איה כורם: "לא ידעתי איך ייראה העתיד שלי ואם אוכל לחזור ליצור"

ברשימת הווישליסט של איה כורם ליום ההולדת שלה יש רק שלושה דברים: עוגה, מכנסיים עם גומי במידה גדולה יותר ממה שיש לה כרגע בארון, ושלום עולמי. עם זאת, היא מתוודה, היא מוכנה להסתפק רק בשניים הראשונים. צנועה שכמותה.

>> איה כורם שולטת: כך ענתה הזמרת לגבר שלעג למראה שלה
>> איה כורם כתבה שיר לדניאל הגרי, וזה פשוט גאוני
>> איה כורם: "עשרת החודשים האחרונים הפכו אותי לנזירה"

יום ההולדת של כורם (46) חל אמנם בינואר, אבל גם ככה אין מה לדבר בימים אלה על דברים עמומים כמו העתיד. "מה זאת אומרת מה התוכניות שלי לעתיד?", היא משתאה, "לקום מחר בבוקר ולאסוף את הצעצועים מהרצפה. מה יקרה אחר כך? בימי חמישי יש לי יוגה. חוץ מזה אלוהים גדול".

אבל בואו נחזור רגע לסוגיית המכנסיים, ולבגדים בכלל. מתברר שלכורם יש אישיו רציני בנושא, ולדבריה, הארון שלה סובל מפיצול אישיות. מצד אחד, היא מחזיקה על הקולבים שמלות משי יקרות להופעות, ומצד שני תמצאו שם בגדים שהם "סתם חתיכות של בד", כדבריה. היא מוכנה ללבוש ג'ינס רק במידה והוא גדול עליה בשתי מידות. חולצות מכופתרות, בגד עם רוכסנים וכל מה שצמוד מדי, ארוך מדי, קשיח מדי או דק מדי – לא באים בחשבון.

"היה לי פה גדול בטוויטר והייתי יורה מהשרוול על כל העולם ואחותו, ומאז 7.10 זה השתנה. כל פעם שקופץ לי להגיד משהו או שמישהו מעצבן אותי, אני שואלת את עצמי אם אני מדברת מתוך האגו. אני עוצרת ומגלה שאני לא יודעת את התשובה, וסותמת את הפה"

 

"אימא שלי טוענת שאני נראית כאילו זחלתי החוצה מפח אשפה, ושבן זוג הציע לי להשיק ליין אופנה בשם 'ויתרתי'", היא אומרת. אפילו לדורין אטיאס היה מה לומר על הסטייל שלה. כורם לא שוכחת איך אחרי אחת ההופעות שלה, היא טענה שהסנדלים שלה הם לא פחות מאסון טבע. "עד אז לא ידעתי שפריט אופנה יכול להיות כל כך פוגעני", אומרת כורם.

להופעה הבאה שלה, ששודרה בטלוויזיה, היא לבשה שמלת פאייטים בהמלצת היח"צנית שלה, ומבחינתה זה היה הקש ששבר את גב הנאקה. כורם החליטה לשכור סטייליסטית, וזה החזיק חצי שנה. לדבריה, עד היום היא לא השתכנעה מי היא אמורה להיות – רוקרית שלובשת רק שחור, אישיות צבעונית עם עגילי פלסטיק, או הטרנדית עם הסניקרס שאין לאף אחת. אבל אחרי שהוציאה הרבה כסף על בגדים במקום להשקיע ברכב, למשל, היא הגיעה למסקנה ששינתה את יחסה ללבוש. "חברים", היא אומרת, "הבגדים עשו את האדם, הבגדים יכולים ללכת".

כל אלה הם רק חלק קטן מהפנינים בספר הביכורים שלה, "צודקת" (הוצאת כתר), שמסתמן כמרענן הרשמי של הספרייה. כורם, ילידת נצרת עילית, בת למהנדס ולקצינת חקירות, שהייתה האישה הראשונה בתפקיד מפקדת תחנה במגדל העמק.

כורם טוענת בספרה שלגדול במקום קטן זה אומר שאם תמצאי לך נישה מטופשת מספיק, כמו אפיית עוגות ארוטיות, אילוף כלבי תצוגה או כתיבת שירים, כנראה תהיי הכי טובה בזה בעיר. "אני מתגעגעת לא לגור בעיר הגדולה", היא אומרת היום, ממקום מושבה ביפו, "מתגעגעת לתחושה של שקט, טבע, פשטות וחוסר יומרה, אבל אני לא יודעת אם אעזוב יום אחד".

כבר לא הולכת להפגנות

כורם שנונה, מצחיקה, מרגשת וחכמה. היא מתעדת בספרה רגעים מחייה בדרך אינטילגנטית, בלי שום ניסיון להתחנף, ונוגעת בעצבים החשופים של כולנו – בנושאים מעוררי הזדהות כמו נשיות, זוגיות, הורות, קריירה ואהבה, וכן, גם החיים במדינה המשוגעת שלנו, שלמרות ואחרי, היא כל כך אוהבת ומחוברת אליה.

התגובות לספר, שרק יצא וכבר נכנס לרשימת רבי המכר של אפריל ברשתות הספרים, כוללות השוואות להומור של אפרים קישון ז"ל ושל ג'רי סיינפלד שייבדל לחיים ארוכים – וגם שפע בקשות לצאת עם מופע סטנדאפ משלה בעקבות הספר. זה לא יקרה, היא מספיילרת.

"טוב לי ככה", היא אומרת, "סטנדאפ זו אמנות, ואני לא שם. בהופעות שלי יש קטעים מצחיקים בין השירים, וזה מספיק. מה שטוב במקצוע שאני עובדת בו, זה שיש לך יכולת מוגבלת להכיל עלבונות ומחמאות, ואחרי שאת צוברת ותק – הם לא יכולים להוריד לך או להרים לך, ואת נשארת שפויה".

"המלחמה עם איראן תפסה אותי בארצות הברית. הייתי שם עם בן זוגי, המוזיקאי אדם בן אמיתי, ושני ילדינו. נחסכו מהם ומאיתנו האזעקות והחרדה הנוראית, אבל הרגשתי שם די אומללה"

 

אז מה, כשם ספרך, את תמיד צודקת?
"במאה אחוז רוב הזמן. אני לא תמיד יכולה לדעת מתי אני באמת צודקת ומתי לא, אבל אני לא חושבת שזה באמת משנה, זה יותר כמו העמדה הרגשית שלי".

איך נוצר פתאום ספר?
"התחלתי לכתוב לפני ארבע שנים טור בעיתון, ועניין הכתיבה הלך והתחדד מאז. נהיה לי יותר כיף ויותר נעים בערוץ הנוסף הזה של הביטוי, ואנשים שאלו מתי אוציא ספר, ולא הייתה לי תשובה. במוזיקה כל פרויקט הוא יציאת מצרים, 40 שנה במדבר, מכים על הסלע וזו דרך חתחתים מלאה בייסורים. עם הספר זה היה תענוג בלי הרבה לבטים, כי היומרה היחידה שלו היא להצחיק ולנחם, לא ניסיתי לעשות כאן משהו על-זמני. גם התחברתי מאוד לעורכת שלי, יערה שחורי. בסוף כיף לי שאני יכולה לעשות דברים שונים במקביל, כל אחד מהם מגרד צורך אחר אצלי ומשלים את האחר. אני צועקת את מה שיש לי לצעוק, וצוחקת את מה שיש לצחוק. זו תחושה טובה".

מה את רוצה לצעוק?
"יש תסכול וכאב במצב שלנו, אפשר לדפוק את הראש בקיר, אבל אני רוצה לקוות שיהיו לנו המנהיגים שאנחנו ראויים להם. מדד האושר האישי שלי לא נמוך, אבל קשה לי לחשוב על מספר מ-1 עד 10. המלחמה עם איראן תפסה אותי בארצות הברית, שלושה ימים לפני סיום סיבוב הופעות. הייתי שם עם בן זוגי, המוזיקאי אדם בן אמיתי, ושני ילדינו. לפחות נחסכו מהם ומאיתנו האזעקות והחרדה הנוראית, אבל הרגשתי שם די אומללה. נורא התגעגעתי הביתה בכל רגע נתון, ומרגע שנחתנו הרגשתי בהודיה עמוקה – מזה שאני יכולה למצוא במכולת את הלחם שאני רגילה אליו, עד זה שאני לא צריכה להסביר שום דבר כי אני מוקפת באנשים שמבינים אותי".

חזרת אל החום של הבית, אבל גם לעם מפולג מאי פעם.
"דווקא בתקופה הזאת של קיטוב ופילוג בעם, חשוב שנזכור שעד לפני כמה שנים שיוך פוליטי לא היווה את כל הזהות שלנו. בשנתיים וחצי האחרונות קרה לי משהו מהותי. אם קודם היה לי פה גדול בטוויטר, והייתי יורה מהשרוול על כל העולם ואחותו, מאז השבעה באוקטובר החיווט הרגשי שלי השתנה. אני פוגשת אנשים פצועים בלב, בנפש ובגוף, וכל פעם שקופץ לי להגיד משהו או שמישהו מעצבן, אני חושבת על האנשים שחוו את הנורא מכל. זה משפיע עמוקות על ההתנהלות שלי היום, וחשוב לי להיות נאמנה להם – ולשאול את עצמי אם אני מדברת מתוך האגו או הפוזיציה שלי. אז אני עוצרת ומגלה שאני לא יודעת את התשובה, וסותמת את הפה".

גם כשזה מגיע למחאה?
"מאז שכל החטופים חזרו, אני לא הולכת להפגנות. אנשים מתהדרים בדעות פוליטיות כאילו הם חצבו אותן בסלע במשך 80 שנה, ואני צריכה לזכור שהמחשבות, הדעות והתובנות שלי הן תוצר של החוויות שלי – ויש אנשים שמרגישים וחושבים אחרת ממני. זה ילדותי לחשוב שאת נזר הבריאה ושדעותייך הן תורה מסיני. אפשר לא להסכים ולהתווכח ויכוחים מרים, ועדיין לגלות אהבה וקרבה. לכולנו יש את אותו פצע, וגם אם נריב – בסוף אנחנו רוצים אותו דבר. יש בזה נחמה".

בואי נדבר קצת על אימהות. איזו אימא את?
"תמיד ידעתי שארצה שני ילדים. דורי כבר בת 9 ויותם בן 5 – והם הילדים הכי טובים שנולדו אי פעם. הפכתי לאימא בגיל 37. יש בזה חסרונות, אבל גם יתרונות – כי את עם שקט פנימי וידיעה שלא תהיי מושלמת ושזה בסדר. היום למשל התעצבנתי בלי שום פרופורציה – הבית היה מבולגן, חיכיתי לעוזרת שתבוא, חזרתי מאוחר מהופעה ואדם אמר לי שהתגובה שלי מוגזמת. אני שומעת אותו, חושבת על זה, ועדיין יכולה להיות בסדר עם זה שהייתי לא בסדר".

שני מוזיקאים בבית, ועוד שעובדים יחד, זה מתכון לפיצוצים?
"הדבר האחרון שרציתי זה להתחתן עם מוזיקאי, ומתברר שזה היה הדבר הכי נכון לעשות. אדם ואני יחד כבר 15 שנה. התבשלנו היטב לפני שהכרנו, ובסביבה שלנו מקובל להתחתן מאוחר. לא התחתנו כדת משה, לא הרגשנו צורך. אחרי שבועיים הכרזנו שזה לכל החיים, זה קרה בין שנינו במטבח, וזה כל מה שהיינו צריכים. אנחנו עובדים יחד והתרגלנו לזה. מבחינתי זו מתנה לעמוד על במה, כשמי שנמצא לידי מבין כל עפעוף שלי, זה הופך את ההופעה למוצלחת. אם קרה שרבנו ביום של הופעה – אז קצת מאתגר לשדר שכאילו הכל בסדר, אבל גם בזה אנחנו מאומנים".

איך את מסתכלת היום על שבע השנים הרעות שעברת עד להעברת חוק איה כורם?
"אחרי שהחלטתי להשתחרר מהחוזה שלי עם 'עננה' – שנחתם ל-18 שנה – ניהלתי מאבק משפטי ממושך. לא ידעתי איך ייראה העתיד שלי, ואם אוכל לחזור ליצור, להקליט ולהופיע. בהתחלה זה היה כרוך בוויתור כלכלי מטורף ובחוסר ודאות מוחלט, אבל כשאת סוגרת את הפרק הזה ומקבלת את החיים, היצירה והחופש שלך במתנה – זה לא יסולא בפז".

אין בך חרטות.
"אני לא מתחרטת כי התובנות האלה יקרות. הייתי במוד הישרדותי, ואז נכנס לזה אלמנט אקטיביסטי. לא ידעתי אם אנצח, אבל ידעתי שלפחות אתעל את הכעס, התסכול והעצב שלי למקום שיועיל למישהו אחר. בהתחלה התביעה שלי נדחתה, וב-2015, בעקבות הצעת החוק של עמרם מצנע ודב חנין להגבלת חוזים בתעשיית המוזיקה לשבע שנים, הצלחתי להגיע להסכם עם עננה מחוץ לבית המשפט. מאז למדתי לנהל את עצמי. יש לי אנשי מקצוע שאני שוכרת ומלווים אותי, אבל זו לא אותה מערכת יחסים כמו בעבר. אני בוחרת ללכת איתם וזה רצון הדדי של שנינו".

ותראי מה זה, את כבר 20 שנה בתעשיית המוזיקה.
"כן. בימים אלה אני מקיימת את ההופעות האחרונות של 'עלינו לא שרים שירים', מופע שהוא בעצם כמו שיחה דמיונית עם נתן אלתרמן, ויש דברים מסקרנים חדשים שאני מצפה להם. כששאלו אותי בעבר על חלומות, לא אמרתי 'קיסריה' או 'מנורה'. הדבר היחיד שחלמתי עליו והצלחתי להגשים – זה לנהל את החיים שלי כך שאוכל לעבוד על פרויקטים שמרגשים אותי. זה אתגר גדול, קשה ומכאיב לפעמים, כשזו הקריירה שבחרת לעצמך. לשבת מול השולחן ולכתוב זה לא מובן מאליו, את צריכה פנאי וריכוז, את הפלטפורמה שתאפשר לך להתבטא, וכמות של קהל – ואז את יכולה לעשות את הדבר הזה שבלעדיו את לא יכולה להיות מאושרת, ובזכותו אני מי שאני".