רוצה להתחתן? תציעי נישואים בעצמך, או בקיצור, תתקדמי

אביב משה ובת זוגו מחליפים תפקידים | צילום: מתוך חשבון האינסטגרם avivmoshe@
אביב משה ובת זוגו מחליפים תפקידים | צילום: מתוך חשבון האינסטגרם avivmoshe@

בתור אחת שכרעה ברך בעצמה, רתם איזק לא מבינה מה המהומה סביב הצעת הנישואין (הפיקטיבית) שקיבל אביב משה מבת זוגו

88 שיתופים | 132 צפיות

לאחרונה פירסם השף אביב משה בחשבון האינסטגרם שלו כי זוגתו כרעה ברך, והציעה לו נישואין. כלומר, היא לא באמת הציעה לו נישואין (השניים התחתנו כדת משה וישראל ב-2016, לאחר שהשף עצמו כרע ברך כמיטב המסורת), אלא "הקדימה" אותו בכריעת הברך השנתית שאותה הוא מבצע מאז החתונה כאקט של חידוש נדרי אהבה. אבל זה לא משנה: מדורי הרכילות מיהרו להפוך את האירוע לאייטם, שהרי בכל זאת, מדובר באישה שירדה על ברכיה שלא על מנת לבצע ספונג'ה. זה חתרני, זה משוגע, זה גורם לטוקבקיסטים לנהור בהמוניהם אל המקלדת ולכתוב "לאן הגענו? פשוט השפלה", "השם ירחם נגמר הכבוד העצמי" ו-"נחרב העולם, בקרוב חנות חצאיות וגוזיות לגברים" (דגימה אמיתית וזעירה מהתגובות שעיטרו את עמוד הפייסבוק של ynet לאחר פרסום הידיעה בנושא).

למה אנחנו כל כך מפחדים (ומפחדות?!) מנשים שמציעות נישואין? מה גורם לנו להגיב לידיעה כזו בהיסטריה משל סיפרו לנו שנגיף הקורונה חדר לקולה זירו שלנו? ובכן, כי העולם אמנם קצת התקדם, אבל בכל הקשור לרומטיקה נותרנו עמוק בשנות החמישים. אנחנו הישראלים לא לבד: סקר שערכה סוכנות הידיעות AP בארצות הברית בשנת 2014 העלה כי רק 5 אחוזים מהזוגות הסטרייטים במדינה נישאו לאחר שהאישה הציעה נישואים לגבר. לפי אותו סקר, רבע מהאמריקאים חושבים שזה לא תפקיד האישה. הם לא נשאלו מהו בדיוק תפקיד האישה בהחלטה הגורלית הזו, אך אני מניחה שהם חשבו שהוא מסתכם בפרנץ' מניקור, כדי שהתמונה עם הטבעת המנצנצת תוכל לעלות לאינסטוש.

למען האמת, זו התפיסה הבסיסית שלנו כחברה את מעמד הצעת הנישואין: הגבר הוא היוזם, המפתיע, המכריע, האישה היא הזורמת, המופתעת, הצווחת "תודה לאל כמה זמן לקח לךךךך", תוך שהמסקרה מתערבבת לה עם הנזלת.

מדורי הרכילות מיהרו להפוך את האירוע לאייטם, שהרי בכל זאת, מדובר באישה שירדה על ברכיה שלא על מנת לבצע ספונג'ה

זה לא מפתיע: משחר ילדותנו למדנו שעצמאות נשית ורומנטיקה לא הולכים יחד אם את מייחלת להאפי אנדינג. הקלאסיקות של דיסני טרום עידן אנה ואלזה לימדו אותנו שלהיות פאסיבית, חמודה וחלשה זה להיות נסיכה, ולהיות אקטיבית, כוחנית ונחושה זה להיות מכשפה. הראשונה זוכה בנסיך ובכרכרה, השנייה זוכה בנידוי לשולי החברה. יחסי הכוחות בין גברים לנשים בכל הקשור לאירוטיקה עברו רומנטיזציה – הגבר אקטיבי, חזק, כובש, האישה פאסיבית, חלשה ונכבשת. זה רומנטי, זה מרגש, זה גורם לנו להרגיש שאנחנו נשים תקינות ונאהבות. כשהכוחות מתהפכים זה מוזר, לא סקסי, מערער את הסדר הקיים. ומי הכתיבו את הסדר הזה? אמ;לק: לא אנשים עם ואגינה.

בעבר, ובחברות המסורתיות, הגבר ה"מיועד" היה זה שמוציא את העלמה הצעירה מבית הוריה, כשברית הנישואין היתה כרטיס השינוע שלה מבית אב אחד לבית אב חדש (ומכאן המנהג של לבקש את יד האישה מאביה). בימינו אנו, רובנו מכירות את "האחד" כשמאחורינו שנים של חיים עצמאיים מחוץ לבית ההורים, אך משום מה ההחלטה הזו על עתידנו נותרה בגבולות המסורת, כלומר לא באמת שלנו.

מהרגע שבו אנחנו מבינות שבא לנו לחלוק עתיד עם האיש שחולק איתנו מיטה, נכפית עלינו תקופת המתנה בלתי מוגבלת, שבמהלכה אנחנו כוססות ציפורניים, מעטרות אותן בג׳ל מניקור בכל גיחה משותפת לצימר, וזוכות לטייטל (הדי מעליב) "לחוצות חתונה". אנחנו יכולות להיות נשים שאחראיות על צוותים גדולים במשרד, בוסיות מהשורה הראשונה, מנכ"ליות פייסבוק, אבל בסופו של דבר, בעסקה הכי חשובה שלנו, בהנחת היסודות למפעל המשפחתי שלנו, אנחנו נדרשות להיות מאובנות, ניצבות בסרט של חיינו בחסות המסורת.

"ברור לי שהאישה תשנה את צורתו של הרומן", כתבה וירג׳יניה וולף במאמר המכונן "חדר משלך", "אך לשם כך היא צריכה חדר עם מנעול והכנסה קבועה". תשעים שנה לאחר צאת הספר שהפך לאחד מיסודות הפמיניזם, אישה אחת, בחדר עם מנעול במלון שאותו הזמינה מהכנסתה הקבועה, החליטה לשנות את צורתו של הרומן הפרטי שלה, אמרה לבן זוגה שהוא הדבר הכי טוב שקרה לה, ושלפה טבעת.

הוא היה המום, היא רעדה, הוא התרגש, היא עפעפה, הוא אמר 'כן', שניהם מחו דמעה, וזו הייתה רומנטיקה במיטבה. האישה הזו היא אני, והרגע הזה לא הרגיש חריג או מוזר. למען האמת, הוא היה גדול יותר מכל פנטזיה, אולי לא כזו של דיסני, אבל בהחלט של שני בני אדם שעדכנו גרסאות לעולם החדש. בעולם הזה, אישה אקטיבית שמדברת את הרצונות שלה, גם במישור הרומנטי, היא בדיוק האישה להגיד לה "איי דו".