איך גורמים לילדים לספר קצת יותר מ"היה כיף בגן" הנצחי?

כמעט בכל קבוצת הורים בשלב מסוים עולה השאלה – איך אגרום לילד שלי לשתף אותי? גרסה אחרת של משאלה זו היא כששואלים הורה איזו יכולת היה רוצה שהילד שלו יפתח בבגרותו. לשאלה זו לרוב עונים הורים: שידע שאני תמיד כאן בשבילו, שיסמוך עליי וישתף אותי גם אם זה משהו רע. מאיפה מגיעה השאיפה הזו שלנו כהורים, לדעת הכל על החיים שלהם? האם זה הצורך בשליטה או הפחד שהם מסתירים מאיתנו משהו? ואולי מדובר ברגשות אשמה, שמלווים את תפקיד ההורות מימים ימימה. 

רוב ההורים לילדים צעירים מוצאים את עצמם עובדים במשך שעות ארוכות ומבלים עם הילדים שלהם פחות זמן משהיו רוצים. מצב זה מייצר שאיפה של הורים לנסות להשלים במפגש אחד את כל הזמן שלא בילו יחד, גם אם הם מבינים שזה לא ממש אפשרי. ואז, מגיע הרגע שבו הם אוספים את הילדים מהגן, מבית הספר או הצהרון ומעלים את שאלת השאלות: איך היה היום? התשובה הצפויה, כמעט תמיד כמובן היא "כיף" או "בסדר". תשובה שמשאירה את ההורים עם אכזבה גדולה בגלל שיחה שנעצרה עוד לפני שהתחילה. האם יש דרך ללמד ילדים לשתף אותנו יותר? הנה כמה טיפים שכדאי לנסות בבית.

>כשיש לילד שלנו קשיים במערכת החינוך אנחנו מרגישות שנכשלנו
>>גיל שנתיים הנורא: איך תעברו בשלום את גיל "המרד הראשון"?

התזמון נכון

לפעמים טיימינג זה כל העניין, כמו שאומרים. כשהם עונים לנו "כיף", הם בעצם אומרים: אין לי כוח לפרט, אין לי חשק לדבר, אין לי ממש מה להגיד, או כל דבר אחר. כך או כך זה לא נגדכם, כך שאין מה להתרגש. הניחו לשיחה וחפשו זמן אחר שאולי יותר יתאים – תוך כדי משחק משותף, ארוחה משפחתית, טיול בפארק או במהלך כל דבר אחר שאתם מתכננים לעשות אחר הצהריים. לפעמים מה שיאמר כבדרך אגב יהיה משמעותי הרבה יותר מכל תשובה שיענו לכם בזמן פחות מוצלח.

הפכו את התקשורת למשחק

שתפו אתם את הילדים במשהו שהיה לכם נעים היום ובמשהו שגם לא היה כל כך נעים, הדגימו ונסו לגרום להם לקחת חלק. אם הם לא משתפים פעולה, הניחו להם. זה יבוא כל עוד תתמידו בזה באופן טבעי. וודאו שהשיתופים שלכם כנים, אך מותאמים לאוזן של הילד הכי צעיר שמשתתף במשחק.

"הדרך הכי טובה לעודד ילדים לשתף היא להקשיב באמת. לא לייעץ, לא לחקור. זה לא הסיפור שלכם, זה הסיפור שלהם"

הקשבה היא פעולה אקטיבית

וודאו שאתם פנויים להקשבה ושימו בצד כל דבר שעלול להפריע לכם מלעשות זאת. שבו בגובה העיניים של הילד ותנו להם את ההרגשה שמקשיבים להם. בזמן שהם מדברים, שימו לב גם למה שלא נאמר במילים. ילדים צעירים, שטרם פיתחו אוצר מילים רחב ולא תמיד יודעים לבטא את מה שהם מרגישים, יתנהגו את הרגשות יותר מאשר ידברו אותם. הפעילו את החיישנים, התבוננו בהבעות הפנים, תקשיבו לקצב הדיבור ולטון שבו הם מדברים. נסו לפענח מה עוד קורה שם.

זכרו – אתם הורים, לא שוטרים

הדרך הכי טובה לעודד ילדים לשתף היא להקשיב באמת. לא לייעץ, לא לחקור ובעיקר לשים בצד את הקולות שצצים בראש בזמן ההקשבה. זה לא הסיפור שלכם, זה הסיפור שלהם. לפעמים לא כל כך נאהב את מה שאנחנו שומעים מכל מיני סיבות. החכמה היא להישאר אמפתיים, להודות להם ששיתפו אתכם. אל תנסו לפתור להם בעיה, שאולי אפילו לא קיימת או שהם יפתרו טוב יותר לבד, אם רק תטו אוזן רגישה.

לבסוף, זכרו שיכולות התקשורת נבנים בהדרגה אצל ילדים עם השנים. אם קיים תרגול של תקשורת מעודדת בבית שלכם, היו רגועים. הילדים שלכם ילמדו לשתף בבוא העת. הדגימו תקשורת והיו סבלנים.

הכותבת, ליזי פורת, הינה מנחת קבוצות הורים במכון אדלר ומרצה בתחום לימודי משפחה במסלול אקדמי בחינוך וחברה.