"אני מתחפשת כל השנה. העבודה בזנות הפכה אותי לאלופה בהסתרת רגשות"

יודעים מה יותר קשה מאשר להיכנס לדמות של זונה? לחזור לדמות הנורמטיבית, ה"לא זונה", כמו שהייתי לפני שנכנסתי לעולם הזה, או כמו שהייתי רוצה להיות היום.

כשהייתי בזנות היו לי חוקים ברורים שנועדו להגן עליי ולהשיג שליטה. בלי לשים לב הפכתי לאלופה בהסתרת רגשות. ידעתי שמיותר להראות או להגיד מה כן או לא כואב לי, כי עדיף לסבול כמה דקות מאשר להאריך את השהות של הלקוח איתי. וואלה, כן, ככה זה עובד. אם לשלוש שניות יכאב לי כשהוא מושך בשיער אבל אגיב בחיוך או ב"כן, זה טוב" אז הוא יגמור ויילך מרוצה.

>>> "סבא שלי אמר שאני יכולה להיות מנכ"לית. ואני זונה"

לא מכירה מישהי שבסוף יום עבודה תדע לומר בדיוק מאיזה לקוח, מתי ולמה, הסימנים הכחולים על הגוף שלה. וגם ללקוח ששאל אותי אף פעם לא סיפרתי את האמת, התחפושת של הנהנית והמחייכת עבדה על אוטומט ותמיד עניתי בשקרים, למרות שבפנים רציתי לבכות ולהגיע למצב שאף אחד לא נוגע בי ככה יותר.

ככל שעשיתי את זה יותר נעשה לי קל יותר לשקר למשפחה שלי, לחברות קרובות ובלי להרגיש – גם לעצמי. כי וואלה באמת לא כאב לי, אז מה אם יש לי סימן כחול, אז מה אם יורד דם הרי בכלל לא הרגשתי, וואלה שילמו לי

מסתובבת בעולם בקלות מבלי שאף אחד יידע שאתמול כמעט נרצחתי. צילום: shutterstock

אני יודעת שייקח לי עוד הרבה זמן של טיפול פסיכולוגי והמון עבודה עצמית כדי להצליח להוריד את המסכה של החיוך שאף אחד לא יודע מה מסתתר מאחוריו. הקלות שבה אני מסתובבת בעולם בלי שאף אחד יודע שאתמול כמעט נרצחתי. ככל שעשיתי את זה יותר נעשה לי קל יותר לשקר למשפחה שלי, לחברות קרובות ובלי להרגיש – גם לעצמי. כי וואלה באמת לא כאב לי, אז מה אם יש לי סימן כחול, אז מה אם יורד דם הרי בכלל לא הרגשתי, וואלה שילמו לי.

>>> עונש של עבודות שירות בלבד על אונס אכזרי של אישה בזנות

הגוף שלי למד לבד לא להרגיש. הדוגמה הכי טובה היתה כשלקוח תקף אותי והייתי בטוחה שהוא עומד לרצוח אותי, וכשהוא הלך ניגשתי למראה עם מצלמה כדי לצלם את הסימנים של החניקה והמכות וראיתי במראה דמעות, שבכלל לא הרגשתי בהן.

כשהקהל מוחא כפיים, מי תרצה להוריד את המסכה?

המסכה של "הכל טוב אצלי" שימשה אותי כל כך טוב והגנה עליי כשהייתי צריכה, כך שהיום, כשאני כבר לא בזנות ואין לי סיבה לחיוכים מזויפים, אני לרוב לא מצליחה להוריד אותה. אי אפשר לדעת מתי אני כועסת, עצובה, מוטרדת או שמחה.

יש לי חברה אחת שיודעת לקרוא אותי בצורה מדויקת. היא עוסקת בזנות כבר 20 שנה ברצף. כנראה שהיא רואה את עצמה בי ולהפך, ובמקביל העיסוק הזה דורש פיתוח אינטואיציה גבוהה (לקרוא נכון לקוח יכול להציל חיים). מספיק שהיא מתסכלת בי בחצי מבט ובלי שסיפרתי שום דבר – היא מיד יודעת לשאול למה אני עצבנית, עצובה או שמחה.

>>> לא עומדות מנגד: מסייעות לנשים במעגל הזנות

את המסכה שאני מספרת עליה ראיתי בהמון גרסאות אצל עשרות קולגות שלי במהלך השנים. המסכה שהכי כואב לי לראות (כיום, אחרי 20 שנה בתחום וחצי שנה פלוס בחוץ, ממבט מאוד מפוקח) היא "אני כאן מבחירה. לא פגעו בי בילדות, לא נפגעתי מעולם מלקוח, אפילו לא בציפורן או בשערה בודדת. כל הכסף שאני מרוויחה הולך למחיה ברמה גבוהה, חיסכון והשקעה ולא לפיצוי עצמי".

זו המסכה הכי משכנעת כי היא הנרטיב שזנאים הכי אוהבים להשתמש בו כתגובה להיא שאמרה שהכאיבו לה, להיא שאומרת שהיא נפגעה מהזנות. כשהקהל מוחא כפיים למסכה ולתחפושת – מי תרצה להוריד אותה?