"לרוץ אל הממ"ד בלי היכולת לרוץ": נכות בצל המלחמה

בימים קשים אלו תושבי הדרום נמצאים בסיכון משמעותי, ומאז ה-7 באוקטובר חווים לראשונה לא רק טילים ורקטות שפוגעות ישירות בבתיהם, אלא גם חדירת מחבלים ליישוביהם ולבתיהם, ונמצאים תחת איום מתמיד. דווקא בטיימינג הזה, חזרנו לראיון שערכנו עם לירז מדינה (38), תושבת שדרות, הסובלת מנכות כתוצאה משיתוק מוחין, שסיפרה לנו בסבב הלחימה ב-2019 איך נראים החיים כשיש רק 15 שניות לרוץ לממ"ד – כשאת לא באמת יכולה לרוץ: 

>> רביד אחרק ניצלה מהטבח ברעים: "רצתי, הקאתי, ונלחמתי על חיי"

הבוקר, כמו בהרבה בקרים אחרים בחיי, נשמעה אזעקה בשדרות, העיר שבה אני מתגוררת. הדבר הראשון שחשבתי עליו בדרך לממ"ד הוא שעדיף שאמהר ואצא לדרכי לעבודה, כי שם בבאר שבע הרבה יותר בטוח עבורי. התארגנתי ויצאתי לדרך, אך במהלך הנסיעה שוב נשמעה אזעקה. עצרתי בצד הדרך וצפיתי לרגע בפקק המוזר שנוצר – רכבים עוצרים ברמזור ירוק על רקע אזעקת צבע אדום בשמיים. אחרי שהצלחתי לצאת מהאוטו, מצאתי את עצמי מצטופפת יחד עם כמה אנשים נוספים בכניסה של סמטת בתים, פסאודו מרחב מוגן של קיר אבנים מהצדדים ושמיים פתוחים מעלינו שמבשרים רעות, וסביבנו אשליה קטנה של הגנה ושל תחושת ביחד בתוך הפחד. הינה, עוד מטח אחד עבר.

אבל אני חייבת למהר… נכנסתי חזרה אל הרכב, בשאיפה להגיע בבטחה אל מקום העבודה שלי, אך ברגע שהחניתי את רכבי, התקבלה הודעה מהמנכ"לית שלנו שאנחנו מתבקשים לחזור הביתה. הרהרתי לעצמי, לאן אני בורחת? הרי ברור שלשדרות אני לא חוזרת, אבל מצד שני בכל רחבי הארץ, מתל אביב דרומה, הפחד התפשט, אז לאן כבר אפשר ללכת?

>> כך תרגיעו את הילדים בזמן אזעקה

כמי שמכירה את המצב כל כך טוב, כבר הבוקר ארזתי שקית בגדים שיספיקו לי ליממה הקרובה, כדי שאוכל להגיע למקום בטוח ומוגן אצל בני המשפחה שלי. עשיתי זאת תוך שמירה על אופטימיות שכל המצב הזה יימשך יום אחד בלבד, אבל אולי ניתן לקרוא לזה דווקא פסימיות – ערים שלמות בארץ חיות תחת מתקפת טרור, שיתוק ובכי, ולמוחרת כבר צריכים לחזור לשגרה של עבודה ולימודים.

הממ"ד אצל אחותי נמצא בקומה השנייה, דבר מאתגר בהתחשב בצליעה שיש לי. מזל שבמודיעין יש דקה שלמה לצלוח את מכשול המדרגות ולא 15 שניות כמו בשדרות

שוחחתי עם אחותי שגרה במודיעין ואמרתי לה שאני בדרכי אליה, והינה, המזל המשיך לרדוף אחרי, מפני שרגע אחרי שנכנסתי לביתה נשמעה אזעקה  במודיעין. הממ"ד בבית של אחותי נמצא בקומה השנייה, דבר מאתגר בהתחשב בצליעה שיש לי, אבל מזל שבמודיעין יש דקה שלמה להיות נינג'ה ולצלוח את מכשול המדרגות ולא 15 שניות כמו בשדרות. כך או כך, מצאתי את עצמי נאלצת שוב לחוות את תחושות הפחד והחרדה ואת הסכנה המרחפת.

לאחרונה הצטרפתי לפרויקט מיוחד בעיר שנקרא "שדרות רוטשילד", מיזם שמובילה החברה למתנ"סים בשיתוף מתנ"ס שדרות, עיריית שדרות ומרכז חוסן, שמטרתו להביא את הסיפור של החיים שלנו אל תושבי המרכז. כחלק מהמיזם יצאנו לתל אביב, עמדנו בשדרות רוטשילד וסיפרנו לעוברים ושבים כיצד נראים "חיי השגרה" שלנו מזה למעלה מ-18 שנים. בנוסף, אנשים מכל רחבי הארץ הזמינו אותנו לבוא להתארח אצלם, שם סיפרנו, כל אחד מאיתנו, על הפחדים, החרדות ותחושת חוסר האונים המשוועת שאנחנו חווים מדי יום – בימי חול, בסופי שבוע ובחגים.

הרהרתי לעצמי, לאן אני בורחת? הרי ברור שלשדרות אני לא חוזרת, אבל מצד שני בכל רחבי הארץ הפחד התפשט – אז לאן כבר אפשר ללכת?

אתמול בערב התארחתי אצל אחותי השנייה במושב תקומה, שם חגגנו לאימי יום הולדת, הבטנו בשמיים ושום רמז לבאות לא היה שם. הבוקר, עם תחילת המתקפה, שוב מצאנו את עצמנו במנוסה, בורחים כדי להגן על חיינו.

התחושה שלי היום היא של חוסר ודאות. לא היה לנו מושג איך נוצר המצב הזה ועד כמה הוא יותר רציני ממה שחשבנו. גם עכשיו אין לי מושג בפני מה אנחנו עומדים כרגע או כמה זמן זה יימשך. לצערי הרב, השכלתי להבין שזה כבר לא רק הסיפור שלנו, תושבי הדרום. זה הגיע לכל הארץ וכעת גם תושבי המרכז חווים את אותו הפחד.

חשוב לי לומר, אין לנו שום הקלה בכך ששאר תושבי הארץ חווים את מה שאנחנו עוברים כבר שנים, להיפך, ליבנו איתם וזה עצוב שעוד ועוד משפחות וילדים יושבים בבית בחרדה, בלי לדעת מה צפוי ומה לעשות. אין ספק שעכשיו אולי מבינים אותנו יותר, אבל התחושות קשות ואין כאן שמחה לאיד, ממש לא. אני מקווה שאף אחד מאיתנו, לא בשדרות ולא בשום מקום בארץ, ייאלץ לחיות כך יותר.

המיזם שלנו התפתח מתוך רצון להשמיע את קולנו, מתוך רצון לסולידריות, אבל עכשיו, ברגעים האלו שכל הארץ תחת מתקפה, כל שאני יכולה לומר זה שהלב שלי נמצא עם כל אותם הילדים והמשפחות שהצטרפו למעגל הפחד, ובעיקר עם הנכים שצריכים לרוץ אל הממ"ד בלי כל יכולת ממשית לרוץ. לכן אני פונה לכל מי שיודע על נכה בסביבתו, בכל הארץ, ומבקשת שידאג לו לכל מה שצריך, בין אם מדובר בשכן או בבן משפחה שצריך עזרה בהגעה לממ"ד, באוכל או בתרופות. כולי תקווה שנחזור כולנו לשגרה בטוחה ולא נאלץ לפחד יותר.

הכותבת היא לירז מדינה, 38, תושבת שדרות, נכה עם שיתוק מוחין (CP) כימאית במקצועה ואחת ממשתתפות מיזם "שדרות-רושטילד" של החברה הארצית למתנ"סים