תעשו לי טובה, אל תיגעו בבת שלי. גם אל תדברו אליה
אתם קוראים לבת שלה מקולקלת? ללירון שמם יש חדשות מרעישות עבורכם: לא לכל הילדים מתאים שאנשים זרים יפלשו למרחב הפרטי שלהם
שלום אנשים זרים ונחמדים, יותר מדי נחמדים. יש לי בקשה אליכם, קצת משונה, כנראה שסנובית, ובהחלט לא חברותית – אבל אל תדברו עם הבת שלי. אל תפנו אליה, אל תגידו לה שהיא יפה, אל תנסו להצחיק אותה, אל תשאלו אותה איזו נסיכה היא, לא איך קוראים לה, לא בת כמה היא, פשוט אל תדברו אליה. ואל תיגעו בה. ממש ממש לא.
>> למה לא מדברים על המגפה השקופה שמסכנת אימהות עובדות?
אני כבר רגילה לכך, מאז שהיא הייתה פצפונת, אפילו עוד בבטן שלי, שאנשים שאנחנו לא מכירות כל הזמן פונים אליה. היא נורא יפה הבת שלי, ממש כמו כל בת של כל אימא אחרת, היא כל כך יפה ומתוקה שאי אפשר להישאר אדישים אליה, ממש כמו אל כל ילדה אחרת. אבל הבת שלי היא קצת שונה, לבת שלי יש סוג של חרדה חברתית ובמקום לחייך בחזרה היא נרתעת כשזרים מדברים אליה. לפעמים היא עושה פרצוף, לפעמים זה ממש גורם לה לבכי, תלוי במידת הפולשנות של אותם זרים המצפים ממנה לחייך אליהם.
אם לא הייתי סובלת מאותו דבר בדיוק כשהייתי בגילה, הייתי בוודאי חושבת שיש לי ילדה מקולקלת. אבל אני זוכרת את האודם שממלא את לחיי, את תחושת המחנק ואת הרצון להיעלם מהעולם כשאנשים שאני לא מכירה היו פונים אליי, למרות שהם לא התכוונו לשום דבר רע. אני חושבת שפשוט התביישתי נורא, קפאתי, נרתעתי. ובכן, מכריי יכולים בהחלט להעיד שהביישנות הזאת עוברת.
אם לא הייתי סובלת מאותו דבר בדיוק כשהייתי בגילה, הייתי בוודאי חושבת שיש לי ילדה מקולקלת. אבל אני זוכרת את תחושת המחנק כשאנשים שאני לא מכירה היו פונים אליי
עכשיו, כשזה קורה לבת שלי, אני מבינה בדיוק מה עובר עליה. למורת רוחכם, אני גם יודעת לומר שהכול אצלה בסדר גמור. אני רגילה להסתובב איתה ברחוב, אני רגילה שפונים אליה, שמדברים אליה, שמנסים אפילו ללטף אותה, אבל יותר מהכול אני רגילה להתנצל בשמה, כי אני יודעת שאתם לא מתכוונים לרעה, אז אני רגילה לחייך במקומה ולהסביר בנימוס שהילדה שלי פשוט מאוד ביישנית ולכן היא לא מחייכת.
אלא שלפני ימים אחדים התרחשה סיטואציה שגרמה לי להבין שלא אנחנו הן אלה שצריכות להתנצל בסיפור הזה. היינו בדרך להיכנס לבניין שבו אנחנו גרות. הילדה הלכה לפניי ושרה לעצמה, אני נשרכתי מאחוריה עם קניות, עגלול ותינוקי בידיים. פיללתי שהדלת הכבדה תיפתח בשבילי על-ידי שכנה, אבל לא לשכנה הזאת ייחלתי.
אישה מבוגרת עם פעוטה בעגלה פתחה את הדלת, בדרכה החוצה. זה התחיל בהערה על השירה של הבת שלי, לאחר מכן היא הציעה שתעשה לנו גשר ושניכנס תחת ידיה, די מהר הדברים קצת יצאו משליטה, והגברת הזאת החליטה פשוט להרים את הילדה שלי, לאחוז בה בכתפיה, להחזיק אותה ולהזיז אותה מהדרך. היא כנראה חשבה שהיא עוזרת לנו באיזה שהוא אופן, אבל הקטנה שלי כל כך נחרדה מהמחווה המשונה שהיא צרחה מבכי עד השמיים. ואני, במקום להיות אימא שלה, אימא חזקה ומגוננת, קפאתי מההלם. לא הבנתי למה היא נגעה בה, למה היא הרימה אותה, ולבסוף גם סיננה לעבר התינוקת שלה "רק שלא תצאי לי כזאת", וכל זה רק בגלל שהבת שלי לא רצתה לשחק איתה בגשר מתחת לדלת.
הפעולה הזאת של לגעת, להרים ולהזיז ממקומה ילדה של מישהי אחרת – מה עבר לה בראש לגברת המקולקלת הזאת? הבת שלי בכתה עוד שעות אחר כך, לאט לאט עזרתי לה לתמלל את מה שהיא הרגישה, וזה שמישהו שהיא לא מכירה חדר למרחב הפרטי שלה מבלי לשאול או פשוט לבקש ממנה לזוז. היא בכתה ואמרה שכאב לה, והיה ברור לשתינו שהכאב אינו פיזי.
לא פשוט להסתובב עם ילדה ביישנית במרחב הישראלי. בהתחלה, כשהייתה קטנה יותר וידעה רק להשמיע מה עושות חיות, אמרתי לה לשאוג כמו אריה כשאנשים שהיא לא מעוניינת בקרבתם מנסים לדבר אליה. זה עבד נהדר, אבל נהיה קצת ביזאר כשהיא גדלה והפסיקה להיות תינוקת. ועכשיו פתאום שיחה על הגוף שלה, למי מותר ולמי אסור לגעת בו, שיחה שקרתה ממש מוקדם מדי, בחיים של אישה צעירה שעוד לא בת 3.
אני מבינה שכוונותיכם טובות, ואני באמת מבינה את הצורך הזה שמשתלט עלינו המבוגרים כשאנחנו רואים יצורים מתוקים כל כך. גם אני תמיד נמסה כשרואה לידי תינוקות, לפעמים אפילו נפלט ממני "איזו מתיקות" או אנחה מתמוגגת אחרת. אבל אני לא אנסה להצחיק ילדים אחרים, ובטח שלא לגעת בהם.
פתאום שיחה על הגוף שלה, למי מותר ולמי אסור לגעת בו, שיחה שקרתה ממש מוקדם מדי, בחיים של אישה צעירה שעוד לא בת 3
הילדה שלי יודעת שהיא יפה כי כל הזמן אומרים לה את זה. אני לא בטוחה שהיא יודעת למה הם מתכוונים, היא בטח לא מבינה למה אנשים שהיא לא מכירה מנסים לדבר איתה, או ללטף אותה. כשהיא עושה פרצוף מבוהל, ב-90 אחוז מהמקרים הם גם מסננים משהו כמו "לא צריך להיות סנובית".
תחשבו על זה רגע, מה היה קורה אם היינו מדברים לנשים וגברים כפי שאנחנו מדברים לילדים ברחוב, איך הייתן מרגישות אילו אדם שאתן לא מכירות היה פונה אליכן, חודר למרחב הפרטי שלכן, שואל אתכן מי קנה לכן את הנעליים, בנות כמה אתן או מעיר לכן הערה אחרת על המראה החיצוני שלכן. אה, בעצם, נו, כולנו מכירות את ההרגשה הזאת. קוראים לזה הטרדה. אז למה כשזה מופנה לילדים רכים זה בעצם בסדר? ורק כשהבת שלי לא נענית לחיזור הזה – היא הסנובית, המרירה או המקולקלת?
נמאס לי להתנצל בשמה או להרגיש שמשהו אצלה לא בסדר, כשהילדה שלי היא הרבה יותר מבסדר. למעשה, היא פשוט חכמה ומצפה מאנשים להתייחס אליה כאילו היא שווה להם ולא כאילו היא גורה חסרת ישע. חברה סיפרה לי שפעם אישה מבוגרת ליטפה את התינוק שלה, אז היא בתגובה התחילה ללטף את האישה המבוגרת בחזרה וזו נבהלה: "מה, חשבתי שאנחנו מלטפות אחת את השנייה", היא אמרה לה.
אז נכון שיש ילדים שיחייכו לכולם באהבה, אבל יש גם ילדים זיג-זג, ולא לכולם מתאים שיפלשו אל עולמם המוגן והבטוח. אני מבינה שזה נשמע לכם מוזר, או אפילו מגעיל, שאני מבקשת מכם לא לפנות אל הבת שלי ברחוב ולא לנסות להוציא ממנה חיוך אם אתם לא מכירים אותה. אבל אני בסך הכול מבקשת שתתייחסו אליה כמו שראוי להתייחס לכל אישה אחרת.
אני יודעת שאין דבר בעולם שמאיר את הנפש יותר מחיוך של ילדים, אתם לגמרי צודקים בעניין הזה, אז או שתעשו לכם ילדים משלכם, או שתאמצו אחיין או פאקינג קחו ציפרלקס. בינתיים, תעשו לי טובה ואל, אבל פשוט אל תדברו אל הבת שלי.