איך הפכו מבודדי הקורונה למצורעים החדשים

לירון שמם מדווחת מנתב"ג | צילום מסך מהאינסטגרם של לירון שמם
לירון שמם מדווחת מנתב"ג | צילום מסך מהאינסטגרם של לירון שמם

לירון שמם סיקרה את הבחירות במתחם הבידוד בתל השומר ובקלפי למבודדי בית. התגובות שקיבלה הבהירו לה שהנגיף הוא הבעיה הקטנה שלנו

88 שיתופים | 132 צפיות

"בזה אחר זה נדבקים בחושך הלבן כל האנשים שנפגשו עם העיוור הראשון, ומדביקים אנשים אחרים. המגפה הלבנה מתפשטת. כל מי שעיוור נעץ בו את 'מבטו' הופך לנשא, שמתעוור עד מהרה. השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית משוגעים ישן. מבודדים לחלוטין. רק אדם אחד רואה שם – מחוסן באופן מוזר מפני המחלה: אשתו של רופא העיניים, שהעמידה פנים שהיא עיוורת, כדי שתוכל להצטרף אל בעלה. מי שמנסה לפרוץ את ההסגר נורה" (מתוך ״על העיוורון״ ז׳וזה סאראמאגו).

>> היסטריית הקורונה מסוכנת יותר מהנגיף עצמו

אני מעתיקה מילים אלו ובגופי אוחזת צמרמורת נוראה. אני מפחדת. מפחדת לא מהקורונה, שהיא המגיפה החדשה, אני מפחדת ממגיפת הבורות והפאניקה שאופפות את כולנו. חברות מסחריות, תאגידים גדולים ביטלו נופשי חברה וביקשו מעובדיהם שהיו בחו"ל פשוט לא להגיע לעבודה, ויהיה המחיר הכלכלי אשר יהיה. גם מכוני כושר, חלק מגני הילדים וחוגים נוספים ביקשו מאנשים שהיו בחו"ל פשוט לא להגיע למשך שבועיים. כל זאת בהיעדר הנחיות מפורשות של משרד הבריאות האמון על בריאות הציבור ועל מבצע הבידוד נגד הקורונה. במילים אחרות – אנשים פשוט לוקחים את החוק לידיים, שזה, אתם יודעים, אף פעם לא נגמר טוב.

 

ביום הבחירות נשלחתי מעבודתי לשדר ממספר מוקדים לכבוד חג הדמוקרטיה הזה, למרות שהוא קורה שלוש פעמים בשנה. כיאה לבחירות בצל הקורונה, רוב המוקדים מהם שידרתי היו קשורים לנושא: נתב"ג, בית המבודדים בשיבא תל השומר, וקלפי למבודדי בית. כן, אפשר לומר שהגעתי הכי קרוב ללבן בעיניים של נגיף הקורונה – קרוב אבל רחוק לאללה. לא באתי במגע לא עם חולים, לא עם מבודדים ולא עם נשאים. לא רק שלא באתי במגע, לא הייתי קרובה באמת, או חלילה נכנסתי לאזור מסוכן, הקפדתי על הנחיות משרד הבריאות באופן מוחלט. אני אימא לשני ילדים ולא אעשה ביודעין שום דבר שיסכן אותם או את המציאות שלהם. כל זאת ועוד לא הפריעו לחברים ולצופים לדרוש ממני להיכנס מיד לבידוד ביתי. על שום מה? על שהעזתי לעמוד במרחק 20 מטרים, באוויר הפתוח מאנשים שחזרו לפני שבועיים מתאילנד.

התחנה המעניינת ביותר הייתה מתחם הבידוד בתל השומר, שמדגיש עד כמה המציאות בצל הקורונה היא סוריאליסטית. המאבטח בכניסה סיפר לנו שהוא לא רצה להיות מוצב כאן, אבל הכריחו אותו. הוא דרש מיליון אישורים למרות שעמדנו במתחם העיתונות שהוקם בסמוך ואחר כך גם ביקש שנצלם אותו. מאחורי החומה הגדולה והשער החשמלי העצום, מפרידים עוד עשרות מטרים ומספר נוסף של גדרות בינינו לבין הנשאים והחולים הנמצאים שם. השער הזה נפתח כמעט בכל יום כשחולה נוסף נכנס לסטטיסטיקה. בחוץ פגשתי את בני משפחותיהם של החולים, אלו שהגיעו מ"ספינת הקורונה" ולא ראו את קרוביהם זמן רב, רב מדי. הם מביאים להם אוכל חם של בית, שאיכשהו מועבר למשפחות שלהם. התקשורת עימם מתבצעת דרך מחשבים ומסכים, באזור מרוחק דיו, אין שום אינטראקציה שאינה סינתטית. מצד אחד הם אסירי תודה על הטיפול ועל כך שהביאו את קרוביהם לארץ, מצד שני הם מספרים על מצב רוח ירוד, על תנאים מחמירים, שהם מקבלים זמן מדוד להיות באוויר ואסור להם לפתוח חלונות בכלל, שכל תנועה שלהם מנוטרת, שהם מרגישים כמו אסירים בכלא שמור. אני תוהה כמה מקום יש שם, במתחם הזה, מתי הוא יעלה על גדותיו ומה יקרה אז.

View this post on Instagram

בחירות הקורונה 2020

A post shared by Shamambo (@liron_shamam) on

בתחנה הבאה – קלפי למבודדי בית, הסוריאליסטיות עלתה מדרגה. תור ארוך של אנשים, כולם עוטים מסכות וכפפות, עומדים כבר שעה ארוכה בשמש הקופחת, אולם הם לא מתלוננים אלא אסירי תודה על האפשרות לצאת קצת מהבית. ביניהם פגשתי במשפחה גדולה שנסעה לגיבוש בתאילנד, וכשחזרו גילו שמחכה להם קצת יותר מדי מהגיבוש הזה.

מתנדבי מד"א, בחליפות לבנות ובמסכות, בדקו את המצביעים, שעליהם שמרו מאבטחים, שאינם מרוצים מהשיבוץ שלהם. אחד מהם הוריד רק חלק מהחליפה והלך לעשן סיגריה לידנו. אילו היה נחשף באמת לחומרים מסוכנים, ללא חיטוי ראוי של החליפה והסרה שלה בצורה מבוקרת,  הוא יכול היה לחסל את כולנו. לכן כל האירוע הזה מרגיש קצת מגוחך, אחרי הכול אנשים נחתו מאיטליה ונסעו ברכבת לבידוד הביתי שלהם. חלק מהמבודדים כאן, אגב, הם עצמאיים ש-14 יום ללא עבודה זו גזירה אכזרית עבורם. אבל אין להם מה לעשות נגד זה.

אני מפחדת ממה שנעשה אחד לשני, כשמגיפת הפאניקה תגרום לנו לאבד סופית את הדעת

השיחה עם המבודדים הייתה משעשעת, עשרות מטרים הפרידו בינינו, צעקתי והם ענו לי בצעקות, הקפדנו על הוראות משרד הבריאות, לא היה בינינו שום מגע, היינו באוויר הפתוח וגם אם היו יורקים עליי הם לא היו מצליחים להגיע. אחד מהם הלך צעד אחד קדימה, וביקשתי שיחזור אחורה. אפילו מבעד למסיכה, העלבון היה ניכר על פניו: "אנחנו מצורעים, הא?", הוא אמר, כאוב אבל מבין את המצב. בסופו של דבר אחרי שידור מוצלח, העליתי תמונה לאינטסגרם שלי, שמתעדת את השידור הזה, עם המבודדים מאחורי. התגובות החשוכות לא איחרו להגיע. אנשים טענו שאני מסוכנת וכעת צריכה להיכנס לבידוד. למה? כי עשרות מטרים מאחורי, באוויר הפתוח, עמדו אנשים, שאינם חולים או נשאים, שחזרו לפני שבועיים מתאילנד והבידוד שלהם מסתיים מחר.

אני לא ישנתי הלילה, ולא בגלל תוצאות הבחירות. אני לא ישנתי הלילה מפחד. פתאום נזכרתי בספר "על העיוורון", שקראתי לפני 20 שנה ותיאר במופתיות כמה אין דבר מסוכן יותר לאדם מאשר האדם עצמו, במיוחד כשזה מגיע לאויב בלתי נראה כמו מגיפות. בינתיים עוד ועוד אנשים נכנסים לבידוד ביתי, זה מרגיש כאילו לא רחוק היום שכולנו נהיה בבידוד. ומה יקרה אז? האם נהיה מוגנים? ומה יעשה לאיש אשר יפר אותו? כמה רחוק היום שבו, כמו בספר, אנשים ירו באנשים אחרים, יגנבו מזון זה מזה, יהפכו אכזריים כמו שרק בני האדם יכולים להיות. ומעל כל זה מהדהדת השאלה האם זה מוצדק או שמא מדובר בפאניקה מתוקשרת היטב, שהאינטרסים מאחוריה לא בהכרח ידועים לנו?

חשוב לשמור על בריאות הציבור, אני לא מזלזלת בכך בשום צורה, חשוב להישמע להוראות הרשויות ולנסות לצמצם את ההידבקויות כמה שיותר. חשוב לשטוף ידיים תמיד, כדי להימנע מקורונה וגם משפעת וגם מסטרפטוקוק. אבל כדאי שנעצור רגע ונחשוב לאן הפחד מהמגיפה לוקח אותנו.

אני מקווה מאוד שאוכל לטוס בפסח הקרוב, האמונה שלי שזה יהיה אפשרי הולכת ופוחתת. אני מקווה שאוכל לטוס מפה בקרוב, לאי בודד, לטבע, לשטח פתוח. אני מפחדת ממחלות, אבל מפחדת יותר שנאבד את החירות והחופש שלנו, אני מפחדת ממה שנעשה אחד לשני כשמגיפת הפאניקה תגרום לנו לאבד סופית את הדעת.

>> ככה תסבירו לילדים מה זה קורונה