 28", הוא דווקא לא ביצע, וחבל, כי אני מרגישה שהשיר הנה נכתב עליי ומתאר במדויק רגעים מתוך חיי. בכל זאת, הוא שר על רווקה עם כלב ששונאת את הלבד, וזה פורט לי על מיתרי הלב. אבל אז אני נזכרת שמושא ההזדהות שלי היא בת 28, ואני ממש עוד רגע, באוגוסט השם ישמור, אהיה בת 38 – אז מה זה אומר עליי? אם על בחורה שצעירה ממני בעשור שרים "כמה עוד נשאר לה?", אז לפי התסריט הזה לי כבר מזמן נגמר הסוס.

לטורים נוספים של אפרת וכטל:

התאהבתי בגבר שאוהב גברים ואז הבנתי שהבעיה היא אצלי
להיות רווקה זה לא מגניב, ואפילו מסוכן
אל תרחמו עליי כי מעולם לא הייתי בצימר עם בן זוג

פתאום התחלתי להרהר במילותיהם של כל השירים האלה שפורטים לי על הלב, אלה שגורמים לי לבכות אל תוך הכר, והבנתי שהם גורמים לי לבכות פעמיים – בפעם הראשונה מתוך הזדהות ורחמים עצמיים, אבל בפעם השנייה מתוך הכאה על הנורמה וההבניה החברתית, שקוראות לך להפנים שאם את רווקה בת 30 פלוס – משהו בך לא תקין. את חריגה, אין לך מקום בחברה, וכדאי לך להתעורר על עצמך ולהתאפס מהר.

אנחנו רוקדים לצלילי הפטריארכיה, מבלי להשקיע מחשבה במסר שמשרישים בנו כל הזמן. נכון שלא מדובר בביאליק ואלתרמן, וזה לא שמנתחים את אליעד ונתן גושן בבגרות בספרות, אבל וואלה, חבל שכך. בתוך כל שירי הפופ הללו יש לא מעט אמירה על הדור שלנו, ושווה לעצור, להקשיב וללמוד – אולי אפילו לשנות.

ב-2006 הייתה זו איה כורם, שאמנם הביעה ביקורת על כך בשירה "יונתן שפירא", אבל היא עדיין שרה על בת 24 שמעוניינת בחתן. ב-2017 נתן גושן שר על בת 26 שאין לה זמן למשחקים ומתאהבת בדוש הטיפוסי. בינואר 2021 אליעד שר על בת 28 שאזל לה זמן, אז היא לא מבקשת משהו מיוחד, היא כבר לא בררנית, ואולי תחזור לאקס רק בשביל לא להיות לבד.

ב-2017, יוצא "אקס פקטור" עידו ונה שר על גילה (ממש משחק מילים), בת 30 ש"כל החברות שלה כבר נשואות פלוס שתיים, ותוהה מה יהיה איתה?". הסינגל יצא בזמנו עם הכותרת הבאה: "עידו ונה יוצא בסינגל חדש עם הרבה כבוד לרווקות, בשיר מלא תקווה להתמסדות". ואני שואלת, איזה כבוד? אם פעם חלמתי שיקראו לי ענבל או סיון רק כדי שיגאל בשן ישיר עליי שיר, היום אני מייחלת לזה שלא יטביעו עליי תאריך תפוגה.

כן חשוב להראות גם את הצד החיובי, אחרי הכל, יפה לראות כיצד גיל הרווקות הממוצע בשוק עולה עם השנים, הן בתרבות הפופולרית והן במציאות. לפי נתוני הלמ"ס, אם בשנת 2002 הגיל הממוצע ללידה הראשונה היה 26, היום הוא כבר עומד על 28. כמו כן, משנות השבעים ועד היום עלה אחוז הרווקות בקרב הנשים היהודיות בגילאי 29-25 מ-13 אחוז ל-47 אחוז, ומשני אחוז לעשרה אחוזים בקרב נשים עם סטטוס דומה בגילאי 49-45. לא ברור לי למה דווקא על פלח השוק של גילאי ה-30 אין מספיק נתונים, אבל נראה שלפני חמישים שנה, 72 אחוז מהגברים ו-87 אחוז מהנשים התחתנו עד גיל 25. ב-2012, המצב התהפך, ו-78 אחוז מהגברים ו-67 אחוז מהנשים לא נישאו עד גיל 25.

אבל כשאת מאזינה לשירים האלה בריפיט, בסופו של דבר את מפתחת תודעה כוזבת לפיה הזמן שלך נגמר, אבל זה כמובן לא מתחיל ונגמר בשירים. התופעה הזאת מתבטאת בכל עניין תרבותי – החל מכלי התקשורת, שאוהבים לסקר את הזוגות היפים והנכונים, ועד הרשתות החברתיות שמתמלאות בשבתות וחגים בצילומי סלפי ופוסטים של משפחות הסלבס המחויכות. לעולם לא תראו את הרווק או את הרווקה שמרימים עם חברים – אלא אם זה במסיבת הרווקות שלהם, כי רווקות זה לא מקליק, זה לא "נכון". אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו, והלייק נלחץ באוטומט, אבל אנחנו לא עוצרים לרגע לחשוב על ההבנייה החברתית שאנחנו חיים בתוכה – רק למשפחות וזוגות יש זכות קיום וזכות לחגוג, הרווקות והרווקים – ממילא אין להם סיבה לחגוג את החיים.

כי בינינו איזה דכאוני זה יהיה שיר על רווקה בת 38, איך ילכו המילים?
"בת 38 שוב פותחת טינדר, מגלה שם בחור נחמד.
היא בררנית מדי, חשדנית מדי,
אחרי שחוותה כל כך הרבה היעלמויות
היא כבר לא מאמינה לאף אחד.
אז היא קנתה לה קצת זרע,
במקפיא לצד הגלידה, היא יודעת שלא תישאר לבד".

ממש כמו אידיאל היופי, גם אידיאל הסטטוס הזוגי מוצג לנו כ"נכון" ו"לא נכון". אבל בזמן שאידיאל היופי הולך ונהיה מגוון יותר בשנים האחרונות, באידיאל הסטטוס הזוגי יש רק צד אחד שאת אמורה לרצות לעבור ולהשתייך אליו, ויפה שעה אחת קודם. התרבות שמשקפת לנו את האידיליה הזו, היא אותה תרבות שגורמת לחברה לחטט בחופשיות בחייך האישיים – גם אם זה סתם פלוני אלמוני בבר לצידך או נהג מונית שירשה לעצמו לשאול, מתוך כוונה טובה כמובן, "אז איך יכול להיות שמישהי כמוך רווקה?".

הנשואים יבטלו את תלונות הרווקים, ויספרו כי החטטנות ממשיכה לשאלות פולואו-אפ בלתי פוסקות. נכון שמהזוגיות תגיע השאלה "מתי חתונה", ומהחתונה יגיעו השאלות "מתי ילד" ו"מתי ילד שני", אבל אי אפשר להשוות. הרי אף אחד לא ישאל אישה נשואה: "איך יכול להיות שמישהי כמוך לא לבד? איזה פספוס. נו מתי את מתגרשת? יאללה, לא מספיק בזבזת את החיים שלך על גבר אחד, תיפרדי, תהיי רווקה, תעברי לצד הנכון". נכון?

אפילו במס הכנסה לא מכירים בקיומך העצמוני. לראייה, כשאת מתבקשת לחתום על מסמכים, מתחת למקום החתימה לא כתוב למשל "חתימת בעל החשבון", אלא מופיע צמד המילים "בן/בת הזוג הרשום". כלומר, נקודת המוצא היא שברגע שהגעת לפתוח תיק במס הכנסה, את כבר צריכה להיות נשואה.

כשהסברתי בטור הראשון שלי על "סינגליזם", השוויתי את הרווקות לגזענות, לאפלייה על רקע סטטוס זוגי. אבל בעוד צבע עור, מין ודת הם מולדים (ולכאורה לא ניתנים לשינוי), רווקות היא לא דבר קבוע ולכן לא נותנים עליה דגש. כי גם את מופלית עכשיו בגלל שאת רווקה, ייתכן ומחר כבר הכל ישתנה.

כך הבנתי, אגב, עד כמה נכונה ההקבלה בין אידיאל הסטטוס הזוגי לאידיאל היופי, שאליהם חונכנו לשאוף. השמנופוביה עדיין קיימת בחברה ובגדול, אבל בעוד שקיימות תנועות שונות לשינוי אידיאל היופי, ככל הנראה לא תקום כאן מפלגה לזכויות השמנים. ולמה? כי בעיני החברה זהו דבר בר שינוי שנמצא בידיים שלנו, ואבל בתכלס הבעיה האמיתית היא לא במשקל של האדם עצמו – אלא במשקל שהחברה שמה על המשקל הזה.

גם הרווקות היא נתון שיכול להשתנות, ולכאורה זה תלוי ברצון האדם. לא באמת ניתן להתאגד בעניין הזה חוקתית, אבל כן אפשר לעשות זאת חברתית – להילחם בדימוי, בייצוג ובחינוך שאנחנו מקבלים – לשאוף להיות רזה וחטובה ולהיראות צעירה וכל זה תוך כדי שאת נשואה ואימא לשלושה. רק מי אמר שאני בהכרח מאושרת יותר כשאני נמנעת מבורקס ומי אמר שאני מאושרת יותר כשאני בזוגיות רק לשם הטייטל? אולי אני מאושרת יותר כשאני מקשיבה ללב שלי?

הגיע הזמן להרחיב את היריעה, ולהבין שרווקות היא לא משתנה תלוי גיל שהינו קבוע וידוע מראש כמו גיל סיום תיכון. רווקות לא בהכרח נגמרת גג עד גיל 30, ויותר מזה – חוסר הייצוג הוא זה שגורם לך להרגיש פגומה ושקופה. מאז ימי "סקס והעיר הגדולה" בסוף שנות ה-90, כמעט ולא זכינו לייצוג נוסף של רווקות מעל גיל 30, שאמנם מחפשות אהבה, אבל גם נהנות מחיי הרווקות.

אבל אם כמה שאין ייצוג לנשים רווקות מעל גיל 30, עוד יותר אין ייצוג לגברים רווקים מעל גיל 30 – וזאת עוד נקודה שאני חייבת להתעכב עליה. בשירים הגברים מוצגים כדושים, כזיינים, כנעלמים אבודים שלא רוצים זוגיות. ב"רוק 30" של טונה, למשל, הגבר מוצג כדוש תל אביב שמה שמעניין אותו זה החיפוש העצמי, העבודה ומשמעות החיים. וואלה, לו הרווקות לא מפריעה? הכצעקתה?

ועוד לא התחלתי לדבר בכלל על הגברים בשירים האלו, הם המוצגים כדושים, הנעלמים, הזיינים, הם אבודים ולא רוצים זוגיות, גם ב"רוק 30" של טונה, לצד זה שהוא סתם עוד דוש תל אביבי, מה שמעניין אותו זה החיפוש העצמי, העבודה ומשמעות החיים. לו הרווקות לא מפריעה? הכצעקתה?
והנה, עוד סטגימה והפנמה חברתית – רק הנשים כמהות לזוגיות, זהו כל עולמן, ואילו הגברים הם הדושים שישברו לך את הלב ובגללם את תישארי רווקה. חיפוש מהיר בגוגל העלה את הכותרת הבאה מתוך מדור ב"הארץ"- "גם על רווקים מופעל לחץ חברתי לשינוי הסטטוס – בן 41, גר עם הכלב, שוחה כדי לנתב את משבר גיל הארבעים, תכנן להיקבר בדירה שלו אבל היא יקרה מדי". אז נשאלת השאלה – למה אין שירים על רווקים פגי תוקף? מדוע אין שירים על רווקים שעלינו לרחם עליהם, כי הם כשלו בחיים ואוטוטו מאבדים את חלון ההזדמנויות שלהם?

אנחנו חושבים שאנחנו מאוד מתקדמים ומכילים, אומרים לעצמנו שלאישה כבר מותר לשכב עם כמה גברים שתרצה מבלי שתכונה "שרמוטה", שאנחנו מבינים את הטכנולוגיה והשפעתה על חיינו, אבל בסופו של דבר התרבות ממשיכה לשקף לנו את אותו דפוס מיושן. ושלא תבינו אותי לא נכון – שירים על אהבה נכזבת ועל רווקות נואשת הם הכרחיים ביותר, הם מעוררי הזדהות ומסמנים לי שאני לא לבד בתחושות האלה. אבל רק אם אפשר לקבל קצת יותר ייצוג והכרה, זה יהיה נהדר.

מי שהקדימה אותי בהבנת המשוואות המתמטיות הייתה נטע צ'רנר, בוגרת תוכנית הריאליטי "2025". ברגע שיצא שירו של עומר אדם "השתגעתי ממך", עם השורה "בסוף תישארי לבד בגיל 30", היא העירה לו על הדדליין המגוחך שהציב. הוא קיבל את הביקורת והשורה שונתה ל"בסוף תישארי רווקה כמו אחותך", ככה שגם אם המשמעות היא עדיין שרווקות זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לך, לפחות זה יהיה רע בכל גיל בחיים. בקיצור, מי מרים את הכפפה וכותב איתי שיר על רווקה מאוחרת, כזו בלי גיל? אליעד, אתה בא?