היסטריית הקורונה מסוכנת יותר מהנגיף עצמו
אנחנו עם בהתקף חרדה תמידי שרק מחכה לדבר הבא שיאיים על הקיום שלנו, מבלי לחשוב שאולי בעצם אנחנו מחסלים את עצמנו. לירון שמם קוראת לכולם להירגע, ומהר!
הצטיידתם במסכות? מזון ומים לשבועיים? ביטלתם את חופשת פסח הקרובה? כולכם קורבנות של מגיפה מדבקת ומסוכנת הרבה יותר מנגיף הקורונה – מגיפת העדר. כבר כמה שבועות שאזרחי מדינת ישראל בהיסטריה לכבוד המחלה החדשה שהתפרצה במחוז כלשהו שמעולם לא שמענו עליו, והובילה למותם של רבע עשירית מרבעון האחוז ממיליארד הסינים שאינם טועים, ואם אני אינני טועה יש הרבה יותר ממיליארד כאלו, כך שסטטיסטית מדובר בנתון כמעט זניח.
>> עורכת ווג סין מתארת חודש מהגיהינום
בינתיים במזרח בתיכון, רק השמועות על המחלה הובילה לטרפת חסרת תקדים. אנשים מסתובבים עם מסכות (למרות שמומחים הסבירו שהן אינן יעילות למניעת ההידבקות, כי אם למניעת הדבקה); משרד הבריאות משחרר המלצה לא לנסוע לחו"ל, בכלל! (ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה ניתנה הנחיה כזו) ; ישראלים על טיסה חזרה מאיטליה כמעט רמסו אישה שהם החליטו שהיא חשה לא בטוב; כל מלוכסן עיניים נחשב למצורע, יש מחסור במסכות, קריאה להקים במיידי מפעלים ליצור מסכות כחול לבן – כולם מסתובבים כאן אחוזי פאניקה מטורפת.
עד כמה מוגזמת ההיסטריה? השבוע קראתי שיולדות נוהרות משיבא לכיוון איכילוב רק שבגלל שאי שם במתחם מבודד ומסוגר היטב בבית החולים הענק נמצאה ישראלית נשאית של נגיף הקורונה. ההורים שלי מאיימים לקרוא לשירותי הרווחה בגלל שאני שואפת לטוס עם הילדים שלי לתאילנד בעוד חודש ומסביבי ישנן אימהות שמפחדות ללכת לרופא הילדים, למרות שהילד שלהן קודח, מחשש שידבק שם בנגיף האסייתי.
בהיותי אדם שקול יחסית, החלטתי לבדוק מה המצב בעולם, כדי להבין האם אני היחידה שלא מפחדת מהמגיפה הנוראית שתהפוך את כולנו לזומבים, או שאולי אני חסרת אחריות וכדאי שאתארגן בדחיפות על מקלט אטומי וציוד מגן פחמי.
במרבית האתרים החשובים בעולם הכותרות על נגיף הקורונה נמצאת בשליש התחתון של העמוד, אי שם לצד המלצה על יעד תיירותי אטרקטיבי או טרנד חדש בענף הדיג. ובישראל? כותרות על כותרות, עמודים ראשיים, מהדורות מיוחדות. פוש ועוד פוש ועוד פוש. התקשורת נהנית להזין את העם, שנהנה בעצמו להיות ניזון מדלק ללהבת ההיסטריה.
אז יודעים מה, החלטתי להיכנס גם לאתרים החשובים ביותר המתעסקים במגיפות ותחלואה: ה-CDC שהוא המרכז למניעת מחלות וגם ל-WHO שהוא ארגון הבריאות העולמי, שני אתרים שאני מכירה מכל סרטי המד"ב על מגיפות. באתרים האלו הקורונה בהחלט נוכחת, אבל לצד נתונים שאם הייתי צריכה לתרגם אותם למילה אחת בעברית היא הייתה – פרופורציה. ב-80 אחוז מהמקרים הקורונה גורמת לתסמינים קלים, אחוזי התמותה הם עשיריות האחוז, ועולים רק כשהחולה הוא אדם מבוגר או סובל ממחלות רקע.
לצורכי המחשת חוסר ההיגיון הישראלי הקיצוני, בואו נתייחס רגע לגזירה על בידוד לכל החוזרים מתאילנד. ואני לא מדברת על כך שאותם תיירים ישראלים חזרו הביתה משדה התעופה ברכבת, ואם היו באמת מסוכנים לציבור הם היו ממיתים אסון על כולנו. בתאילנד, עד כה, אובחנו 35 חולים בקורונה, רובם מאותה משפחה שביקרה בסין לאחרונה, והיתר – בני משפחה שלהם. הנתון הזה הספיק לשר הבריאות לבודד את כל מי ששבו מטיול או עבודה ביעד מאוד פופולרי. לעומת זאת, יפן, בה התגלו כמה מאות חולים, נשארה יעד פתוח ללא חובת בידוד במשך שבוע נוסף, ואילו רק עלייה במספר החולים בדרום קוריאה הובילה לגזירת בידוד על השבים מיפן. איך אומרים – מבולבלים? גם אנחנו! וכמובן שאין כמו בלבול כדי להזין עוד קצת את מדורת ההיסטריה. זה הזמן להזכיר ששום מדינה בעולם לא הנחיתה הוראות גורפות כאלו לכלל אזרחיה.
נשאלת השאלה למה רק אנחנו כאלה. האם אנחנו זן עליון או פשוט אוהבים להיות בהיסטריה? מדוע מבחינתנו, הישראלים, תמיד יש משהו שעומד, ממש בעוד רגע, להשמיד את כולנו. העיראקים, או האיראנים, או העזתיים, מישהו מהשכנים שלנו תמיד בדרך לחסל אותנו. ואם לא האויבים אז השפעת תחסל אותנו, רק לפני חודש אזלו בישראל כל חיסוני השפעת (אגב לפני נתוני תחלואה ותמותה – השפעת מחלה הרבה יותר מסוכנת מקורונה) מפחד שזה מה שיהרוג אותנו. אנחנו עם בהתקף חרדה תמידי שרק מחכה לדבר הבא שיאיים על הקיום שלנו, עוד מימי התנ"ך, מבלי לחשוב שאולי בעצם אנחנו מחסלים את עצמנו? מחקרים רבים מצאו שחרדה אינה טובה לאריכות ימים, כמו גם מחשבות שליליות ומתח גבוה, ואיכשהו אנחנו ממשיכים ללבות את ההיסטריה הלאומית שלנו ללא הרף. צ'ילאקס אנשים, יש לי חדשות לא נעימות בשבילכם. בסוף משהו באמת יחסל אותנו. קוראים לזה המוות, ולצערי הרב הוא מחכה בפינה של כל אחד ואחת מאיתנו. אני מסכימה שלמות זה הדבר הכי מפחיד בעולם, ומפחיד הרבה יותר לאבד אנשים שקרובים אלינו. פחד זה משהו שצריך לדעת לחיות לצדו, לשמור עליו ככוח מניע ומונע, פחד הוא גם מתנה, הוא משאיר אותנו ערניים, חיים, פועמים, נושמים, אבל בואו ננסה לחשוב על הפחד, ובעיקר ממה אנחנו מפחדים, ולמה אנחנו לא מפחדים מהפחד עצמו. אותי בכל אופן, הרבה יותר ממחלות מפחידים אותי אנשים שלא עוצרים להפעיל את הראש, ורצים בפאניקה, רצים כמו עדר.